עצי הצפצפה הנעים ברוח

העונה הצרפתית של התיאטרון הלאומי שלנו מדברת בעד עצמה. ארבעה ימים מפרידים בין הבכורות לביקורת של פארסת האידיוטים שפוזלת לקופה לבין הקומדיה הלירית "גיבורים" מאת ז'ראלד סיברלאס. לא שמעתי עליו לפני כן, אבל מתברר כי הוא מחזאי פופולרי בארצו, ובסיועו של תום סטופרד המחזה שלו חצה בהצלחה רבה את תעלת לאמאנש, נחת בווסט אנד של לונדון ומשם המריא אל קצווי התאטרון העולמי. כך גם הגיע לכאן ובלי ערכי קופה ידועים מצא את דרכו אל הבמה הישראלית.
 
המחזה מספר על שלושה וותיקי "המלחמה הגדולה", היא מלחמת העולם הראשונה,  שמהשבוע מתקיימים באירופה, אוסטרליה, אסיה וארה"ב ימי הזיכרון למיליוני הנופלים בה. הם עטורי מדליות ושוהים במעון צבאי שבו שוכנים פגועי המלחמה ההיא. הם נפגשים מדי יום באחת הטראסות של המקום הנשקפת אל גבעה רחוקה שעליה ניצבים עצי צפצפות.
 
השלושה הם פרנאנד, הצעיר מחבריו שבגולגולתו רסיס מתכת, והוא סובל מהתעלפויות תדירות "באמצע המשפט"; גוסטאב בן ה-75, שהגיע למעון רק "לפני חצי שנה", שקרן פתולוגי, רומנטיקן וסובל מאגרופוביה, שמונעת ממנו לצאת מתחומי המעון, ובכל זאת הוא הכוח המניע את חבריו לכיוון מבצע בריחה נועז אל "החופש"; ורֶנֶה, בן גילו של גוסטאב, נכה ברגלו הימנית, והמציאותי בחבורה.
 
בשגרת מפגשיהם הם מציינים ימי הולדת של ותיקים אחרים ומלווים אותם למנוחתם האחרונה, מתרפקים על דמותה של האחות הראשית, מפנטזים על תלמידות בית הספר לבנות הסמוך למעון, מתווכחים אם לצאת לפיקניק בפארק הסמוך כהצעתו של רנה או להודו-סין כחלומו של גוסטאב, ומתפשרים על אמצע הדרך, כלומר על עצי הצפצפה הנעים ברוח, שהם גם הדימוי שהמחזאי בחר בו כמסמל את שלושת ותיקי-המלחמה שלו.

 
        מימין: אהרון אלמוג, יוסי פולק, ספי ריבלין (תמונת יח``צ)

כסמל לרוח החברות והנאמנות שמלווה את העלילה ניצב בצד הבמה פסל  אבן של כלב, שברגעים מסוימים נדמה לפרנאנד כאילו הוא זז. וכך הנוכחות שלו במחזה – מעין איזכור ל"שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב)" של ג'רום ק. ג'רום, היא ששידכה אליו את לבו של יוסי פולק, במאי ההצגה שמגלם את דמותו של גוסטאב. במהלך החזרות הכלב הפך דמות חיה וחבר למסע של פולק ושני חבריו  - ספי ריבלין, המגלם את פרנאנד, ואהרון אלמוג המגלם את רנה. 

המחזה כתוב בפשטות רגועה, שיש בה רבדים של פיוט לצד חולין מובהק, דימויים  ודיאלוגים שדורי פרנס, מצליח להעביר ללא התחכמויות לשון בתרגום היפה וגם באמצעות עריכת המוזיקה שברקע. פה ושם הם הזכירו לי את בקט. כך גם תפאורת הטראסה העגולה  שעיצב ארז יניב, עם עץ בשלכת (ואולי עץ מת) ובחזית נורות הנדלקות במעברים בין התמונות ומרמזים לקרקס, אולי זה שהיה פעם. עדי שמרוני עיצבה תאורה ששידרה חילופי שעות או עונות, ואורן דר עיצבה תלבושות נשכחות.
 
יוסי פולק ביים את עצמו ואת חבריו באהבה לשניהם, לסיפור ולשלושת הוותיקים, עד כדי כך ששלף מתוך עצמו גם יכולת כוריאוגרפית שבמשך שתי דקות קסומות הצליחה לבטא את רוח המחזה ואת רוח ההצגה גם יחד.
 
במיוחד הוא ראוי להערכה על שהחזיר לבמת התאטרון את ספי ריבלין במשחק נקי ומדויק שחוט של הומור מציץ מתוכו, ועמו את אהרון אלמוג, שמצליח לעצב ברוך דמות חכמה ומעשית, כמעט שתלטנית. וכמובן, פולק עצמו שמצרף את תפקיד גוסטאב לרשימת ההישגים שלו בעיצוב דמות שלמה, הנראית גדולה מהחיים, אבל היא החיים עצמם.
 
לסיכום, על הצגה כזאת אומרים מילה אחת בצרפתית - "שאפו!" או מילה אחת בעברית -  "כבוד!”