שיתוף פעולה ישראלי-אוסטרלי

כבר כמה שבועות, בעצם מסיום פסטיבל הים האדום שגזרת הג'אז המיובא שקטה. דיסקים ישראלים חדשים אמנם מושקים (יוני קרצ'מר, אלברט בגר-לשניהם דיסקים שווים ביותר ) והרכבים ישראלים מופיעים בכל מקום, אבל לעומת הרבה מופעי רוק של הרכבים וסולנים אורחים השתרר שקט כמעט מוחלט בסצנת הג'אז. לכן קפצתי על המציאה לשמוע שיתוף פעולה אוסטרלי ישראלי בשבלול.
 
מתברר שבאוסטרליה יש לא רק סצנות קולנוע, רוק ופופ פעילות מאוד -  אלא גם סצנת ג'אז תוססת ביותר, שהחלה בשנות העשרים של המאה הקודמת. באוסטרליה מתקיימים פסטיבלי ג'אז רבים ודי אם נזכיר את הסקסופוניסטים ברני מקגאן וסנדי אבנס, שזכתה בפרסים במשאלי ג'אז רבים בעולם. לוק הווארד, הבסיסט שהיה גם המנהל המוזיקלי של הערב, הוא עולה חדש והוא הביא ידיד- פסנתרן ומלחין אוסטרלי מבריק-סיימון סטאר.
 
עמיקם קימלמן, סקסופוניסט ותיק, מלחין, מעבד ומנהל בית הספר "רימון" רגיל לנהל את הנעשה על הבמה, אך הערב הוא נענה לבקשותיו של האוורד שגם דיבר קצת עברית, שהתחרתה במבטא האוסטרלי הלא תמיד ברור למי שהתרגל לאנגלית אמריקאית. השלים את הקוורטט המתופף אמיר ברסלר,  צעיר אך בעל ניסיון רב בליווי, הנותן פוש רציני לכל הרכב המארח אותו.
 
"שבלול" הוא מועדון ג'אז קלאסי מהנוסח הישן. אפלולי, הרבה עץ, היצע גדול של משקאות,שולחנות המגיעים עד הבמה וקהל המשתלב באווירה  שהייתה לפחות בהתחלה המופע -  שהחל בדיוק בזמן (ואני, למוד ניסיון של פאבים- איחרתי)  - נינוחה מדי. 

מימין: סיימון סטאר, לוקה "אוסטרליה פוגשת את ישראל" (תמונת יח"צ)

קימלמן ניגן בעדינות. הוא נגן אלטו סקסופון ביסודו, מזכיר את היורש של פרקר סוני סטיט, וגם כאשר הוא עובר לטנור הוא שומר את הניקיון ואת הוויבראטו הרך של האלטו. הרביעייה ניגנה בלדות וסטנדרטס. היה ברור שהם נהנים מאוד אבל האווירה הייתה מאופקת מדי הייתי אומר ," לבנה " לו חששתי להישמע פטרוני, אבל משהו במופנמות הפריע לי.
 
השחרור הגיע במנגינה של הרבי הנקוק ואחריה ניגן הפסנתרן יצירה משלו והתגלה כמלחין אנין ורגיש. את עודף הרגישות טאטאו החוצה מספר ביצועים חמים - הבלוז  הידוע Bags Groove הוציא ניצוצות מהבסיסט והפסנתרן שהראה שהוא יכול גם לדפוק על הקלידים ולא רק לפרוט, וגם קימלמן עזב את הסקסופונים ושר מספר קורוסים עם הרבה רגש.  פעם ראשונה שאני שומע אותו מאלתר בשירה - ואם איני טועה הוא הפתיע גם את עצמו.
 
אחריו ניגנו את הלחן "אחד  מי יודע" בביצוע ריתמי מאוד בהשגחת אמיר ברסלר ובטון יותר אגרסיבי של קימלמן, ואז  בהרכב של טריו פסנתר הם ניגנו מעין לחן יהודי של הפסנתרן מוריס אל מדיוני. הטמפרטורה עלתה לקראת הסוף, כמו שקורה במפגשי ג'אז בהם הנפשות לא מכירות היטב זו את זו וההכרות והשחרור  מתבססים במהלך הנגינה.


מימין: אמיר ברסלר, עמיקם "אוסטרליה פוגשת את ישראל" (תמונת יח"צ)
 
יש להבדיל בין קבוצה העובדת חודשים כדי לצאת עם מופע ודיסק ובין קבוצה שפשוט יודעת לנגן רוצה לעשות כיף - וזה מה ששמענו ב"שבלול" ושלא תבינו לא נכון - לא השתעממתי לרגע. להפך: חבל שלא היה מלא. אני בטוח שלוק הווארד ישתלב במערך הבסיסטים הישראלי ויקים הרכבים והלוואי וישכנע את ידידו הפסנתרן להישאר בארץ.

אוסטרליה פוגשת את ישראל, 5 באוקטובר, 22:00, מועדון שבלול ג'אז.