"תמיד עשיתי מהפכות"
 
דורון צברי הוא סוג של משנה עולם. לפחות מנסה. כבר כשסיים את עבודתו בעיתון "חדשות" פרסם בעיתון "תקשורת" מאמר בגנות ההתנהלות הלא תקינה לטעמו של עיתונו לשעבר, המכונה "מסמך צברי". "אין לי מושג מאיפה זה בא לי", אומר להגנתו הקולנוען בן ה-46 יליד חיפה שגדל בערד ובתל-אביב. "תמיד הייתי כזה, לא ציני, אבל איכפתי, וזה מתבטא בכל מיני דרכים. תמיד עשיתי מהפכות, מגיל צעיר. בכל מקום שהייתי, הפכתי אותו. במקומות הטובים, אני חושב שהכול אפשרי. אז לפעמים כן, כשמשהו מעצבן אותי אז אני מתעצבן".
 
את תוצאות עצבנותו - על רשות השידור במקרה זה - ניתן לראות כעת בסרט "המדריך למהפכה", סוג של מניואל למתחילים/ מתקדמים שרוצים לנסות לחבוט ברשויות מנהל ציבוריות מסואבות ומאובנות, שאין כמעט דרך לגרום לאיזשהו שינוי בהן. מדריך אירוני ומשעשע אבל במידה לא מבוטלת גם פרקטי, אף שהוא מתנפץ על סלעי המציאות.
 
בסרט מוצגת סדרה ארוכה של ניסיונות לשנות את התנהלות רשות השידור, מהשמעת ביקורות קולניות חריפות והתפרצות לישיבותיה, דרך שביתות מחאה ועד גיוס לובי של חברי כנסת לשם העברת חוק חדש בנושא, שיפריד בין הממשלה לרשות. בין לבין משובצות בסרט גם סצנות "משפחתיות", כאלה שבוימו כחלק מהקונספט, אנימציה ועוד.
 
כעשר שנים לקח לצברי הבמאי ולשותפו אורי ענבר (חתום על הסרט כמפיק) לעבוד על הפרויקט הזה.
 
 ממש מפעל חיים
 
צברי: "לא חשבנו שזה ייקח כל כך הרבה זמן. חשבתי שנסיים תוך שנתיים. אבל זה היה התקף מגלומניה. אמרתי לאורי, גם נעשה סרט טוב וגם נחסל אותם. למעשה, התחלתי לצלם ב-99', לתעד את המאבק באורי פורת (שהיה אז מנכ"ל רשות השידור). ובשנת 2002 כבר החלטתי שאני עושה מזה סרט. כל התיעוד של ההתמודדות להחלפת פורת, שלוקחת בסרט שלוש דקות, ארכה במציאות כשנתיים. זה הזמן שלקח לגרום לוועד לכנס את המליאה, וזה לא בסרט".

"המדריך למהפכה", צילום: יח"צ

סיאוב תחת פיקוח ממשלתי
 
מה בעצם הפריע לך מלכתחילה בהתנהלות הרשות?
 
"התחלתי מהתובנה שבמציאות הקיימת אף במאי ותסריטאי לא ישרוד. השידור המסחרי הוא לא לאנשים כמונו, והשידור הציבורי, שאמור היה להיות הבית שלנו, בז לנו. משם התחלתי, ממקום שהבנתי שיש ברשות דברים שגורמים לך להזדעזע. בהתחלה הייתי תמים, עוד לא הייתה לי תודעה, עדיין האמנתי, כי הייתי צעיר. וככל שהתקדמתי עם הסרט, ויותר הבנתי איך המערכות עובדות, כך הלכתי והתמלאתי זעם על מה שקורה בערוץ הראשון.
 
"כל מי שעבד שם אי פעם בתור פרי-לאנס מכיר את הבום שאתה מקבל לפרצוף. ערוץ 2 הוא מסחרי ואלה כללי המשחק שלו, אבל השידור הציבורי כל כך לא בפוקוס וכל כך רקוב. התחלתי גם להבין שזה שייך לי. מתייחסים אליי בבוז בתור במאי, אבל אני גם משלם אגרה כאזרח, והם אמורים לשרת אותי, ומשם התחלתי להילחם בהם".
 
גילית שאין תמורה בעד האגרה?
 
"כן, לא מקבלים תמורה, והתחלתי לחשוב למה לא מקבלים תמורה ומי כן מקבל תמורה. נכנסתי פנימה, וגיליתי שהערוץ הראשון זה סרט מדהים. שמה שקורה שם כל כך מטורף או הזוי או לא הגיוני, שזה חומר טוב לסרט.
 
"חוץ מזה, אני חושב שאין מציאות שאי אפשר לשנות. אני שיניתי את המציאות של עצמי, ומהמקום הזה אני חושב שאנשים יכולים לשנות את המציאות של עצמם. יש בסרט סצינת מסיבה שאנחנו מפוצצים, שזה אמיתי לגמרי. פוצצתי את המסיבה ואמרתי שאו שהיא לכולם או שאין מסיבה. ברגע של הבנה קלטתי שאפשר להתקומם, לצעוק, לשנות מציאות. יש המון דרכים לשנות אותה".
 
לא פחדת להיות מסומן כטראבל-מייקר?
 
"לא, זה סבבה. שיגידו מה שהם רוצים. אני עקשן, לא מוותר. לקח לי שמונה שנים והאמת היא שזה לא הושלם, החוק שלנו שעבר בקריאה ראשונה, בעצם לא עבר הלאה. החוק החדש שעבר בקריאה ראשונה לפני שבוע הוא של ביבי, שמחזק את השליטה של הממשלה ברשות. חזרנו לנקודת ההתחלה.
 
"הרפורמה של שקלאר זה רק מילים-מילים. קח את המילה רפורמה ותראה שנכנס בה הרבה אוויר חם. עד שהרשות לא תהייה עצמאית ותתנהל אחרת, דבר לא ישתנה. כל עוד הממשלה, וזה לא משנה אם זה ליכוד או העבודה או קדימה, קובעת מי המנהל ומיהם חברי מועצת המנהלים שנסמכים עליו, הרשות תמיד תהיה כנועה ולא תמלא את יעודה כשידור ציבורי. היא תהיה שופר של השלטון, כי המנהל עובד אצל הממשלה שמינתה אותו.
 
"בעיניי רשות השידור היא רק משל. כל הגופים במדינה שאמורים לשמור, או להגן או לשרת את האזרח, לא ממלאים את ייעודם. בכל סקציה ציבורית שרק תבחר. מערכת החינוך, מערכת הבריאות, ביטוח לאומי, יו ניים איט. כולם הסתאבו. וזה עובד תחת פיקוח ממשלתי – זו לא גזירה משמיים".
 
לא חששת שהמאבק הזה יפגע במטה לחמך?
 
"לא. להפך. היה לי ברור שאם אני לא משנה מציאות, אז אף במאי או תסריטאי בארץ לא ישרוד ואין לו זכות קיום. הערוץ הראשון אמור להיות בית ליצירה חופשית ובית לעיתונות חופשית ואמיצה. מקום שישמיע הרבה קולות. בהבנה שלי, אין אפשרות לאף במאי או תסריטאי לשרוד במציאות הנוכחית. הייתי במאי מאוד מצליח וזכיתי בפרסי אופיר פעמיים, שנה אחרי שנה, אבל כלום לא קרה. אז אתה אומר, איזו מן מציאות זו? יש כאן תקרה בגובה 20 ס"מ, אם אנחנו לא משנים אותה לא נשרוד. אלא אם כן אתה בן למשפחה עשירה ולא צריך להתפרנס. לא פחדתי כי גם חשבתי שאנחנו צודקים וגם כי אני קצת מגלומן. אין במאי שהוא לא קצת מגלומן".

"המדריך למהפכה", צילום: יח"צ

שבעה שרים ממונים ורפורמה -  אין
 
למרות שלקח כל הרבה זמן להגיע לעותק הסופי, שבעצם הורכב מטלאים-טלאים ומחלקי פאזל לא תמיד תואמים - היצירה הסופית נראית מגובשת וקוהרנטית
 
"אני כבר הרבה זמן מתעסק בלערבב בין פיקשן ודוקו, שאותו אני שואף תמיד לקחת למקום אחר ולתסרט אותו. רציתי לעשות סרט תעמולה במובן הזה שהוא מגויס וכל האמצעים כשרים, שבו אפשר לנוע בין ז'אנרים, כי זה לא קדוש ואפשר לערבב בין סוגים שונים. זה קולנוע מעניין יותר. מצד שני, זו באמת הייתה דרך מאוד ארוכה. הסרט נערך במשך ארבע-חמש שנים, והיו המון ראף-קטים שלא עבדו.
 
"העותק שמוקרן עכשיו הוא בערך הראף-קאט ה-25. צולמו המון שעות והיו לסרט המון ורסיות והוא לא עבד. למען האמת, שלוש שנים התברברנו בעריכה. כל פעם מחדש מגייסים כוחות, תקציב, עורכים,  ושוב, זה לא עובד".
 
במהלך הצילומים חיכיתם לאירוע ספציפי שיחתום את הסרט?
 
"שהחוק יעבור, שהנה עשינו את זה. אבל בפועל זה לא קרה. תוך כדי הסרט עברתי שבעה שרים ממונים על רשות השידור. כשהשר השלישי מתחיל להגיד לך רפורמה ושום דבר לא קורה, אז אתה אומר – עובדים עליי.
 
"בממשלה מעדיפים שתהיה רשות שידור חלשה, כנועה, במצב של טיפול נמרץ. זה האינטרס של הממשלה. והאינטרס של הציבור הוא שהרשות תהיה חזקה ועצמאית. בערוץ 2 תמצא שהמשפחות או האוליגרכים בעלי ההון - מחוץ לתחום שם. אף פעם לא תראה בערוץ 2 תחקיר על יצחק תשובה או נוחי דנקנר או שרי אריסון. זה לא קיים. והשידור הציבורי, שהיה אמור לשמור על הציבור מפני כוחם של המונופולים ושל בעלי השררה ובעלי ההון והפוליטיקאים לא עושה את זה – כי הוא כלוא".
 
ולכן הצטרפת גם למאבק של "שיטת השקשוקה" ומיקי רוזנטל?
 
"ברור. העובדה היא שהסרט של רוזנטל לא מצא בית שידור שיקרין אותו. מצד שני, גם רשות השידור שהתעניינה בו פחדה להתעסק איתו והתחמקה. עד שלחץ של משה גביש, שהיה יו"ר, על ההנהלה, הביא לחתימת חוזה עם מיקי רוזנטל ולשידור הסרט. אבל זה לקח שנה, כי הם פחדו".
 
את הקטעים שבהם אימא שלך מנסה להניא אותך מלהמשיך לעסוק באובססיביות בסרט, הכנסת בתור קומיק-רליף?
 
"לא. בתור כוחות שמופעלים על הגיבור. ברור שקטעים מסוימים, כולל המשבר המשפחתי, הם לא אחד לאחד. זה המקום שבו מה באמת היה ומה שלא היה - מעורפל. אבל כשאתה יוצא למהפכות אז מי שמשלם את המחיר זה לא אתה, כי אתה בחרת. מי שמשלם את המחיר אלה האנשים הקרובים לך".
 
למה בעצם שלחתם את הסרט לקטגוריה העלילתית של פרסי אופיר?
 
"כי הוא סרט ניסיוני ואין קטגוריה כזו. זה סרט שמערבב פיקשן ודוקו ביחד. התחרינו על הסרט הטוב ביותר. אם הייתה נישה לניסיוני – הייתי מתחרה בה. באותה מידה 'ואלס עם באשיר' התחרה בקטגוריית הסרט הטוב ביותר כי אין קטגוריית אנימציה. זה כמו שאומרים לך הסרט שלך אשכנזי או ספרדי? לא יודע, הוא מעורבב. אנחנו מהמעורבבים".
 
יש מקום להקרנת סרט כזה בפסטיבלים בינלאומיים?
 
"אני מקווה, אנחנו עובדים על זה. כל סרט הוא הרפתקה שאתה לא באמת יודע איך היא תיגמר ולאן זה יגיע. נשלח אותו לפסטיבלים ונקווה שיגיבו אליו בחום".
 
לצברי רקורד מגוון של עשייה לטלוויזיה, לאחר שהייתה לו קודם לכן, כאמור, גם פאזה עיתונאית. בסקציה העלילתית הוא יצר (יחד עם ענבר) את "האח של דריקס", ולאחר מכן את "הבחור של שולי". בנישה הדוקומנטרית הוא חתום, בין היתר, על "בית שאן: סרט מלחמה".
 
בתי הקולנוע ריקים
 
למעשה, "המדריך למהפכה" הוא הסרט הראשון שלו שפותח קופות, שמוקרן לקהל הרחב בבתי הקולנוע. "אני מקווה שהוא ראוי לזמן ולתמורה הכספית של הצופה, ושהקהל ישפוט", אומר צברי ומוסיף בגילוי לב: "בינתיים הקהל לא בא, בתי הקולנוע ריקים. יכול להיות שרק ההתחלה ככה וההמשך יהיה שונה".
 
עשית בתעשייה כמעט הכול: בימוי, תסריטאות, הפקה, עריכה וגם משחק ("גמר גביע", "זוהר", "סיפורי תל-אביב", הסדרה "בסימן ונוס"). איפה אתה מרגיש שאתה הכי בא לידי ביטוי?  
 
"אני לא ממש רואה הבדל בין דוקו לפיקשן. אנשים הולכים לקולנוע כדי שמישהו יספר להם סיפור. בעיניי, במאי במהות שלו הוא קודם כל סטורי-טלר, מספר סיפורים. דוקו או פיקשן? בסופו של דבר זה סיפור קולנועי. אלה אמצעים אחרים, אבל זה אותו רעיון, וזה המהות שלי. אם תשאל אותי מה אני באמת, אגיד לך – מספר סיפורים".
 
בשבועות האחרונים הלך ותפח הבאזז סביב אחד הפרויקטים האחרונים של צברי, סדרת יומני הווידאו האישיים המצולמים "מחוברים" (אגב, פורמט מקורי-ישראלי שכבר נמכר ל-15 מדינות בהן ארה"ב, צרפת גרמניה, ספרד ושוודיה) בעקבות הקשר שהתהווה בין רן שריג לדנה ספקטור
 
צברי לא מעוניין להתייחס לעניין אבל על קונספט התכנית הוא אומר: "זה לא ריאליטי, זה אותו עניין של לקחת את הדוקו למקומות אחרים. ברעיון הבסיסי, כל פרק בסדרה הוא טקסט ויזואלי, והרעיון לתת לאנשים מצלמות הוא כדי שישמיעו קולות. קול יותר אמיתי, יותר אינטימי, יותר אותנטי".