מחול - הפארק הצדיע ללינקין

"לינקין פארק" נתנה אתמול בראש בפארק הירקון, בהופעה אנרגטית משובחת, והוכיחה שהיא אכן אחת הלהקות המובילות בעולם ושיש כיסוי מלא למוניטין שצברה

מכונה אנרגטית משומנת

תקראו לזה רוק, תקראו לזה פופ, תכנו את זה היפ-הופ, תגדירו את זה מטאל. או כל אלה יחדיו תחת הכותרת שנותנת גג למבחר הסגנונות האלה - נו-מטאל. החבר'ה של להקת "לינקין פארק" אולי לא החליטו מה הם בדיוק רוצים להיות ואיזו תווית צריך להדביק להם, אבל דווקא החיסרון הזה כביכול הוא היתרון הכי בולט של הלהקה. מגוון הסגנונות שמשמש אצלם בערבוביה הופך את השואו של "לינקין פארק" הקליפורנית לאטרקטיבי, מגוון, עשיר, טעון באנרגיות ולא מקובע.

אתמול בערב הם נתנו בראש בפארק הירקון לכ-14 אלף צופים נלהבים, רובם צעירים, והציגו הופעה שהבהירה בדיוק למה אקט הבמה שלהם נחשב היום לאחד המרשימים בעולם. למרבה המזל גם קיבלנו להקה צעירה (קמה ב-1996) שנמצאת בשיאה, לאחר ארבעה אלבומים מצליחים (ומכל אחד מהם ביצעה דוגמיות מייצגות), שמגיעה אלינו בדיוק בזמן אמת בו היא אחת המובילות בעולם.

למעשה החברים חתמו כאן סיבוב הופעות ארוך. "לא יכולנו לבחור תחנה טובה יותר לסיים בה את המסע שלנו", החמיא צ'סטר בנינגטון הכריזמטי, בעל תספורת המוהוק, לחב'רה בפארק, שהריעו לו ממושכות. הוא גם בחר להזהיר, לאחר שראה ילדות נמחצות בקרבת הבמה, מפני תקריות לא נעימות. "אם תראו מישהו נופל, תרימו אותו, אנחנו כאן רק בקטע של אהבה", אמר ושיגר מחמאה נוספת: "אתם הקהל הכי מוטרף שהיה לנו".

למרבה הצער גם הפעם, כמו באירוע פארק הירקון הקודם, "אוזפסט", לא היו מסכים בצדי הבמה, וזה די פוגם כששישה אמנים מגובשים סוחטים הכל מהכלים שלהם על במה ענקית, אבל אין באפשרות הקהל לראות אותם בקלוזאפים, פרט לכמה קטעים שבהם נראתה הלהקה במסך שברקע הבמה, וגם אז זוויות הצילום לא היו אופטימליות.

לינקין-פארק-2-צילום-שי-מהלא.jpg

"לינקין פארק" (צילום: שי מהלאל)

פרט לכך, הבמה הייתה מתוקתקת עד הפרט האחרון, עם מערכת תאורה צבעונית מגוונת ומחליפה אווירות, סאונד חזק, חד ומדויק, והמסך שברקע בו התחלפו בתיאום עם השירים קטעי וידאו-ארט שונים, בהם טקסטים פוליטיים וחברתיים, סרטי עבר מגוונים בשחור-לבן, אימאג'ים בדיוניים-עתידניים ועוד. ומבחינת הרפרטואר, זה היה ממש המיטב של החומרים שלהם.

החלק הראשון של המופע הביא את מטאל ההארד-קור הקשיח של החבורה במשולב עם היפ-הופ, בקטעים The Requiem the radiance, Wretches & Kings, Paper Cut, Given Up,New Divide ועוד, ההרעשה המאסיבית והמחשמלת הזו, המשלבת כלים חיים, מוזיקה אלקטרונית, סימפולים ואפקטים שונים - הוכיחה שמדובר בחטיבת קצב מחומשת, מתואמת ומאומנת היטב, בהובלת בנינגטון ומייק שינודה שהיו בדרך כלל בפרונט. המכונה האנרגטית והמשומנת הזו הרימה את הקהל לגבהים.

לינקין-פארק1-צילום-שי-מהלאל.jpg

"לינקין פארק" (צילום: שי מהלאל)

החלק האמצעי של ההופעה נתן ביטוי לצד היותר רגוע-מלודי-הרמוני של "לינקין", ולכתיבה הנהדרת שלהם, המנפיקה גם בלדות פורמטיביות. שירים כמו Jordana Del Muerto, Waiting for the End, Iridescent ו-Wisdom Justice & Love, Numb, Braking the Habit, Shadows of the Day ועוד, עשו את העבודה בחלק היפה והמתון הזה של הערב, שהוריד קצת, כצפוי, את מפלס האקסטזה וקפיצות האטרף של הקהל.

החלק השלישי היה שייך בעיקר להמנונים של הלהקה, שהכניסו מחדש את הפארק לטירוף מערכות ונתנו ביטוי ליכולות הווקאליות הנפלאות של בנינגטון. Crawling, One Step Closer ו-The Catalyst המצוין נכללו בחטיבה הזו. את הקטע האקוסטי The Messenger פתח בנינגטון בשורה מהקלאסיקה של בוב מארלי No Woman No Cry. לאחר מכן הגיעו שלושה המנונים נוספים מקופסת הלהיטים הבלתי נגמרת של "לינקין", In The End, What I've Done ו-Bleed It Out - שחתמו ערב אינטנסיבי בן 24 שירים, שהתפרשו על פני שעה וחצי. נשארנו עם טעם של עוד.