צוות השחקנים שבראשו אלון פרידמן ודביר בנדק, מעצב התפאורה מיכאל קרמנקו ומעצב התאורה במבי הם המנצחים בעימות בין גוגול ליבגני אריה בתיאטרון גשר
משיכת חבל משעשעת
תיאטרון גשר יודע להשקיע, מה גם שמדובר בגרסה של יבגני אריה למחזה הקלאסי הנפלא "רביזור" (1836) מאת ניקולאי גוגול. הקהל מקבל נוסח עברי חדש של רועי חן, ששומר בעברית מושלמת על הקצב, על החיוך, על הדמע ועל הרצינות המוחלטת של המקור.
שהרי גוגול כתב מחזה רציני על שוחד, אי סדרים בשלטון, תאווה וגרגרנות שבמרכזו צעיר ריקא, חלסטקוב, מהמר שהפסיד את הונו במשחק קלפים בעיר שדה קטנה בדרכו אל אביו. ברצף של טעויות הוא נחשב, מתקבל ומשוחד כאילו הוא נציג השלטון מפטרבורג שאמור להגיע לעיר בעילום שם ולבחון את יעילותן ואת נקיון פעולתן של הרשויות השונות בה.
ראש העיר, השופט, מנהל שירותי הבריאות, מנהל הדואר, מנהל בית הספר ובעלי אחוזות מבוהלים. שנים רבות אין איש "מלמעלה" שמטריד אותם ואת מנהגיהם, את נוחותם, ואת ההנאות הקטנות או הגדולות. הנורמה של שוחד וממון-שלטון עבדה בלי מהומה רבה.
מי שניסו למחות נהדפו על ידי המשטרה, מנגנון אכיפת החוק והסדר הציבורי שהשתתפו בחגיגת השלטון. הכל מוכר גם כאן, והשבח לגשר שלא ניסו לתרגם עבורנו את זה לגרסה ישראלית מקומית.
כבר גוגול עצמו נבהל בשעתו כשהבין שהמחזה שלו נוטה להתגלגל לכיוונים לא נכונים מהעידון והאנושי בדמויות, בהבדלים ביניהם, ולהתמקד בשרשרת העיוותים הקומית ששיאה האמיתי הוא ברגע הטחת האמת האולטימטיבית כלפי הקהל הצוחק בהנאה גלויה כי "מעצמכם אתם צוחקים".
"רביזור" (תמונת יח"צ)
יבגני אריה רואה במחזה חזיון גדול וצבעוני שמעצים את נוכחותם של אנשים קטנים לממדים קריקטוריים, בהגזמה מכוונת – והתאורה המופלאה של אבי יונה בואנו (במבי) אכן עושה עבורו בדיוק את זה, כולל עשרות עששיות התלויות מעל הבמה. זו תאורה שמשחקת תפקיד בסיפור ומחוללת נסים ונפלאות בעלילה ובתפאורה.
את זו עיצב לתפארה מיכאל קרמנקו, יחד עם תלבושות ומסכות עבור תרנגולות וסוס וברווזים, עורבים וחתול. קרמנקו יצר זירת-קרב עבור הבמאי, שקירותיה נדמים כקירות אכולי לחות, ומהן נשלפות קונצרטינות נוסח נמלי התעופה, בנוסף על בימות עולות ויורדות ובעיקר מיטת סופר-אימפריאל-סייז שלה סדינים וכריות מסאטן מבריק.
על פניו אפשר לומר כי יבגני אריה הצליח לעשות את מה שכיוון אליו עם הרבה רעיונות קטנים ויפים להפליא. אך בגדול נראה כי מתחולל קרב, מעין משיכת חבל, בינו לבין גוגול, בין הקריקטורה המוחלטת שהוא מעצב לבין האנושיות הקטנה, השלום עליכמית, של החוטאים והחטאים שהסופר הרוסי ידע לתאר במשיכות נוצה עדינות. פה ושם מתווכת ביניהם המוזיקה הרכה של אבי בנימין, שנעה בזהירות בין השורות, בין התמונות ועם כמה אפקטים דרמטיים בתוכן.
אלון פרידמן בשיא כישרונו
מי שמצילים את כוונותיו של אריה הם כל השחקנים שלו, בלי יוצא מהכלל, ובראשם אלון פרידמן החוזר אל מרכז הבמה של גשר בגדול. חלסטקוב שלו הוא מלאכת מחשבת של תנועה, מימיקה, וביטוי החל בכניסתו לבמה, כשהוא יורד מעדנות ועל בטן ריקה בגרם המדרגות המוליך אל חדר המרתף הטחוב באכסניה.
שיא משחקו מגיע בהמשך כאשר הוא מתקבל על ידי שועי העיר ותושביה (הקהל באולם, כמובן) בכבוד מלכים מוגזם, על שטיח אדום, עם תזמורת ואגרטלי ורדים אדומות, וכס מלכות קיסרי. הוא כבר שתוי, אפילו שיכור, אבל במקום שיחשוף את סודו הוא מעצים את הטעות באוסף שקרים וסיפורים מופרכים.
"רביזור" אלון פרידמן, עם אורי יניב, בוריס אחנוב ויובל ינאי (תמונת יח"צ)
זהו מונולוג ענק שאלון פרידמן מגלה במהלכו את מלוא כישרונו הווירטואוזי, שעמו הוא ממלא בשלמות את תקוותו ורצונו של גוגול כי "חלסטקוב משקר ברגש, מעיניו נשקף העונג שהוא מפיק מכך. זה בכלל הרגע הטוב והפיוטי ביותר בחייו – כמעט סוג של השראה".
כנגדו-לצידו דביר בנדק, החוזר לתפקיד ראש העיר שאותו כבר גילם בגרסה שונה לחלוטין של תיאטרון מלינקי שהועלתה בתיאטרון תמונע. אחרי התחלה מרתונית בנדיקית אופיינית הוא נעמד על רגליו, כשהוא נזהר מלהיות קריקטורה גלויה, ומעצב דמות שהפחד מפני החשיפה הוא המנחה אותה עד שהעלבון והכאב צורבים אותה בסיום.
רק בתווך, כאשר ראש העיר מצליח "לסדר" את העניינים ואת הרביזור, כפי שהוא מאמין, בנדק שולף כמה תזזיות קריקטוריות חדות המשלימות את אלה של נטליה מנור כאשת ראש העיר ונטע שפיגלמן כבתו. הן מבריקות כנציגות הקיצוניות ביותר של הקריקטורה המוגזמת, והן גם יודעות לחשוף דקויות נשיות-אנושיות. כאלה גם הצמד בוריס אחנוב ואורי יניב כצמד דובצ'ינסקי-בובצ'ינסקי, נלהבים בעליבותם, אשמים בדמיונם שהניע את העגלה הלא נכונה.
את הקריקטורה מחזיקים חזק על כתפיהם – תוך ויתור מראש של אריה על זכותם להיות א-מענטש – דודו ניב, כמפקח על בתי החולים, גלעד קלטר כשופט, ציון אשכנזי כמפקח על מוסדות החינוך, ג'יל בן דוד כמנהל הדואר החטטן, ואפילו יובל ינאי כמפקח המשטרה, ללא מילים אבל עם יד נפוחה ככפפת איגרוף, שרביט ניצוח על תזמורת המשטרה. הם מצוינים אחד אחד.
מעניינת בפני עצמה החלטתו של אריה להקפיד על כך שאוסיפ, משרתו של חלסטקוב, יהיה הדמות הרצינית המובהקת היחידה, שמבינה מהר מאוד את הטעות ומה יהיה מחירה לכשתתגלה. אלכסנדר סנדרוביץ, למעט רגעים קטנים של הומור מכוון, עושה את זה בדייקנות.
בתפקידים אפיזודיים משלימים את הלהקה דניאל צ'רניש כמשרת ראש העיר וגם כמשרת באכסניה, ובמסיכות הנהדרות של קרמנקו - גור קורן כתרנגול וכסוס, רומן גרשקוביץ כחתול השחור המשקיף על המתרחש מלמעלה, וכנגדו אורי אוריין ודניאל צ'רניש כצמד עורבים האורבים ל"פגרים".
בסופו של דבר, למרות הטשטוש המסוים שיוצרת ההקצנה הקריקטורית, “רביזור" של יבגני אריה ושותפיו היא הצגה טובה ומעניינת של מחזה שהאקטואליות והאוניברסליות שלו ממשיכות לפעם בו.
20/10/2010
:תאריך יצירה
|