מחול - דין דין אביב בהופעה

אלמנטים של תפילה נוכחים כמעט בכל שירי המופע החדש של דין דין אביב

שירת בקשות ישראלית עכשווית

לדין דין אביב אין אלבום חדש. אולי שיר-שניים חדשים ועוד כמה בעבודה. אבל זה לא צריך למנוע ממנה מופע במה חדש, אפילו אם הרפרטואר המוכר שלה (שני אלבומי סולו, טביעות אצבע וקול בלהקת גאיה ובפרויקט של עידן רייכל) אינו מצדיק זאת בנקודת הזמן הזאת. אבל אמונה (שתמיד הייתה, ובשפע) ודרך אמנותית חדשה, הן סיבה מספיק טובה להפקה חדשה.

על ההפקה של "עולם בתוך עולם" מתנוססת חותמת של "מיומנה". בועז ברמן, ממייסדי חבורת התנועה והקצב, משמש לה כיועץ אמנותי וכמפיק מוזיקלי. וזה לא, אם טעיתם לחשוב, שיכפול ההופעה המשותפת של מיומנה עם דויד ברוזה. דין דין ומיומנה נפגשים אמנם בנקודות של קצב ותנועה, אבל דומה שההיגיון שמאחור הוא הרחבה, שיפור ושכלול של אמצעי ההבעה שלה ולא ניסיון להפתיע את העולם בחשיפת איכויות חבויות ובלתי מודעות. וכך מצד אחד מתוגבר הביטוי הקצבי שלה - מעבר לריתם סקשן, באמצעות תופים וכלי הקשה נישאים ומטלטלים, ומצד שני, ניתן דרור לדחף התנועה של אביב. לא שהוא חיוני להופעה, אבל הוא מוסיף חן לחזותיות שלה.

גם בתחפושת הנוכחית שלה ובעיבודים החדשים שלהם, דין דין אביב ושיריה הם עסקת החבילה המוכרת. ווקליסטית מגוונת ומוכשרת, שנאמנה לתו הכתוב, אך בה בעת מאלתרת מחוננת, שבעצם לא משנה את עורה. היא ממשיכה לפעול בתחומי המוזיקה האתנית, הפולקית, עממית ועולמית, כשההגשה והפנייה שלה ממשיכות לפרוט על נשמה, תפילה ואמונה.

גם מבלי שתידרש להסביר את תמונת עולמה הנוכחית, את הרומן שהיא מנהלת עם דת ומסורת יהודיות, בשלבים כאלה או אחרים של חזרה בתשובה (או לא), השירים שלה מדברים בעד עצמם. אלמנט תפילה חריף נוכח כמעט בכל שיר. אם בשמו, אם המלים המפורשות שבו, אם בחזרה על משפטים, ואם לא אז באווירה, הניגון, בהתכוונות, בפנייה לאלוהים. ויותר מתפילה דתית, זו תחינה חילונית. שירת בקשות ישראלית עכשווית, שבה אדם מבקש הנחייה, כיוון ומשמעות.

16 שירים בסך הכל. שישה מ"סודותיי", אלבום הבכורה שלה כסולנית, חמישה מ"חופשייה בין עולמות", אלבומה השני, שני להיטי ענק בשירות עידן רייכל ("אם תלך" ו"יש בי עוד כוח"), שיר מהצד הסלוניקאי של אישיותה (כלומר, מהצד של אמה) ושני שירים חדשים שכתבו לה אברהם טל ("היונה הלבנה") וסגיב כהן וסיגל עובד ("לחבק ולגעת"), ששניהם, איך לא, שירים של אמונה חזקה שמושרים כמו היו תפילה.

בהגשה שותפים איתה שישה מוזיקאים. הלהקה החדשה שלה. ל"ו היא קוראת להם, כי לטעמה היא מוקפת צדיקים. החלוקה ביניהם ברורה: הגברים תומכים מאחור – נושאים בנטל הנגינה (יניב טייכמן גיטרות, שרון פטרובר תופים, אסף חכימי בבס וקונטרבס והראל שחל במגוון כלי נשיפה), הבנות נמצאות לצידה בחזית, מופקדות על השירה ועל התנועה (מינה מארי באקורדיון ויעל מלר בהקשה, בחיקוי אנושי של מקצבים ובריקוד). בפירוש להקה. גם אם אינה יוצרת, היא מבצעת, מוציאה אל הפועל הפקה שמושם בה דגש מיוחד, כפי שנזכר לעיל, על ההיבט הוויזואלי, התנועתי.

"סודותיי" שפותח את ההופעה, מסמן את הגוון התחינתי של הערב. גם היבבה האפריקנית שנמהלת בתוכו מסמנת את הגבולות המופשטים של הרפרטואר והמופע: מוזיקת עולם, גוון פולקלור בינלאומי, עם ניבים ולהגים אתיופיים, ספרדיים, פורטוגזיים וגם סתם מג'וברשים, חסרי פשר.

עם הלבוש האוריינטלי, ששליט בו צבע הטורקיז, השיער האסוף במטפחת רחבה תואמת-צבע, והצבע האתני הרב-גזעי של שיריה, זה רק מיקרה שהם בעברית. מצד אחד, ידיעת השפה נחוצה (ולפרקים רבים מדי דין דין אביב לא מספיק חדה וברורה כדי להבין את שפתה), מצד שני, מה זה משנה מה היא השפה, אם השירים מצליחים לפרוט על הנשמה ולחדור אל הלב?

לטעמי, הביצועים המוצלחים יותר שלה היו דווקא בשני השירים החדשים יחסית, "היונה הלבנה" ו"לחבק ולגעת", שבהם גבר הצורך הפנימי שלה, גם הבלתי מודע, לחתור להיכרות מיטבית שלהם עם הקהל, על פני הרצון להשתעשע עם השירים המוכרים יותר ולהפליג איתם למחוזות של אלתור. גם "היידה", שיר יווני מעורב בלאדינו, שאמה למדה מאמה והנחילה לה, זכה לביצוע ענייני, משכנע וסוחף.

בתום שעה ומחצה, אינטנסיביות למדי, לא מצאתי את עצמי נרעש, נסער או מתלהב יתר על המידה. משום מה היה נדמה לי שדין דין אביב בונה יותר מדי על ניואנסים, קישוטים וחיינדאלך ווקאליים, לא על השירים עצמם. שהיא לא מספיק דומיננטית, בולטת ומובילה. שהיא זמרת בלהקה. האם זו הכוונה או שניכרו בה עקבות מחלה והיא פשוט לא הייתה במיטבה? להרגשתי, היא יכולה הרבה יותר.

דין דין אביב. עולם בתוך עולם. זאפה הרצליה. שבת 30 באוקטובר 2010