מחול - הלן מריל - חוויה אנושית חזקה

קולה של זמרת הג'אז בת ה-80 איבד מעוצמתו. הטריו שלה וטוני פאנ'צלה נחלצו לעזור

מנעד מצומצם לאוקטבה

הלן מריל, אחת הענקיות השורדות של הג'אז המודרני (בת 80) מעולם לא ביקרה בארץ . אמנים חשובים בני גילה כנגן האבוב יוסוף לטיף, הסקסופוניסט בני גולסון וזמר הבלוז ג'ימי וית'רספון, קיבלו יחס של כבוד למרות שיכולתם הביצועית הייתה רחוקה משיאם (אצל וית'רספון לא היה בכלל קול שניתן לשמוע). עתה הגיע הזמן לארח את הלן מריל ולבדוק אם המוזיקליות שלה וחוכמת הביצוע מוצאת תחליפים לקול נעוריה שהיה גמיש ואלגנטי, כיאה למי שגדלה בצלם של מיילס דייוויס וצ'רלי פרקר ואירחה בתקליטה הראשון (אחד התקליטים הווקאליים הגדולים של התקופה והטוב ביותר שלה) את החצוצרן קליפורד בראון והמעבד קווינסי ג'ונס.

הערב התחיל נהדר עם הטריו בהנהגת הפסנתרן המחונן טד רוזנטל ( שיגיע למשכן גם בקונצרט השלישי בסדרה עם עיבודיו למוזיקה של תלוניוס מונק). המגע שלו נפלא, הסווינג שלו מזכיר את באד פאואל ברבגוניות, בקצב ובמאפיין של יד שמאל תומכת. הוא פתח בסטנדרט האמור להיות איטי, People Will Say We're In Love, מתוך המחזמר "אוקלהומה", אבל פרש אותו כשיר מהיר וקופצני. ממש תענוג!

ואז עלתה הגברת, מצוידת בעקבים מוזהבים תלולים, ציפורניים משוחות לכה אדומה כהה ותכשיטים שונים ופתחה בשיר "גשם או רוח". אז גם התברר כי המנעד שלה מצומצם לאוקטבה אחת בלבד. כיוון שרוב הסטנדרטים משתרעים על אוקטבה וחצי או שתי אוקטבות- כל שיר עובר מעין תספורת שהופכת אותו לבעל מנעד מצומצם.

זה עבד בשיר הראשון. בשיר השני, המיתולוגי, Close Your Eyes מתברר כי דיקציה טובה, שליטה קצבית ורגש לא יכולים לחפות לחלוטין על אבדן האוקטבות. ברגע שמריל סטתה בסנטימטרים מהמיקרופון המציל, יכולנו לשמוע את האובדן הגדול של קולה שאיבד את עצמתו והיה פעם כה מפואר.

עיבוד של גיל אבנס ל-Summertime ,אותו עיבוד שהופיע אחר כך בתקליט Miles Ahead עזר למריל לסיים את השיר השלישי בתוצאה סבירה. גם יכולתה של התזמורת ללוות במקצבים כפולים, אבל בווליום חרישי את השירה, הוסיף הרבה פלפל. המתופף טרי קלארק עובד אתה שנים רבות ומכיר כל וריאציה שלה. אך המגבלות הקוליות והגופניות (היא התעקשה לעמוד, אך זזה מאוד בקושי) גרמו לכך שהשירים החלו להישמע ממש אותו הדבר. למי שהכירהּ בגדולתה היה קשה להסתגל למציאות של היום.

אחרי ההפסקה- הפתעה. טוני פאנצ'לה, שיופיע בסדרה, והשבוע מופיע במועדון "שבלול" עלה להופעת אורח. פאנצ'לה הוא אירופאי בנגינתו ושונה מאוד מרוזנטל. מריל בחרה את אחד משיריה הגדולים של בילי הולידיי ששימשה למריל מודל השראה -Don’t Explain . את השיר הנצחי הזה החלה מריל בתנופה, אך למרבה הצער קטעה אותו מספר פעמים תוך כדי בכי ולא יכלה לסיימו. באחת האתנחתאות אמרה, כהסבר, אולי לעצמה "I Just Lost My Husband". פאנצ'לה שניגן וחיפה, ירד מהבמה, מריל יצאה להירגע והטריו עלה והבריק , כמו בכל הערב.

מריל התרגשה מאוד גם בשיר Nature Boy וגם בשיר שהיא נחשבת לאחת המבצעות הטובות שלו Wild Is The Wind ( יש לשיר גם ביצוע יפה של סטינג). יש לה דרך מיוחדת העוזרת לך להבין טקסטים שלא הבנת קודם (אולי בגלל החיפזון של מבצעים צעירים ואולי בגלל ליווי חזק מדי). הפעם הבנתי כל מילה, גם בבלוזים היותר מהירים, וגם ב My Favorite Things   שזכה לאינטרפרטציה מבריקה: בשעה שהזמרת והבס שומרים על קצב משולש - הפסנתר והתופים מנגנים בארבעה רבעים, מה שגורם לשיר להישמע רב קצבי.

והיו עוד הרבה שירים, מכיוון שכל קטע היה יחסית קצר, וברובם הקול שלה לא עמד בדרישות השיר. אבל היו אנשים שנהנו מאוד. וגם אני- אולי מנקודת מבט יותר פילוסופית- יכולתי לחשוב על גורלם של זמרי ג'אז, על התהילה החולפת ועל התשוקה שאין להשביעה – להיות על הבמה עד הרגע האחרון. אולי לא חוויה מוזיקלית - אבל בלי ספק חוויה אנושית חזקה.

הלן מריל, מלווים: טד רוזנטל- פסנתר, שון סמית' – קונטרה בס, טרי קלארק- תופים, סדרת הג'אז במשכן לאמנויות הבמה תל-אביב, 19 בנובמבר 2010.