קריטריון של איכות
 
מאחורי פסטיבל "אפוס" לסרטי אמנות עומדים בעיקר שניים: המנהלים האמנותיים מיקי לירון וגידי אביבי. הצלחתו המפתיעה של הפסטיבל בשנה שעברה הבהירה להוגיו היצירתיים שיש מקום לאירוע תרבות כזה
כך שהוא יתקיים השנה בפעם השנייה  (27-23 בנובמבר) בסינמטק תל-אביב ואף ירחיב באופן ניכר את פרישת פעילותו הארצית ליישובים נוספים: ירושלים, חיפה, שדרות, נצרת, דימונה ומרכזי התרבות של עמק המעיינות וקיבוץ ברעם.
 
חובבי התרבות והאמנות יזכו לצפות במבחר סרטים, דוקומנטריים ועלילתיים, העוסקים בנושאים מגוונים ומשרטטים פרופילים של יוצרים בתחומי אמנות שונים, בהם לאונרד כהן, סינדי שרמן, גלן גולד, גוסטב מהלר, צ'רלי היידן, ז'אן מישל בסקיאט, פרדריק שופן ואחרים. בסך הכל יוקרנו כ-50 סרטים מרחבי העולם (אירלנד, אנגליה, ארה"ב, גרמניה, הונגריה, ספרד, פולין צרפת, קנדה, רומניה, רוסיה) וכעשרה סרטים ישראליים.   
 
מה הייתה האג'נדה באיסוף החומרים: האם היה קונספט ברור או שאלה היו יריות לכל הכיוונים שבהם ניתן לאתר סרטים העונים להגדרה של כותרת הגג אמנות?
 
"הכיוון, המשימה והשליחות של הפסטיבל הם לשיטתנו בחירה שברובה היא על פי קריטריון של איכות. כלומר, סרטים שאנחנו חושבים ומאמינים שהם טובים. זה הבסיס שמיקי ואני הצבנו לנגד עינינו. מצד שני, אנחנו בפירוש לא רוצים להגביל את עצמנו לאמנות נמוכה, גבוהה, פופולרית או איזוטרית. אנחנו מאמינים שיש מקום לכולם לחיות ביחד.
 
"למרות שזה פסטיבל שמופק יחד עם סינמטק תל-אביב, לאחר שבשנתו הראשונה הוא התקיים רק בתל-אביב, כעת הוא בפרישה ארצית. אנחנו מאמינים שיש קהל רחב לא רק בתל-אביב ובירושלים שמאמינים בסרטים האלה ורוצים לראות אותם. ומדובר בסרטים שחלק גדול מהם הוא בבכורה ארצית ולא פעם זו הזדמנות אחרונה לראות אותם בקולנוע. חלקם יגיעו לטלוויזיה, חלקם לא יוקרנו כאן בהמשך בכלל. לכן החלטנו ללכת גם לפריפריה, נצרת, דימונה, בית שאן ושדרות, כי אנחנו מאמינים שמחכים לזה שם. יש לנו דיאלוג פנטסטי עם האנשים שמנהלים את הסינמטקים ואת מוסדות התרבות במקומות האלה וזוהי תחילתה של ידידות מופלאה".
 
מדוע לדעתך רוב סרטי תרבות ואמנות לא זוכים להפצה מסחרית בבתי קולנוע?
 
"בחו"ל רובם מוקרנים בבתי קולנוע, אבל לא בארץ. זאת משום שהקהילה קטנה, אין הרבה בתי קולנוע, אין הרבה מפיצים והסיכון גדול. את הכל אנחנו מבינים ואני בהחלט מזדהה עם המגמות ומזהה אותן, אבל בשביל זה יש פסטיבל, כדי טיפה להאיר אותם.
 
"דווקא הסרט 'האמנות בזבל', שיחתום את הפסטיבל ונכלל בין 15 הסרטים הדוקומנטריים שמועמדים לאוסקר, יוקרן לאחר מכן גם לקהל הרחב בסינמטקים ותהיה הזדמנות לראות אותו. הבמאית שלו, לוסי ווקר, תגיע לפסטיבל כאורחת שלנו. יצירה נוספת שנכללת ב'רשימה הקצרה' של המועמדים לאוסקר הדוקומנטרי, 'הגאון שבפנים', סרט קנדי על המוזיקאי גלן גולד, יוקרן אצלנו, ואין לי מושג אם יוקרן גם לקהל הרחב. כך שסרטים רבים באורך מלא יוקרנו אצלנו ואפשר יהיה לראותם על מסך גדול, כמו שצריך". 

"פסטיבל נושאי עושים מתוך אמונה "
 
אורחים נוספים שיגיעו לפסטיבל הם הגרמנים פרסי ופליקס אדלון, יוצרי הסרט "מהלר בטיפול", הרוסייה גלינה יבטושנקו, במאית "התחנה האחרונה", הצרפתי ליונל גדג', במאי "רוק'נ'רול, כמובן", טום מגיל האירי, יוצר "מיקי ב", טוני פלמר האנגלי, במאי "ציפור על תיל" ו"המקרה המוזר של דלפינה פוטוצקה" ועוד ועוד. "יש בהחלט רשימה מכובדת של אורחים", מדגיש אביבי. "פנינו ליוצרים בלי ציפיות גדולות, אבל הם נענו מייד ואפילו שאלו אם אפשר להביא עוד אחד, את המפיק. זה דבר נהדר, זו בסך הכל שנה שנייה של הפסטיבל ויוצרים מעוניינים להגיע. זה מאוד משמח".
 
עם יד על הלב, כשהתחלתם את המיזם בשנה שעברה, האמנתם שתהיה כזאת היענות של הקהל? הרי כל מה שקשור לאמנות מתחבר בעיקר לאניני טעם.
 
"לתרבות ואמנות, בייחוד שיש בהם גם את הפן הפופולרי, יש לא מעט קהל. נכון שזה פסטיבל נישה, וכך הוא מוגדר: אנחנו מתמחים בתחום אחד – סרטים עלילתיים ותיעודיים, ישראלים ובינלאומיים, על תרבות ואמנות. יש פסטיבלים אחרים בארץ ובעולם, שסרטים כאלה מהווים חטיבה בתוך הפסטיבל, שזה מכובד בפני עצמו. אצלנו זו ההתמחות עצמה, וזו הזדמנות בתוך ארבעה ימים לקבל חשיפה מאוד רחבה של סרטים חדשים, בתחומים שונים של אמנות. אני מעריך שהקהל שבא אלינו לא יבוא בהכרח רק לסרט אחד".

 
"האמנות בזבל", צילום:  יח"צ

רוב הסרטים שיוקרנו באירוע הם, באופן טבעי, דוקומנטריים. אבל יש גם עלילתיים. הייתה איזו מחשבה בנוגע למינון של השניים?
 
"בהמשך נשאף להגיע למצב שיהיו יותר סרטים עלילתיים. אני מניח שהתמהיל הנכון יהיה  40% עלילתיים ו-60% תיעודיים, ואולי אפילו חצי-חצי. אנחנו בפירוש לא פסטיבל שמתמחה רק בסרטים דוקומנטריים. לכך יש פסטיבלים מכובדים אחרים בארץ ובעולם.  אנחנו מביאים סרטים עלילתיים שהם עיבודים של יצירות תיאטרון ושל יצירות ספרות. וסרטים עלילתיים על יוצרים, כמו סרט על ג'ון לנון, סרט על גוסטב מהלר, סרט על איאן דיורי וסרט על פרדריק שופן. אלה סרטים עלילתיים, ביוגרפיות על חייהם של אנשים מפורסמים. ויש כמובן גם סרטים דוקומנטריים פנטסטיים".
 
ברור שבתל-אביב תהיה היענות רבה למדי לסרטי אמנות. האם חקרתם מראש כיצד זה עשוי להתקבל בפריפריה?
 
"אני מאמין שפסטיבל נושאי עושים מתוך אמונה. בוא ניתן לפסטיבל לרוץ עשר שנים, ונביא סרטים מכל מיני מקומות, ואז נקבע אם הקהל מחכה לזה או לא. יש משהו בדינמיקה של המפגש עם הסרטים, באווירה הזו של הפסטיבל ובמפגש עם האורחים. אני חושב שכל אלה יוצרים ציפייה ואהבה לתחום.

"יש בזה גם פן חינוכי, במובן הטוב של המילה. אנחנו לומדים מה הציבור רוצה והציבור בארץ לומד על כל מיני דברים שקורים בעולם. זה סוג של דיאלוג. אני רוצה לשמוע מה חושבים אנשים בדימונה ובבית שאן על סרטים בתחום תרבות ואמנות, ויש לי הרגשה שאהיה מופתע לטובה מהתגובות".

לחזק את העשייה המקומית
 
איך בעצם אספתם את הסרטים והחלטתם באשר לתכנייה?
 
"מיקי לירון, אלון גרבוז ואני בעלי ניסיון, מכירים את התחום ויודעים מה קורה בפסטיבלים וקוראים הרבה. שלחו לנו מאות סרטים שצפינו בהם בשנה האחרונה, ובסופו של דבר בחרנו את אלה שנכון לנו להקרין השנה. הסתפקנו ב-50 סרטים, למרות שנורא קל להתפתות ולעשות פסטיבל של 100 ו-200 סרטים. ניסינו לא להיות גדולים מדי. בשנה שעברה היו לנו כ-40 סרטים, אז אמרנו שנגדל טיפה, נחזק את הפן העלילתי ונוסיף גם תחרות של סרטי סטודנטים מהארץ, כי אנחנו מאוד רוצים לחזק את העשייה המקומית הישראלית בתחומים האלה".
 
הייתה איזו החלטה להתמקד יותר בסרטים על מוזיקה?
 
"נכון שמיקי ואני באים מתחום המוזיקה ושנינו אוהבי מוזיקה ונתנו ביטוי לדברים האלה, אבל אנחנו גם עושים סימפוזיון לעיבודים של ספרות לקולנוע, של צ'כוב וטולסטוי, ויש לנו דיון על נשים באמנות, בעיקר אמנות פלסטית, ויש לנו סרט מאוד חזק בנושא שהגיע מארצות הברית, שנקרא 'מהפכה'. יש בפסטיבל עולם שלט מעבר למוזיקה".

"הגאון שבפנים", צילום: יח"צ

היו  גם בחירות מתוך גחמות אישיות שלכם?
 
"טעם באמנות זה דבר ברור מאליו. אז מיקי, שגדלה על מוזיקה קלאסית משכה, למשל, לכיוון של סרטים על שופן וגוסטב מהלר. זה היופי בלהיות מנהל אמנותי. שנינו ראינו את כל הסרטים, התווכחנו לא מעט והאיכות של הסרטים דיברה לבסוף. אם יש להקה כמו 'מגנטיק פילדס', שאני אוהב אותה, וברור לי שאין בארץ הרבה אנשים שאוהבים אותה, אבל אם נעשה סרט טוב עליה ויש הזדמנות לחשוף, אז אמרנו למה לא?".
 
אביבי, 49, בעל תואר ראשון בקולנוע באוניברסיטת תל-אביב, ותואר שני בלימודי חקר הקולנוע באוניברסיטת NYU, רשם פעילויות שונות ומגוונות בתקשורת וביצירה. הוא היה ראש מחלקת המוזיקה בגלי צה"ל, מבקר מוזיקה ואמנות בעיתון "הארץ", ובקולנוע היה אחד מיוצרי הסדרה הדוקומנטרית על תולדות המוזיקה הישראלית "סוף עונת התפוזים" ותסריטאי ומפיק הסרט על היוצר אהוד בנאי, "חייב לזוז".
 
"יש בי את הפן הזה של המפיק או היוצר, אבל אני שואב גם המון סיפוק מהפעילות כמנהל אמנותי", מודה אביבי. "אני מרגיש שכיוצר אני גם צופה, וכצופה אני גם יוצר. לכן כל הדברים שאני עושה הם חלק מאותו מהלך. הכל ביחד".   
 
בשורה התחתונה, לא היה לכם חשש שמרוב פסטיבלי קולנוע ("דוקאביב", "אייקון", "הקולנוע הרוחני", "קומיקס ואנימציה", "ילדים ונוער") לא יימצא לזה מקום, או שהציבור ימאס כבר ב"עוד פסטיבל"?
 
"זה כמו הדינמיקה של לנסות לעצור אוטובוס ואומרים לך שאין מקום, אבל כשאתה בחוץ אתה בטוח שיש מקום. אני מאוד מאמין שיש מקום לעוד פרחים בערוגה הזו, כי יש כל כך הרבה סרטים שלא מגיעים לארץ או מוקרנים כאן רק בטלוויזיה ולא בקולנוע כמו שצריך. אז פסטיבל כזה, כשהוא ממוקד ונעשה באהבה, האמונה שלנו היא שיש לו מקום".
  

סרטי פסטיבל אפוס יוקרנו בין התאריכים 27-23 בנובמבר 2010 בסינמטק תל אביב,  ZOA (בית ציוני אמריקה) תל אביב, מוזיאון תל אביב לאמנות, מרכז סוזן דלל,  סינמטק ירושלים, סינמטק חיפה, סינמטק שדרות, סינמטק נצרת, סינמטק דימונה, ומרכזי התרבות של עמק המעיינות וקיבוץ ברעם.