אלבום פנינה
 
דמיינו מפגש בין שלמה בר, דויד ברוזה ועמיר בניון, רק תעקרו את הלהט, הנמיכו את להבות הצעקה  ותחליפו אותו בנינוחות, ותקבלו את גוסטו, נסיך משום מקום, שאולי לוקה בתנופה אך שיריו הם חנופה לנפש, הגרסה הרגועה והמפויסת לנשמה אנדלוסית חמה ולוהטת, בחיבורים לטיניים וים תיכוניים שונים.
 
באלבום 11 קטעים, 39:01 דקות. שירים בקשת של רגשות ותחושות אנושיים, אלבום פנינה מענג, שכיף להאזין לו. ממש איזי ליסנינג, כשגוסטו חתום על תשעה מהלחנים ואחראי לטקסטים בשמונה (בשותפות כזו או אחרת עם אסף אטדגי). "בורח ופותח" הוא שיר הרגעה שמהולה בו דאגה, "מיליון" הוא שיר של הסתפקות במועט ("מעט שלום פיסת מזל/ שלווה ואור לרגע דל"), "עלה מזלי" הוא על השמח בחלקו, "כל מה שאני" מדבר בשבח הטעות באנושית וביכולת להתגבר עליה ולהמשיך הלאה, "חביבי" הוא הזמנה למחול (עם לילה מלקוס בשירה בספרדית), "את אתי?" ו"טוב לך שם" הם שירים בשבחי הזוגיות ותיחזוקה.
 
זה האלבום השני של גוסטו, שמשלב מוזיקה עכשווית עם מוטיבים מתחומי הפלמנקו והטנגו, בשירה האנדלוסית (אלגי'ראית בעיקר), הפיוט וגם המוזיקה הקלאסית. שירים יפים, קטנים ומתוקים. מוגשים ברוגע ובהנאה.
 
יוצאי דופן הם "רק עוד כוס קפה אחת", גרסה אנדלוסית אופציונאלית, שמוצאת חיבור מעניין ומוצלח עם one more cup of coffee  של בוב דילן, ובה טון השירה טעון יותר וגבוה יותר; ו"קורע ונוסע" הנועל, שיר עליז ומשעשע על אחוות הניגודים והשלמת ההפכים, רק בליווי תזמורת מיתרים, כמו אז, בימי תל אביב הקטנה. בכלל, ההפקה המוזיקלית של נדב ביטון מענגת והעיבודים המשותפים לו ולגוסטו משובבים, בשילוב בין כלים אתניים למערביים, בין נגינה חיה לתיכנות, עם תוספות מעשירות של כלי נשיפה וכלי הקשה מגוונים. בהחלט עבודה יפה ומנעימה.

 
והעברית? נהדרת. משגיחה בהטעמת ח' וע' גרוניות. גוסטו מתגאה בייעוץ לשוני ולא כעלה תאנה, אם כי, הייתי מבקש מרותי באומהפט, היועצת, לבדוק איך חמקה מהשגחתה טעות ההגייה היחידה של "וְנְנַצח" במקום "וּנְנַצח" כמתבקש, ב"את אתי?". וגם לבדוק אם המשורר אכן התכוון ל"לילות מנוקרים" (בשיר הנושא) ול"מתפקח ובורח" (בשיר הנועל). חוץ מזה, דוגמה ומופת.
 
גוסטו. כל מה שאני. התו השמיני
 
החמצה
 
חמש שנים אחרי אלבומה הקודם ורגע לפני שהיא נשכחת, מוציאה אביבה אבידן את "צו הלב" אלבומה השמיני, וגם הוא כמרבית קודמיו עלול להירשם כהחמצה. הבעיה המרכזית של אבידן היא חוסר יכולתה להסתגל לשוק הנוכחי. במקום לנצל את יתרונותיה היחסיים, אבידן מנסה להעיר את נעוריה האבודים ולהתמודד עם זמרות צעירות, למרות שאין הרבה כאלה, על חשבון פיתוח נישה משל עצמה.
 
לכאורה, החומרים של אבידן נמצאים מתחת לידיה: החיים שלה כנשואה צעירה, כאמא לשלושה, כגרושה בוגרת, כאחת שתמיד הייתה ליד ההצלחה וכמי שמוטרדת מגורל הקריירה שלה. אלא שבמקום לשיר את החיים שלה היא ממשיכה להישמע כאחת משורת המקהלה, לא מצליחה לבדל את עצמה ולהיות משמעותית, גם לא בעיניה היא, וחייה כמעט ולא נוכחים באלבום שלה.
 
קשה להאמין לה בשירים כמו שיר הנושא ("זה צו הלב / אשר קורא לי להתאהב/ ומגלה לי/ הגיעה השעה/ לאהבה גדולה") או "איתך" ("לחיות איתך זה כמו לחיות באגדה/ אני לך מלכה ואתה לי מלך") שמתאימים לזמרות כמו שרית חדד (בקושי) ולג'ולייטה. שעה שעל סף הששים נאבקים במציאות, בסיכויים אחרונים, בכורח להתפשר.
 
לא שאני מלביש לאבידן חיים בכוח לא לה, ולא שהאלבום נקי מרסיסי אמת וזהות - במיוחד ב"להשתחרר" וב"כמו במלחמה" של יוסי גיספן, וגם ב"הלילה אני שלך" (אידמית הראל) או ב"השתקפות" (תחיה אהרוני), הרבה בזכות הלחן הרגיש של סגיב כהן וההפקה של ציקי זנטי. אבל אלה נגיעות מרפרפות, לא נבירה אמיתית ומשכנעת בבשר החשוף. כי שיכנוע ואמינות חייבות להיות מלות המפתח בעשייה האמנותית והמוזיקלית של אביבה אבידן. וכמה שירים כאלה יש לה בין תריסר שירי האלבום (46:32 דקות)? ובלעדיהן, חבל על זמנה. כי אם על סף הששים לא תצליח למצוא ייחוד, מתי כן?
 
עצם הבחירה בכותבות, כאהרוני, הראל וגם עינת הולנדר, היא צעד בכיוון הנכון, אבל הן זקוקות להכוונה ולתמיכה, לא לציוות עם יוצרים ומלחינים חסרי משקל כגילי זכאי, רמי לב, עדי ליאון, אריק זנטי, עידן יניב, רונן ירקוני ויוסי חן. וגם לא לארבעה מפיקים מוזיקליים שונים (נדב ביטון עם שלושה שירים; שבעה בסך הכל, עם הבונוסים והרה-מיקסים) שלא חורגים מהפופ הים-תיכוני הקליל.
 
כואב להגיד, אבל כל החבורה הזאת מציעה שירי אהבה משתטים ומגוחכים, עולצים על ריק וסתם. כואב הלב. והכי אירוני שדווקא שיר שלא נכתב לה, "נולדתי איתך", אותו חידשה ב"עבודה עברית" של עוזי חיטמן, נשמע הכי נכון ("כבר חמישים שנה מאחורינו/ כהו המבטים וכמה קמטים נוספו על לחיינו"), מזדהה ומשכנע.

אביבה אבידן, עטיפת האלבום
 
והעברית? לא נוראה בפיה, אבל איך אפשר לסבול שורה כמו "מכל אהבה שהיתה בעולם/ הרגשתי איתך הכי מושלם" ("אחד ממאה")?
 
אביבה אבידן. צו הלב (Play records)   
 
חסר תנופה
 
כמו אבידן גם מושיק עפיה לא מצליח להיחלץ ממלכודת דבש ולשדרג את עצמו למעמד הסופר-סטאר שבו הצליחו לגעת צעירים ושאפתניים ממנו. במקום להתקדם ולחפש אופקים חדשים, יוצרים אחרים וסיכויים מחודשים, עפיה מעדיף לחזור אל המוכר והבטוח, הרוגע וחסר התנופה. "בשבילי" הוא אלבומו ה-13 ועדיין הוא הדהוד ל"אני לא זמין", "תעני לטלפון" ופזמונאות דאחקה דומה, כפי שהוא שר ב"אהפוך ת'עולם" וב"אהבה בצ'אט".
 
האלבום לא חסר להיטים. לפחות מחצית ממנו (12 שירים, 42:29 דקות) היו כאלה, אבל לא שמות השירים ולא אכלוסם באהבות ובהבטחות לרוב, מעוררים הזדהות והתלהבות. גם לא הפראזות וצמדי המלים המחוכמות שמופיעים כמעט בכל שיר, כפיתיון ללכידת האוזן. לכאורה, אלבום מלא כוונות ורגשות, אבל למעשה - אפס כנות ואמינות. כי כמה אפשר לשיר: "את מתוקה שלי ואין עלייך" ("אני שלך"), "את לעולם תשארי חצי ממני/ אני ואת מהשמיים" ("שלך") או "בכל מקום את נמצאת אתי/ מרגיש אותך בלבי" ("מזל שיש אותך").
 
ההפקה המוזיקלית מתוקתקת, למרות שהיא נחלקת בידי ארבעה מוזיקאים שונים (בולט אבי גוטמן עם חמישה קטעים, כולל "אדון עולם" של עוזי חיטמן שחידש עבור "עבודה עברית") ומתקשה לייצב אופי, אם כי גם לא נדרשת. כי עפיה הוא מוצר טיפוסי של פופ ים תיכוני, עם ניחוחות יווניים וטורקיים קלים.
לטעמי שוגים הוא הוא, יועציו האמנותיים והיוצרים שאתו, שלא לוקחים את הארומה הקולית המיוחדת לעפיה למחוזות בשרניים. וזאת מפני שהקצוות הצרובים-עצובים קלות מושלמים לאמירה בלוזית, אפילו כואבת, ודווקא מתקשים להסתדר עם שירה שמחה. ודומה שהניצוץ הזה מתגלה פעם אחת בלבד באלבום, בשיר "מלאך שלי" (יוסי בן דוד/עדי כבירי). לרגע, בשורה "כמו שבר כלי הולך ברחוב הכל חשך מול עיניי, עייפתי", יש זהות מופלאה בין המלים, משמעותן, השירה והקול של עפיה. מעט מדי. בדרך כלל זה "קחי אותי הלילה/ תני לי אהבה/ אם אני המלך/ את היא המלכה"...
 
גם האפשרות האחרת, של שירה נון-שלאנטית ולא מתאמצת, שיכולה להלום את קולו ודמותו של עפיה, לא מקבלת הזדמנות וביטוי. זה חבל, כי לי הוא מזכיר תמיד את בריאן פרי, סולנה האגדי של רוקסי מיוזיק האגדית לא פחות. זמר שהפך את הריחוק החלקלק לקלאסה אלגנטית. אגב, לפחות באלבום זה, עפיה מבין שדואט אהבה צריך לעשות עם בחורה, גם אם בחירה בזהבה בן (לביצוע "שנינו לעולם") אינה הכי מקורית בעולם.

מושיק עפיה, עטיפת האלבום
 
והעברית? אני מצדיע למושיק עפיה. אמנם אין בשירים שלו מהמורות לשוניות בעייתיות, אך הוא לא נכשל גם בקושיות הלשוניות הבסיסיות, והוא ראוי לשבח על תשומת לב והקפדה שאינה נחלתם של רבים: דגשים קלים נעלמים אחרי שוואים, ו' חיבור שרוקה לפני בומפ. לגמרי בסדר.
 
מושיק עפיה. בשבילי (anva music / אן.אם.סי יונייטד)
 
מלך השמח 
  
לא בכדי "ערב טוב", אלבום האולפן החדש וה-13 של ליאור נרקיס, הוא אולי הטוב והמצליח ביותר שלו. מבחינת להיטים לפחות. כמו חתן בר מצווה, טעון להט נעורים וחדור מוטיבציה אין קץ, מתנפל נרקיס על האלבום ועל המאזין. תעיד תמונת החזית של האלבום שמשקפת רעב גדול, נחישות ודבקות במטרה. להבדיל למשל מעטיפת האלבום הסטינגית והעייפה באופיה של מושיק עפיה.
 
ואכן "ערב טוב" הוא בעיקר אלבום מלא תנופה ומפוצץ בלהיטים, כמעט עד קצה גבול הקיבולת והיכולת לקלוט, רגע לפני (אם לא עבר אותו) שבו הוא הופך לאלבום עמוס, מעייף ומתיש. בגדול "ערב טוב" מידמה נסיון לחזור למזרחיות אתנית קדומה, אולי לתחילת דרכו של נרקיס, כזמר-מבצע בעל נטייה ומאפיינים טורקיים. אלה נוכחים בשירים כמו "נשמה", "העיניים שלי", "שפוי בשבילך" וגם שיר הנושא. הבגלמה, הסאז, הכינורות, הגיטרה המזרחית והמאוואל ניכרים גם ברצועות אחרות ומציעים בידול מודע מהקו השליט בפופ הים-תיכוני הנוכחי.
 
יחד עם זאת, נרקיס הוא אחד ממלכי השמח העכשוויים. וגם אם הנושא המרכזי, היחיד בעצם, של שיריו (13, כולל החידוש ל"על סף דלתך" של עוזי חיטמן מ"עבודה עברית"; 48:26 דקות) הוא קשיים כאלה ואחרים בחיזור ובאהבה, רוב השירים הם קצביים ובלגאניסטיים (תרתי משמע) ומיעוטם בלדות ומלודרמות, שבהן- לטעמי לפחות - הוא במיטבו. בהן הוא מביא לידי ביטוי את האיכויות הקוליות והזמרתיות המרשימות מאוד שלו, במיוחד בהפגנת עוצמה נדירה ב"ברכת הכהנים" הנועל.
 
השבחת האלבום נגרמת מן הסתם גם בזכות שיתופי פעולה עם דודו אהרון ומשה פרץ (שכתבו לו) ועם אייל גולן ומאיה סימן טוב (ששרים לצידו). מצד אחד יש באלבום נימה אישית, הודות לארבעה לחנים שהוא עצמו כתב, המרוכזים בחמישייה הפותחת (נרקיסיזם?), מצד שני הוא נעזר בשישה מפיקים מוזיקליים שונים (לתמיר צור ויעקב למאי ארבעה שירים כל אחד) שמונעים מהאלבום להתגבש לאמירה אמנותית מוצקה ומשאירים אותו אוסף להיטים.

ליאור נרקיס, עטיפת האלבום
 
והעברית? היא נבחנת בשני מישורים: כמבצע נרקיס שר נקי, מוקפד, ללא טעויות (וכמה זמרים אתם מכירים שיצליחו להגות נכונה מלה פשוטה כמו "וּבִשְבילי"?). באמת כל הכבוד. אלא שלא מעט מהטקסטים שמושמים בפיו הם מגוחכים ומופרכים. במיוחד בוויתור מראש על מלות שימוש, מה שיוצר אמירות כמו "כשאת שואלת איפה אני הולך" ("בשבילך"), "ראיתי בך טוב שיש באדם" (אתן לך שניים") או "מה את אומרת, קפה או סרט/ או שנינו בבלאגן" ("קפה או סרט"). קשקושים. שלא לדבר על ההגות והעומק בלהיט הנושא: "אני בחור פנוי ואת/ אצלי בלב מספר אחת... בא לי להכיר אותך לעומק/ לך יש יופי, לי יש פרח". ולידיעת הפזמונאי החרוץ יוסי גיספן: בעברית תקנית לא יבואו שני נסמכים רצופים לפני סומך אחד, כפי שהסמכת ב"מתק מנגינת נשימתך" ב"ברית אהבה".
 
ליאור נרקיס. ערב טוב (Play records)