אז מה זה בעצם אומר מבחינתך?
 
"לגבי רוב האנשים בתיאטרון מולייר זה אומר סוג של חרדת קודש, בסגנון 'אנחנו ניפול, אנחנו ניפול, אנחנו ניפול' . זה כמו להתעסק עם שקספיר או  צ'כוב,  כל הזמן להיות בסוג של דאגה לחטוא למקור. אחרי  עשרות ומאות הפקות מהעבר תמיד יש למה להשוות אז כשניגשים לחומרים כאלה רוב האנשים המבוגרים (המבוגרים? אני תוהה והיא צוחקת – אני קוראת להם 'המבוגרים האחראים') סביבי בלחץ . אני מסתכלת על המחזה, על הקאסט ועל הבמאי ולפי זה יודעת אם זה יהיה כיף או סיוט. במקרה הזה זה היה כיף גדול וידעתי  שככה זה יהיה".

 
שרית וינו אלעד, יצחק חזקיה, ירדן קליין, צילום: יח"צ
 
נראה שהתפקיד של טואנט תפור עלייך
 
"כבר די הרבה זמן לא עשיתי קומדיה. אמנם 'משפחה חמה' של ענת גוב זו קומדיה פר אקסלאנס אבל אני ה'דאונר' שם, השק חבטות, זאת שלא משתעשעת מהסיטואציה. השתתפתי גם  ב-'יתוש בראש'  (שם החליפה את אולה שור – ה. א. ב.) – אבל זו החלפה מהרגע להרגע, לא עברתי תהליך ולא אני יצרתי את הדמות.
 
"לעשות קומדיה זו שמחה גדולה והשחרור מאוד גדול – יאללה בואו  נהנה, בואו  ניתן לאנשים שיש להם כל כך מעט הזדמנויות לבלות – לבלות. בגלל שאני יצרתי את טואנט  האנרגיה הייתה אנרגיה שלי והאטרף הוא האטרף שלי. הדמות הזו עובדת מאהבה, היא נמצאת שם מאהבה ורוצה שהדברים יסתדרו וזה מה שמניע אותה. היא קולטת שהאבא יורד מהפסים ועושה דברים איומים כי הוא חולה ומפחד והיא לא תיתן למשפחה הזו ליפול כי היא אוהבת את הילדה הזו (אנג'ליק) עד עמקי נשמתה".
 
איך עובדים על דמות קומית?
 
"בקומדיה מהסוג זה אנחנו רואים את הפשט – אם זה הצחיק אותנו או לא הצחיק אותנו. כשאתה עובד על דבר כזה בודק מה מניע אנשים מבחינה רגשית ומחפש את הרגשות הכי קיצוניים כדי להתחבר אליהם. במקרה של טואנט זה פיור אהבה ומסירות, זה בא משם. היא תעשה הכל כדי לסדר את המשפחה הזאת. ואם זה אומר להתחנחן למפלצת שארגאן התחתן אתה (מיכל וינברג בתפקיד מצוין – ה. א. ב.) אז  זה אומר שככה היא תשיג את האמון שלה ותוכל לכוון את הירייה הכי מדויק בין  העיניים בסוף".
 
קלאסי לנצח
 
מה הרלוונטיות של "החולה המדומה" ?
 
"הרלוונטיות של המחזה נמצאת בכמה לוולים. במישור הכי פשוט –  ההתייחסות לעולם הרפואה. אני מאמינה באמת ובתמים שאם אתה רוצה להיות בריא אל תלך לרופאים,  לך למרפא,  לא למישהו שעובד מתוך אגו. הבוקר קמתי חולה ואני תיכף הולכת למדקר שלי. אם אני אלך לרופא רגיל הוא ייתן לי קורטיזונים ואנטיביוטיקה ויגמור לי את הגב לאט אבל בטוח. תרופות יכולים לקחת רק אנשים בריאים. בכל פעם כשאני צריכה להיתקל ברופאים ובממסד הרפואי אני מתפלאת שהם לומדים כל כך הרבה שנים ולא מלמדים אותם להסתכל בלבן של העין של המטופל . הם רואים סטטיסטיקות והמטופל יושב מולם מצומק ומחרחר והם אומרים לו לפי הסטטיסטיקה אתה בסדר. מהבחינה הזו המחזה יישאר כנראה נכון לנצח.
 
"מעבר לזה,  המישור השני, שהוא כבר אינטרפרטציה  שלי, זה שאסור לנו להיות מונעים מפחד. כשאנחנו פועלים מתוך פחד  כמו ארגאן, החולה המדומה שמפחד למות  - אנחנו מפחדים שידפקו אותנו , שלא יאהבו אותנו מספיק  ומתוך פחד עושים טעויות איומות.  גם זה רלוונטי לנצח".
 
התרגום של דורי פרנס משחק כמעט תפקיד ראשי בהצגה
 
"התרגום הוא מתנה. במהלך השנים התאהבתי בשפה העברית הקשה והחתוכה והגרונית ופה דורי הביא אותה בהפוכה הוא הצליח איכשהוא, באופן מרהיב בעיני, להביא תרגום שהוא הכי עכשווי ועם זאת הוא קלאסי לנצח,  עברית על זמנית ברורה לגמרי. יש טקסטים, כמו שקספיר , שאנחנו בתור  שחקנים קוראים קריאה ראשונה ומנסים להבין מה כתוב ולא יודעים איך הקהל  יצליח להבין את מה אנחנו אומרים כבר מהפעם הראשונה. פה זה גם מתגלגל וגם מוזיקלי וגם  לגמרי ברור, לגמרי קול, לגמרי עברית.

"כל השנים שמעתי מיטקו מיטקו"

את "החולה המדומה" ביים מיטקו בוזקוב , שאחראי על הצלחה קופתית קודמת של  תיאטרון באר שבע "בית הקפה", אף הוא קומדיה תקופתית, של גולדוני. בוזקוב ניצח על צוות השחקנים המגיעים מכמה תיאטראות - יצחק חזקיה, שרית וינו אלעד, אמיר קריאף והוגו ירדן מהקאמרי; מיכל ויינברג מגשר  ואנסמבל השחקנים של תיאטרון באר שבע (שהבולט מביניהם הוא יוסי צברי) .

על פי השמועה בוזקוב נחשב למורה מיתולוגי בבית הספר לאמניות הבמה בית צבי. השמועה הגיעה גם לוינו אלעד,"כשיצאתי מבית צבי הוא נכנס לשם, אז כל השנים רק שמעתי מיטקו מיטקו כבר התעצבנתי מה זה הגורו הזה, מה נהייה. אבל מספיק שתבלה אתו שלוש דקות – אין לתאר את הבן אדם הזה-  נעימות אין קץ;אהבת תיאטרון אינסופית, הוא יודע מה הוא רוצה אבל הוא בדו שיח תמידי, זו נעימות כזו שהיא מאוד נדירה במחוזותינו".

העבודה בתיאטרון באר שבע מתברר מתגמלת מאוד לפחות מבחינה רגשית את השחקנים המגיעים מהמרכז. "חוץ מלהביא לנו חמין זה הם עושים הכל" היא אומרת על הקהל הבאר שבעי. "זו אהבה מטורפת, וזה  כל כך נעים. אני באה מהקאמרי שאני מאוד מכבדת ומעריכה אבל בבאר שבע יש נשמה יתירה, אנשים מנשקים אותך באהבה נורא גדולה כשאתה בא לעבוד וככה גם הקהל שמח שיש לו במה התגאות הם לוקחים את התיאטרון כאינדיקציה למצבם וזה מקסים".
 
"יש לי תחושה שבאנסמבל  אתה עושה כי אתה חלק מקבוצה ואני הקבוצה שלי היא משפחת אלעד זה, הגרופ שלי  ואני גאה בו והוא נותן לי כוח ומחזיק אותי מרוצה. אז אני הולכת לעשות עבודה שהיא כן תעזור לפרנסה אבל היא צריכה להיות חשובה איכשהוא. התחושה של לצאת מהבית כי אני צריכה למלא  חור - זה לא בשבילי.
 
"מצד שני באנסמבלים קורים דברים כל כך יפים כי אנשים מגיעים לניואנסים אחד של השני אז העבודה יותר קלה,  הכל יותר זורם, אתה יודע איך הבן אדם השני יגיב.  הבעיה היא לא בעניין של תפקידים גדולים או קטנים אלא לעשות את מה שאתה עושה באהבה להרגיש שאתה חלק ממשהו מהנה ומענג ולא להיות חייב. באנסמבל מישהו מחויב לך ואתה מחויב לו ואני קצת קשה לי עם מחויבות מהסוג הזה" .

שרית וינו אלעד ויצחק חזקיה "החולה המדומה", צילום: יח"צ

לתת לטבע לעשות את שלו

בתיאטרונטו &2009 התנסתה וינו אלעד לראשונה בבימוי, בהצגה "בן של יעקוב" שקטפה את הפרס הראשון בפסטיבל.
 
 אחרי שמביימים באים למשחק אחרת?
 
"לא. זה היה מאוד ברור מה התפקיד שלי שם ומאוד ברור לי מה התפקיד שלי כשאני באה כשחקנית. יש לי מקצוע מפגר  - כל מה שאני עושה  - נותן לי משהו כשחקנית כל בן אדם שאני פוגשת, כל חוויה שאני עוברת נותנים לי משהו כשחקנית  -  אז כן בטח".

לקראת סופה איכשהוא נודדת השיחה בחזרה  לנושאים רפואיים שמעסיקים את וינו אלעד וגם את הכותבת  בשנים האחרונות  "אנחנו נותנים פחות מדי קרדיט לגוף שלנו בכל מה שקשור לריפוי" היא אומרת "הגוף שלנו יודע לרפא את עצמו הכי טוב מהכל. הלחץ החרדה שלנו מונעים מאתנו להתרפא . כמו שאומרים בהצגה כל מה שצריך לעשות כשאתה חולה זה כלום. לתת לטבע לעשות את שלו".

 
"החולה המדומה" תעלה בשבת, ה- 1 בינואר 2010 ב-20:30 בתיאטרון ירושלים וב-13 בפברואר ב-20:30 בהיכל התיאטרון בקריית מוצקין.