"אין כמו צ'כוב בהבנה האינסופית שלו את האדם"
 
"כשמיקי התקשר והציע לי, הרגשתי שבתוכי מתנהלת חגיגה פרטית קטנה" אומרת השחקנית לאורה ריבלין על ההצעה שקיבלה ממיקי גורביץ', הבמאי והמנהל האמנותי של להקת תיאטרון החאן - להופיע בהפקה החדשה למחזהו של צ'כוב "גן הדובדבנים".
 
המהלך של גורביץ' יוצא דופן בהתנהלותו של תיאטרון החאן שכידוע פועל בו אנסמבל שחקנים קבוע, החולקים ביניהם את התפקידים. אולם ריבלין, שמאז שעזבה את אנסמבל תיאטרון הרצליה (כל כך בהמשך) הופיעה בתיאטרון גשר ובבית ליסין – שמחה לחזור ולעבוד עם החאן  והיא אף מגדירה את עצמה "שחקנית של להקה".
 
"גן הדובדבנים", מחזהו האחרון של צ'כוב מספר כזכור על  משפחתה של בעלת אחוזה העומדת על סף פשיטת רגל , שכדי להיחלץ מהחובות מוצע לה לעקור את גן הדובדבנים היפהפה שלה כדי להכשיר עסקת נדל"ן בשטח הגן.
 
ספרי על הדמות שאת מגלמת, בעלת האחוזה, מאדאם רנייבסקאייה
 
"בעלת אחוזה ענקית בחובות איומים ובתקופה של שינוי, כאילו צ'כוב גם מנבא את המהפכה הקומוניסטית שתגיע. מעמד אצולה שהולך ונרקב. דמות נהדרת, יפה, עם הרבה כנות אבל בעצמה לא ממש מבדילה בין אמת לשקר, באמצע חייה, שחיה על הדחקה והכחשה, מפזרת כסף בעצם אולי כסוג של התאבדות לא מודעת. אישה מלאת רגישות כלפי הסובב, כי כל הקיום שלה בנוי על הזדקקות לאהבה ומצד אחר נוהגת ברשלנות בלתי נסלחת".


"גן הדובדבנים" (צילום: גדי דגון)
 
אמרת באחד הריאיונות  ש"גן הדובדבנים" הוא לדעתך היצירה המושלמת של צ'כוב ושההשתתפות בהצגה היא מעין הגשמת חלום – תוכלי להרחיב?
 
"אין כמו צ'כוב בהבנה האינסופית שלו את האדם, בחריפות, בהומור, בדקויות, בביקורת, באירוניה. עבדנו על המחזה כמעט חמישה חודשים, ועדיין התחושה שיש עוד כל כך הרבה לגלות בו ודרך זה לגלות את עצמנו ולהתקרב לעצמנו.
 
"'גן הדובדבנים' הוא המחזה האחרון שלו כשהוא קרוב למותו ועדיין איש צעיר בתחילת שנות הארבעים. אני חושבת שלהיות קרוב למוות בגיל הזה, עוד מחדד את העוצמה שבכתיבה ובחוויה. המחזה בקטעים מיטהר  לסוג של אבסטרקטיות וכל זה בתחילתה של המאה הקודמת, כל כך הרבה לפני בקט.
 
"יש משהו משונה, חלמתי להשתתף ב'גן הדובדבנים' ופחות על הדמות. נדמה לי שהתחלתי להכיר אותה רק לקראת החזרות. מאוד רציתי לעשות את 'גן הדובדבנים', ולעשות את זה עם מיקי גורביץ והלהקה של החאן, זה כבר דוגמה לכך שלפעמים המציאות מתעלה על החלומות".
 
"בכל הפקה נוצרת להקה"
 
כשריבלין נשאלת על העבודה עם אנסמבל השחקנים היא מזכירה שיש לה ניסיון רב שנים בעבודת אנסמבל. "בסוף שנות הששים הקמנו יחד עם עודד קוטלר, אמנון מסקין, מיקי כפיר והילל נאמן את 'במת השחקנים' שנדמה לי שינתה הרבה בעשייה התיאטרונית בארץ, בדרך המשחק ובבחירת הרפרטואר. אחר כך הצטרפנו כלהקה לתיאטרון חיפה, שעודד בעצם העלה את המחזאות הישראלית על מפת התיאטרון בארץ עם חנוך לוין, יהושע סובול, הילל מיטלפונקט. עד אז כמעט ולא העלו מחזות ישראלים. עם ההצגות של יהושע בבימוי גדליה שיחקנו הרבה בפסטיבלים בחו"ל. זאת בהחלט הייתה עבודה של להקת שחקנים".
 
בהקשר הספציפי של העבודה בחאן  לדבריה "אני מרגישה שבבסיס אני בהחלט שחקנית של להקה והיה תענוג לחזור לעבוד עם הלהקה של החאן שעם חלק מהם עבדתי שם לפני 10 שנים על 'השחף' ו'השיבה למדבר'.
 
"בכל הפקה, גם בבית לסין, נוצרת להקה, משפחה. ככה אני מרגישה. הרי בעבודה הזאת אתה מאפשר לעצמך להיות הכי שקוף שאפשר. אתה עובד מהמקומות הכי אינטימיים מבלי תמיד לדבר עליהם, המקומות שגורמים לך להסמיק. בלי חופש ואמון הדדי קשה מאוד ליצור משהו אמיתי.
 
"בחאן יש משהו נוסף. השחקנים הנהדרים שם עובדים אחד עם השני לאורך שנים. מרגש לראות את הרצינות, האהבה וההומור הטוב שיש להם אחד עם השני. אני חושבת שזה תורם המון. זכיתי!"
 
הקהל הירושלמי של החאן שונה מקהל של תיאטראות אחרים?
 
"הקהל של החאן בוחר לבוא לתיאטרון שהבחירה הרפרטוארית משתפת אותו בשאלות קיומיות, פוליטיות-חברתיות, עם איכות כתיבה גבוהה ומאתגרת, מחזאות ועשייה, המעוררות שאלות שמעוררות מחשבה ולא תמיד התשובה ברורה".
 
"מיום ליום נעשה קשה יותר לעשות תיאטרון איכותי"
 
אחת התוצאות בגיגול על שמה של ריבלין הוא מאמר מעניין שכתבה ב-2006 על הגבולות המטשטשים בין התיאטרון הרפרטוארי והמסחרי בישראל. שבו כתבה על תחושתה כיוצרת שהשיווק מורגש מדי בתוך העשייה של התיאטראות הגדולים וייחלה לרפרטואר אמנותי תיאטרלי אמיתי- המשלב קלאסיקה ויצירה מקומית.
 
ניסיון אחד להציב אלטרנטיבה היה הקמתו של  אנסמבל תיאטרון הרצליה שריבלין ובעלה גדליה בסר היו ממקימיו (יחד עם חנה מרון ואמנים נוספים). בסר וריבלין פרשו מן האנסמבל לפני כמה שנים לאחר שהוא הגיע למבוי סתום מבחינה כלכלית (היום מנהלת את האנסמבל אופירה הניג – ה. א. ב). ניסיון נוסף בשנה האחרונה היה הקמת קבוצת "עבודות תיאטרון" עם עודד קוטלר בשיתוף פעולה עם תיאטרון גשר, ניסיון שהניב עד עתה הפקה אחת - "מסיבת יומולדת" על פי פינטר.  בין לבין הספיקה ריבלין לשחק ב"הרפר ריגן" בתיאטרון גשר ובהצגת תיאטרון בית ליסין "הבנאליות של האהבה", שעדיין רצה ברחבי הארץ.

בעקבות הניסיון המצטבר שלך בתיאטראות השונים מאז כתיבת המאמר, משהו השתנה?
 
"דעתי לא השתנתה. כמו לגבי עוד נושאים במדינה,  אולי התחדדה יותר. מיום ליום נעשה עוד יותר קשה לעשות תיאטרון כזה. ברשימה של ההצגות שלי מהשנים האחרונות נמצאת חלק מהתשובה - כולם מחזות 'לא מסחריים'. ובכל זאת מחזה כביכול לא מסחרי כמו 'הבנאליות של האהבה' כבר עבר את הצגת ה-200".



"גן הדובדבנים" (צילום: גדי דגון)
  
אם היו בידייך כל האמצעים לכך – איזה מחזה היית בוחרת להעלות מחר?
 
"אני מאוד אוהבת את 'אגממנון' של איסכילוס. זה מה שכרגע עולה לי בראש".
 
ריבלין גם שולחת ידה בכתיבה ושני מחזות שכתבה עלו על בימות "תמרה" בהבימה ב-2002  ו"כוונות טובות"  באנסמבל הרצליה. ב-2005.
 
יש עוד מחזות שכתבת במגירה?
 
"בשנים האחרונות יצא ששיחקתי המון וזה לקח את כולי. גם הייתי שותפה לשאול בסר , בני, בעריכה ובהפקת הדיסק וההופעה של 'הים לקח הים נתן' מתוך 'אותו הים' של עמוס עוז, ובניסיון להקים את 'עבודות תיאטרון' עם עודד קוטלר, במה למחזאות מופת. הרגשתי צורך להניח לעצמי. אני כן, כותבת כל הזמן, אבל לא מחזה. כותבת לעצמי. כמו כן תרגמתי ועיבדתי מחזה של סטפן אודלי גורג'יס וספר קצר של שאנדור מאראי, אבל זה עוד במגירה". 
  
  

ההצגה "גן הדובדבנים" תעלה בין התאריכים 7-1 בנובמבר 2010, מדי ערב (למעט שישי) ב-20:30, בתיאטרון החאן בירושלים.