כמה חבל שכבר ממחציתו המופע של דיקלה מאבד צורה ומותיר בעיקר געגועים לאלבום
נישה בלעדית
אין ספק שדיקלה דורי קורצה מהחומרים שמהם נולדים כוכבים. היא בהחלט אישיות מרשימה. גם כזמרת-יוצרת חריגה, מפליאה בדעתנותה, בהעזתה ובבחירותיה המוזיקליות, גם כזמרת-מבצעת ופרסונה בימתית, שתלטנית ובטוחה בעצמה ואדנותית בהתנהלותה. ואם התואר דיוה נקשר לשמה, זה לא בכדי. היא מודעת לכוחה, לייחודיות שלה, לשירה יוצאת הדופן שלה ולנוכחותה היצרית והחושנית. והיא משחקת אותה בהתאם.
"ארלוזורוב 38" אלבומה השלישי בעשר השנים החולפות (קדמו לו "אהבה מוסיקה" ב-2000 ו"עולם" ב-2004), הוא הבסיס למופע הבמה החדש שלה, הזירה לקידום הבשורה המוזיקלית הייחודית של דיקלה, בשילוב המאוד-מרתק בין מוזיקה ערבית קלאסית לתבניות רוק וגרוב עכשוויות. למרות שהיא ממריאה בנקל לשירה עוצמתית וגבוהה, נקודת המוצא היא דווקא טונים (וחלקי טונים, כמתבקש בשירה המזרחית) נמוכים, כבדים, עמוקים, אותם היא בונה באמצעות פרייזינג, פיסוק, אחר, שונה, לא מוכר ואפילו זר לשפה העברית, ומשום כך היא כל כך אקזוטית, מסקרנת ומרתקת. למעשה היא נציגה בלבדית של נישה בלעדית של מוזיקת עולם יוצאת דופן וחד פעמית בעברית.
בהיעדר ממשיכי דרך או מבצעים נוספים לצידה בסוגת שירה זו, קשה לדעת אם אוהבים את מה שדיקלה עושה בזכות אישיותה או בזכות המוזיקה שלה. ואולי זה צו אופנה בון-טוני לאהוב את האחר והשונה, המוזר והערבי. בכל מקרה, דיקלה אמינה מאוד במה שהיא עושה, לפחות בחלקו הראשון של המופע. היא עקבית ובקיאה, חסרת פשרות ושולטת ביד רמה בסיטואציה ובמרחב הבימתי.
אולם לטעמי, היא מתמכרת לתשואות ולתרועות בטרם עת. עם כל הכבוד ליכולתה, לכשרונה, לייחודיות שלה וגם ללהיטים שכתבה לעצמה וגם לאחרים ("מונו" לשלומי סרנגה הוא אחד מהם), וגם לגיחותיה הבימתיות, היא עדיין בשלב ההוכחה שלה. היא עדיין צריכה לעבוד ולהשקיע למען האהבה, לחצוב אותה באמנות שלה. לא זכור לי שאמנותה הייחודיות הפכה לנחלת כלל הציבור הישראלי (או הערבי) בסיבובי הופעות חובקי מדינה. ללא חריש עמוק ובהיעדר רדיו - שלא האיר פנים לשירי אלבומה השלישי - אסור לה לנוח על זרי הדפנה של הביקורת ושל מקורבים ואוהבים, ולהתחמם לקול התלהבות סוחפת של חסידי מעט. מה שדומה היה שהיא עושה בזאפה.
דיקלה (תמונת יח"צ)
הופעה מתפרקת
הסוגה המוזיקלית, אקספרסיביות ההבעה, הקלאסה-כביכול בהופעה, הן פוטנציאל לאולם קונצרטים, כפי שאכן יאה לקלאסיקה ערבית ולדיווה. בטח לא מועדון לילה, עם כל הכבוד, אליו דיקלה ועדת מעריציה, מדרדרים את זאפה. משלב מסוים - זה קורה במחצית המופע, אחרי "תראי", שיר בכי ופיתויים לאהבה (ואולי לאהובה?) - היא מפנה-מפקירה את המיקרופון לקהל, כדי שישיר את הפזמון של "בוקר טוב", להיט מוקדם שסימן את שביל הצמיחה, ומפסיקה מוקדם מדי לשיר.
מוקדם מדי? מפני שזה שיאו של דיאלוג בין דיקלה לבין יושבי (או שמא עומדי) השולחנות הקרובים לבמה, שהופכים להיות מושא ההתייחסות וההשפעה שלה, וכל שאר הצופים באולם, הרוב המכריע, כאילו לא קיימים ואיבדו רלוונטיות. האישיות המשוחררת והשמחה של דיקלה הופכת להיות משוחררת ושמחה יותר מדי, מאבדת ריכוז (במיוחד ב"רומנטיקה", בגלל המעריצות), נכנעת ומתפתית לצופים שהיא רואה בעין (טוב, כשחמישה-שישה מהם נעמדים כבר אי אפשר לראות בזאפה מעבר לראשיהם), ואז גם ניכרת השפעת המשקה שהזמינה דיקלה לבמה, למרות שנשבעה לעצמה, ובצדק בדיעבד, שלא תעשה זאת.
זה רגע מכעיס ומקומם. ההופעה מתפרקת, אפילו מתרסקת, גולשת לכיוונים לא רצויים ולא נכונים. דיקלה מפוררת לאבק את ההמנונים שלה. היא מתפתה ונגררת, מאבדת את המלים, מרבה להצטחק ולהזדחח, והופכת - מבלי תשים לב - לחלק מהקהל, ובמקום שתמלא את תפקידה לגרום לו להנאה, היא מסתפקת בהנאתה שלה. אני רואה בכך זלזול וחוסר כבוד. שותפותיי לשולחן, אוהבות נאמנות, החליטו שבהתנהגות הזאת ובנקודת הזמן הזו דיקלה גם לא אלגנטית מספיק וגם לא אינטליגנטית כדי לדעת שהבמה היא מקום קדוש, לא זירה דאחקה וצחוק. ואני מאמץ את גישתן.
המופע מאבד צורה, הופך לסטנד-אפ מובן רק למתי מעט, אפילו לא לארבעת נגניה. ומי שבא להיווכח על מה באמת ההמולה סביב דיקלה, עד לשכרון חושים תמוה ולא מנומק. וגרוע מזה, מקבל מופע במה קצר להכעיס: קצת יותר משעה, שעם "מוזיקה אהבה" כהדרן, יסגור שעה ורבע. מעט מדיי ומאכזב מדיי מזמרת-יוצרת שחתומה על שלושה אלבומים וז'אנר ייחודי. כמה חבל.
מה בכל זאת שמענו? רק עשרה שירים שלה, אחד בערבית ("הביתה" בעברית) ועוד שתי גרסאות לשירים באנגלית, אחת מהן ל"אני מכשף אותך", להיט ריתם אנד בלוז ותיק שהיא לוקחת למחוזות אוריינטאליים באילתור ובכוח של זמרת נשמה/ג'אז שחורה. "ארלוזורוב 38" מיוצג על ידי "מנגינות", "מזל", "חולת אהבה", "עפיפונים" ו"רומנטיקה"; מאלבום הבכורה מושמעים במופע רק "בוקר טוב" ו"מוסיקה אהבה", ומהאלבום השני רק שלושה - "אין לי עולם אחר" (אולי הביצוע הטוב ביותר במופע, עם מעברי פאנקי ופניה כפולה ומודגשת גם לזכר וגם לנקבה בגוף שני יחיד), "תראי" ו"געגועים".
ואכן, געגועים לתקליט. במקום שיהיה ההיפך: שהאלבום יהיה הבקרוב של ההופעה, המתאבן שלה והבסיס עליו תונח ותתפתח, הגרסה האולפנית של "ארלוזורוב 38" היא הכמיהה והמפלט, לכשרון, ליכולת, לשירים הטובים ("לבכות", "משוגעת", "נדוניה") ולמוזיקה המצוינת. ואולי היינו צריכים לדעת מראש, ברגע שראינו נגן קלידים (שאולי בסר, שאין כלפיו טענה וחצי טענה; עוד מנגנים עמה: תומר מוקדי בגיטרה, רן לוי בבס ויאיר צברי בתופים) במקום נגן כינור, שטוב לא ייצא מן המפגש הזה.
דיקלה בהופעה. זאפה תל אביב. מוצאי שבת 9 באוקטובר 2010
11/10/2010
:תאריך יצירה
|