"אסור לפצח את חומות ההגנה"

"פרידה שנייה", סרטם הדוקומנטרי הקצר (25 דקות), המרגש והנוגע ללב של יעל קיפר ורונן זרצקי מתרחש בפנימייה לילדים בכפר יחזקאל, "הבית לילד" שמה,  בנוף הטבע השלו של עמק בית שאן הפסטורלי
 
הסרט יוקרן היום, יום חמישי (28 באוקטובר) במסגרת הפסטיבל הבינלאומי ה-6 לסרטי ילדים ונוער, בקטגוריה של סדרת סרטים לבני נוער בשם "פצעי בגרות".
 
במרכז הסרט ארבעה נערים – שני בנים (שי ויוחאי) ושתי בנות (נוי ודורין) - שנפלטו מבתים בעייתיים, בלשון המעטה, ומאחוריהם טראומות כואבות. בסרט הם עומדים לסיים את תקופת השהות שלהם במקום, בגיל 18, לאחר שעברו שם את כל מרבית שנות הילדות והנעורים, התגבשו, התעצבו ומשם ימשיכו לחיים עצמאיים.
 
"מבחינתנו זה היה יכול להיות סרט ארוך הרבה יותר", אומרת הבמאית קיפר. "אבל זה היה הפורמט שהוכתב לנו, בהתאם לנישה אליה יועד. מעבר לכך, הכול היה מבחירה אישית. הגעתי לנושא לאחר שעשיתי בפנימייה הזו סרט כבר לפני חמש שנים, שנקרא 'אם לאדם היו כנפיים', על ילד שגידל יונים בפינת החי המדהימה שיש להם שם, וזה היה חלק מאיזה טיפול שלו. 

מתוך "פרידה שנייה" (תמונת יח"צ)

"מאז נשארתי בקשר עם המקום הזה, שעשה עליי רושם מאוד חזק, וכשעלה הרעיון של סרט על בני נוער חזרתי לשם, עשיתי תחקיר מחודש ומצאתי את הרביעייה הזו שעמדה בפני פרידה מהמקום. הכרתי אותם כבר לפני כמה שנים, כי הם היו בני אותו מחזור של הילד שעשיתי עליו את הסרט הקודם. וכך גם היו לי צילומים שלהם מלפני חמש שנים, שמופיעים בסרט הנוכחי".
 
כשעושים סרט כזה, איך בעצם מפצחים את חומות ההגנה של הנפשות הפועלות הצעירות והרכות האלה?
 
"מחליטים לא לפצח אותן. מבינים מהר מאוד שלפצח אותן זה אומר למוטט אותם. מבינים שאם אתה רוצה להיות חלק מהחיים שלהם ולתעד אותם, ואתה גם לומד לאהוב אותם תוך כדי ולהכיר אותם – אז אתה מבין שאתה לא יכול לקבל את זה. אסור לך לפצח את חומות ההגנה. אתה צריך ללכת עם מה שהם יכולים לתת וצריך לדעת איך להעביר את הדברים בין השורות, לא בצורה ישירה. לא תוכל להגיד הכול אף פעם, לא את מה שהם לא רוצים להגיד ולא משהו שהם לא מסוגלים להתמודד איתו. אתה קולט שאלה החומרים שיש לך ועם זה אתה חייב לעשות את הסרט".  
 
הייתה בעיה מלכתחילה לשכנע אותם להצטלם?
 
"להביא אותם להשתתף בסרט היה די פשוט. ההחלטה הראשונית שלהם לא הייתה מאוד מסובכת. זה קרה בעזרת מנהל הפנימייה, שהוא ממש כמו אבא שלהם, והם מאוד סומכים עליו והוא מאוד סומך עלינו, כי כאמור עשיתי שם כבר סרט ונשארתי איתם בקשר. הוא ידע שלא אעשה שום דבר כדי לפגוע בהם, ולכן תמך בזה שהם ישתפו איתי פעולה, ולהם הייתה חשובה כמובן דעתו. אני מניחה שהוא היה הגורם המשפיע.
 
"הבעיה הייתה דווקא אחרי שהם כבר הסכימו, כי היה להם מאוד קשה לשתף פעולה ולהיחשף. זה היה הלך רוח לא פשוט, כי אתה ניגש לילדים בני פחות מ-18, שעברו דברים מאוד קשים בחיים שלהם, שאסור לספר אותם ואסור לדבר עליהם. אז הדבר הראשון שאתה רוצה הוא לא לפגוע בהם, ולא משנה מה אתה רוצה שייצא בסרט שלך. מה שהיה מאוד חשוב לנו זה להעביר את הדמות שלהם, את הרגע שהם חווים בפרידה. את הלך הרוח והאווירה, את מי שהם – בלי לחפור יותר מדי לעומק ובלי למוטט אותם".
 
בחרתם לצלם את מפגשי הסיכום בסדנת פרידה מיוחדת לפני עזיבתם את המוסד
 
"אם הסרט היה יותר ארוך, אז זה היה הרבה יותר חזק. ניסינו להראות את התהליך שהם עברו. קודם כל עשינו פגישות אישיות, עם כל אחד בחדר שלו לבד. גרמנו להם להכיר אותנו לפני שחדרנו לסדנה. אם היינו מתעדים את הסדנה בלי שהם היו מכירים אותנו, זה לא היה עובד. היינו בפנימייה הרבה יותר פעמים מאשר היינו צריכים לשם הצילום נטו. גם כדי ליצור איתם קשרים אישיים וגם כי נקשרנו למקום. יש בו גם הרבה ילדים קטנים, וזה מאוד נוגע לראות אותם בשלבים הראשונים. וכשאתה מכניס מצלמה למקום כזה אתה הופך לאטרקציה, וכולם סביבך.
 
"לארבעת הנערים שצילמנו היה בהתחלה קשה מאוד להשתתף בסדנה, הם הפריעו, ניסו לעשות מזה צחוק, לא שיתפו פעולה, עשו למדריכים חיים מאוד קשים. אבל הכול היה חלק מניסיון לא להתמודד באמת, לא לפתוח, לא לדבר. אבל לאט לאט, ברגע שהחליטו להביא אנשים שהיו חשובים להם לאורך השנים, ולהכניס אותם לתוך הסדנה – אז זה היה הדבר שעשה את השינוי. היו עוד אנשים שלא רואים בסרט. יהודה, מנהל הפנימייה, שהוא דמות מאוד דומיננטית בחיים שלהם, המדריכה שליוותה אותם המון שנים ועוד. אז כל הפגישות האלה פתחו אותם, כי פתאום הם יכלו להיפגש עם האנשים האלה ולשאול אותם שאלות שהם לא העזו עד היום. זה פתח אצלם משהו ומשם התחיל איזה שינוי".     
 
"לא יכולנו להכניס אנשים זרים לתוך הפרויקט הזה"
 
יעל קיפר ובעלה רונן זרצקי למדו ב'קמרה אובסקורה', שם הכירו והפכו לזוג. קיפר בחרה במסלול הדוקומנטרי ומביימת סרטים תיעודיים כבר 15 שנה. זרצקי היה ראש מערכת החדשות של עיתון "הארץ" במשך כעשר שנים, ואחר כך היה העורך הראשי של 'עובדה', תכניתה של אילנה דיין. לפני כשנה וחצי הוא פרש מהג'וב הזה, ומאז השניים עושים יחד סרטים. "עשינו גם קודם", מציינת קיפר. "אבל עכשיו זה בפול-טיים".
 
על הפרויקט הנוכחי - שנוצר בתמיכת הקרן חדשה לקולנוע ולטלוויזיה, הרשות השנייה והטלוויזיה החינוכית - היא אומרת ש-"זה היה סרט ראשון שעבדנו בו כמעט לבד, בלי צלם אפילו. עשינו הכול בעצמנו. לא יכולנו להכניס אנשים זרים לתוך הפרויקט הזה. הילדים לא יכלו לשאת את זה. לרובם היה מאוד קשה עם החדירה שלנו לחיים שלהם, ובצדק. אנחנו רוצים ומקווים להמשיך ולעקוב אחריהם גם הלאה, לראות מה קורה איתם בחיים אחרי זה, איך הם מתמודדים כשהם יוצאים מהפנימייה.
 
"הם הפכו לבני אדם מצוינים, עם הרבה מוטיבציה וכוח, והם מרגישים שיש מאחוריהם גב, לא נוטשים אותם. הדבר הכי חשוב זה המסר – שצריך לתת לפנימיות איזושהי עזרה, כדי שלא ייזרקו לבד לעולם. מנהל הפנימייה והסגן שלו יעשו הכול בשבילם, אבל לא בכל מקום יש כאלה".
 
מעניין שלכל אחד מגיבורי הסרט יש אופי מיוחד
 
"כן. יוחאי בחור יפה וכריזמטי שאהב לשתף פעולה מול המצלמה כשהגענו. הוא מקסים, דוגמן. אני מקווה שיגלו אותו בכיוון הזה. נוי היא ספורטאית מחוננת, כדורגלנית שמשחקת בחדרה. דורין היא כישרון בשירה ובמשחק, ושי הוא הכל: אינטליגנטי בצורה בלתי רגילה, מיוחד במינו".   
 
מהפנימייה לגולני
 
שי הוא נער ממוצא אפריקאי, שהיה סגור ומופנם במהלך שהייתו בפנימייה. "אני מרגיש שהסרט סייע לי עוד יותר בתהליך שעברתי, להפוך מילד סגור וביישן לנער יותר פתוח, יותר מתבטא", הוא אומר. "אני חושב שבמובן הזה הסרט עשה לי טוב. הרגש%D