צוהר לעולמה של העדה השומרונית
 
למרות שחלפו יותר משנתיים מאז הפיצה לעולם את מה שאפשר לכנות פרויקט חייה - הסרט "שומרוני בודד" שביים ברק הימן - סופי צדקה, 35, עדיין מלאת להט ואמוציות טעונות כלפי חבריה לשעבר לעדה הקטנה והמסוגרת ממנה החליטה לפרוש - השומרונים.
 
היא מסתובבת עם הסרט ברחבי הארץ, מדברת עליו עם הצופים, עונה לשאלותיהם ובכל פעם האנטגוניזם צף מחדש. "הם האשימו את אבא שלי שהוא גנב ספרי תורה וקיבלנו מהם מכתבי נאצה, אבל זה עוד כלום", היא מספרת. "כשהוא היה רוצה לעלות לאוטובוס הממוגן כדי להגיע להר גריזים, לא היו נותנים לו. דברים קשים מאוד. הטענה הייתה שהוא מסוכן לציבור, בגלל שהבנות שלו הן כך וכך".
 
הסרט הדוקומנטרי המצוין, שהיה בין חמשת המועמדים האחרונים לפרס אופיר, עוסק בעיקר בתוצאות החרם והנידוי שהטילו חברי עדת השומרונים הקטנה (המונה כ-700 איש), המרוכזים בשני מוקדים בארץ, בחולון (שם מתגוררת משפחת צדקה) ובהר גריזים שבשכם, על ברוך צדקה, אביה של סופי. כל זאת משום שארבע בנותיו החליטו, בזו אחר זו, לפרוש מהעדה, ולפיכך ירדו ממצבת הנשים שיכולות להינשא לבני השומרונים, המתחתנים רק עם בנות העדה.
 
ראשית פותח "שומרוני בודד" צוהר לעולמה המינימליסטי-נזירי-סגפני-מנותק של העדה, דפוסיה ומנהגיה. אחר כך הוא מתאר את הקונפליקט הכואב שקורע את המשפחה, כשמצד אחד האב ברוך מתעקש לדבוק באמונתו, כשרעייתו ובנו לצידו, בעוד סופי, כדוברת וכמייצגת הבנות, מציגה את הצד שכנגד, מנסה להסביר למה הן בחרו לעזוב, למרות ההשלכות הקשות של העניין על משפחתה. והאב נותר מוקצה ומנודה בתוך עדתו שלו. הסרט יוקרן בפסטיבל "דוקאביב גליל" השני, שייפתח מחר במעלות תרשיחא, וצדקה תשתתף בפאנל עליו בתום ההקרנה.    

"שומרוני בודד", צילום: יח"צ

"ככה לא מנהלים דת"
 
סופי, רצית בסרט להראות את העוול שנגרם לאביך ולנקום בהם באיזשהו מובן?
 
"אני לא אקרא לזה נקמה, אבל בוודאי שהם היו צריכים להבין את העוול שעשו לנו. כל כך רציתי להראות להם איך הם נראים, הם פשוט לא ראו מה הם עושים. הם עשו מה שעשו כאחוזי אמוק, או משהו כזה. איך התמרמרתי על העניין הזה, כל כך כעסתי עליו. חלק מהעניין, שאלוהים יסלח לי, היה באמת לבוא ולהראות את פרצופם, שיבינו שככה לא מנהלים דת. זאת לא דת. אנשים שמאמינים באלוהים ומתפללים שלוש פעמים ביום לא אמורים להתנהג כך. מי שבאמת מבין את המהות של להאמין באלוהים ואת המהות של התורה שלנו – לא מתנהג ככה. וזה פגע בכולנו. באבא שלי, באמא שלי, באח שלי".
 
בסופו של דבר, השגת משהו בקמפיין שעורר הסרט הזה?
 
"בהחלט יש תוצאות. אבא שלי, ממצב של בן אדם שהוא בלתי נראה הפך להיות אדם שהעדה מתחלקת לשניים לגביו. או ששונאים אותו מאוד על הסרט הזה, או שפותחים את הלב ובאים ואומרים סליחה. מבחינתי, ההישג הכי גדול שלי מהסרט הוא שזה כן הזיז להם משהו בלב שלהם, וכן גרם למי שהלב שלו היה סגור להיפתח, ומי שהלב שלו סגור ולא יכול להיפתח, אז לפחות יש לו דעה. לא מתייחסים אליו כמו אל אוויר".
 
איך בעצם התגלגלה היוזמה שלך לעשות את הסרט?  
 
"בפעם הראשונה שרציתי לעשות את הפרויקט חברתי לדרור סבו ולענת ברוור, והתחלנו את התחקיר על הסרט, אבל זה לא כל כך הסתדר. ואז נפרדו דרכנו וחברתי לאבי נשר. הוא באמת הביע עניין בסיפור והיו בינינו כמה פגישות, אבל בדיוק אז הוא נכנס להפקה של סרטו 'הסודות' והוא בא וביקש את סליחתי על כך שהוא לא יכול להבטיח מתי יתפנה לזה. כבר חשבתי שזה משהו שאני לא צריכה להוציא, שזה כנראה באד-לאק או משהו כזה. ומדובר פה בשנתיים של תהליך. ואז מהון להון הגעתי לברק דרך חברה שאמרה לי 'יש מישהו שאני מכירה, אולי כדאי שתנסי אותו'. וכמו שאומרים – השלישי זוכה".
 
היו לברק הימן "תנאים מוקדמים" לכניסה לפרויקט?
 
"הוא ביקש ממני שקיפות מלאה בעניין ואמר, 'אם אני מכשיר את עצמי לזה אני לא יכול לעשות את הסרט הזה יחד איתך, אני צריך לעשות אותו לבד', וזה היה חלק מהעניין. ובאמת נתתי לו את כל השרביט ואמרתי לו: 'בבקשה, בוא תספר לי את מה שאני לא יודעת'. וברגע שהוא נכנס לתמונה הוא לקח את הכל עליו, ואני הייתי מגיעה כשהוא היה אומר לי להגיע".

"שומרוני בודד", צילום: יח"צ

"לא הייתה לי שום תחושה של שייכות"
 
במבט לאחור, ובהסתכלות אובייקטיבית עד כמה שניתן על העדה, את יכולה להבין את הצד שלהם, את תחושת הבגידה שאולי חשו?               
       
"הכל התחיל מאחותי אורנה, שעזבה את העדה כשהייתי בת 8, ואני עזבתי בגיל 20, כלומר 12 שנה אחריה. אבל כבר אחרי עזיבתה הרגשתי מכל פינה של הרחוב, מכל קרן זווית, שמסתכלים עליי כאילו אני איזו פושעת בגלל שאחותי עזבה, כאילו אני אשמה במשהו. לא אמרו, אוקיי, האחות הלכה, שתלך, שמתמצא את החיים שלה, אבל בוא נשמור על מה שיש. ישר עשו חרם וקיבלו את זה מאוד קשה.
 
"אני לא מדברת רק על בני העדה, אלא גם על דודים, שהיו כמו הורים בשבילי, ודודות שלי, אחיות של אמא שלי. כשאמא של אמי נפטרה לא הרשו לה לבוא ל'שבעה'. האחיות שלה אמרו, 'אם היא באה,  אנחנו עוזבות'. וכילדה הייתי חווה את כל הדברים הקשים האלה ואת הסבל שאמי עוברת, וחשבתי איך אני יכולה לטעת שם שורש ולהצמיח שורשים? 12 שנה אחרי כבר לא הייתה לי שום תחושה של שייכות. מצאתי ביהודים יותר קרבה מאשר בין השומרונים".
 
הדת היא בעצם אותה דת?
 
"השומרוני מאמין בחמשת חומשי התורה אבל רק במה שכתוב, בלי פרשנויות. הם עובדים את התורה כלשונה, כמו שהיא כתובה, אחד לאחד. הדת השומרונית מדהימה ומקסימה, אני אוהבת את המסורת. אף פעם לא הייתה לי בעיה עם הדת, אלא רק עם ההתנהגות החברתית שלהם".
 
השארנו שדה חרוך
 
צדקה, אישה יפה, טמפרמנטית, ורבלית ותקשורתית, מגלה שאחד המקרים הבודדים בסרט שבהם נכנסה ללחץ הייתה כאשר חזרה באחת הסצינות לביקור במתחם העדה בחולון, אחרי שנים רבות של ניתוק ממנה. "נכנסתי לשם עם צלם באוטו ועם ברק. תחשוב על שומרונית לשעבר שנמצאת בלב העדה עם שני גברים ומצלמה", היא אומרת. "הפחד שלי היה יותר על האנטגוניזם שאני עלולה ליצור כשיראו אותי עם המצלמה, אבל זה התפרש קצת יותר כאילו אני מפחדת שיהרגו אותי. האמת היא שיש מצב שהיו מתרעמים על זה שאני שם, אבל זה שאני שם פלוס צלם פלוס במאי, זה היה נראה לי שכאילו אני קצת עוברת את הגבול. זה מה שגרם לי קצת להיות לחוצה מהסיטואציה".
 
היית ממשילה את היציאה מעדת השומרונים לחזרה בשאלה?
 
"לא ממש. אין ספק שהתוצאה אחר כך של מה שקורה מבחינת הרגשות של האנשים היא בהחלט זהה. אבל אני חושבת שבן אדם שחוזר בשאלה הוא אחד שמפסיק להאמין ויש כאלה שחוזרים בשאלה כי הם לא הבינו מלכתחילה את המקום שהם היו בו.
 
"היציאה שלי לא הייתה מהמקום הדתי. אני מאמינה באלוהים, מקיימת מסורת. דת זה דבר שאני מתחברת אליו במובנים אחרים. לא היו לי שאלות על מהותו של אלוהים או למה אני חיה ככה או אחרת. הבעיה הייתה רק חברתית. היא לא נבעה משאלות שלא הייתה לי עליהן תשובה, וגם לא מחוסר אמונה. כי אמונה תמיד הייתה ותמיד תהייה לי, אלוהים מבחינתי זה משהו אבסולוטי, ואין בכלל ויכוח על זה".
 
ולמהלך שלך אחראית בעצם אחותך הבכורה אורנה?
 
"אורנה (שעזבה כדי לחיות עם בן זוג יהודי) בעצם פתחה את הצוהר לחיים אחרים. היא עזבה יחד עם עוד אחות שלי, שתיהן ביחד, ומי שנשאר וספג את כל הבלגן הוא אבא שלי, שאמר להן: 'אתן השארתן מאחוריכן שדה חרוך'. בעדה לא השאירו לנו בכלל צ'אנס לנסות להסביר או לומר משהו לזכותנו, הפכנו ללעג ולקלס, מיידית".
 
הסרט נותן להבין שאחת הבעיות שהיו לכן, בנות משפחת צדקה, היא שלא היה לכן בעדה מבחר של גברים שמצאו חן בעיניכן?
 
"יש את זה בכל דת, גם אצל הדתיים. בחורה יוצאת עם בחור לשתות קפה וזהו?! זה דבר שבהחלט מהווה בעיה, כי השומרונים זוהי עדה קטנה, המבחר שם לא גדול ולא תמיד אפשר להסתדר. אני לא חוויתי את זה בצורה הזו, כי אחרי שהאשימו את אבא שלי בגניבת ספרי התורה, כבר לא ראיתי אותם יותר. כל כך כעסתי והתרעמתי על זה, מה גם שכשהייתי בת 18 תקף אותי שוטר כשנכנסו אלינו הביתה  בשעה 12 בלילה ופירקו לנו את הבית, כדי לחפש ספרים. השומרנים נתנו עדות שקרית שאבא שלי גנב ספרים. הפלילו אותו. ואחרי שפירקו לנו את הבית לקחו את אבא שלי בכוח, ואז זינקתי על אחד השוטרים, וכמעט עצרו אותי גם. ואחרי שאני חווה דבר כזה, איך אני יכולה להישאר ולהמשיך להיות חלק מזה?! לי היה הכי קל לצאת מהעדה".
 
והם בטח עוד יותר התבאסו מזה שהפכת לאחר שיצאת לאמנית מפורסמת
 
"אתה לא יודע שהבוטח בה' חסד יסובבנו? הכל בסופו של דבר מתאזן בחיים, אי אפשר כל הזמן רק לאכול סרטים רעים. ואני יודעת שלקטני אמונה קשה לראות את זה. לא הלכתי להתפרסם כדי לשבת להם על הווריד, זה קרה לי באמת במקרה. זה אף פעם לא היה בקטע של נקמה, אבל כשאתה לא רודף אחרי הכבוד, הוא רודף אחריך".
 
מה גילית כשחצית את הכביש בחולון מהצד השומרוני ליהודי, זה באמת היה כזה מהפך?
 
"גיליתי שכל אחד לעצמו, שלא תהיה לי יותר השבטיות שהייתה. יכול להיות שאני עוד כועסת ועוד לא ממש סגרתי את המעגל שם, אבל בסופו של דבר, ביני לבין עצמי, היו שם גם מקומות יפים ורגעים טובים. העדה השומרונית, כשאתה חי איתה בשלום, ולא עובר את החוויה שאני עברתי, אז הם אנשים מאוד שמחים ואוהבים, חבורה שלמה כזאת. התפילות, החגים, הביחד, ואם חס וחלילה מישהו בצרה, אז כולם סביבו ועוזרים לו. זה משהו שלא תמצא פה.
 
"אני חיה ברמת אביב בדירה ששכרתי לפני שנה, ואני לא מכירה את השכנה שמולי. כל אחד לעצמו, כל אחד לביתו ולענייניו. מאוד קר ומנוכר, וכל כך לא מתאים לארץ ישראל. כאילו הבאנו מאירופה את הכל.
 
"אני מרצה הרבה פעמים על הסרט אחרי שמקרינים אותו במקומות שונים ולא מעט פעמים אנשים באים ואומרים לי, 'השומרונים מתפללים כמו ערבים, ממש נראים כמו ערבים'. מה שמזכיר לי שבפעם הראשונה שנכנסתי לבית כנסת יהודי, חשבתי שאני בכנסייה. אנשים באים עם חליפות והמקום נראה כמו בטקסים של אחרים. אז אחרי זה אומרים שהשומרונים נראים כמו ערבים. אנשים אשכרה לא יודעים כלום".
 
השומרונים  חיים בבועה? הם מנותקים מסביבתם?
 
"לא. מי שחי בשכם לומד ועובד עם ערבים, ומי שחי בחולון עובד ולומד עם יהודים. אבל הם קודם כל אנשים שמאמינים בדרך שלהם, ויש להם את המסורת שלהם, התורה שלהם והקליקה שלהם. הם יוצאים החוצה, אבל לא נותנים לבחוץ להיכנס פנימה.
 
"הם חיים בדו-קיום נפלא גם עם היהודים וגם עם הערבים. המהות שלהם היא לא האדמה או לריב על 'אני הייתי פה קודם'. הרעיון שלהם הוא לשמור על התורה שלהם, לשמור על הגחלת ולא להתכחש. הם חיים בשביל זה, והמטרה היא משותפת לכולם. אני זוכרת שכשהייתי קטנה, והייתי עדה לאחד הריבים של אחותי עם אבא שלי, לפני שהיא נפרדה מהעדה. היא אמרה לו, 'בין כה וכה בעוד עשר שנים הם כבר לא יהיו פה'. ואני רוצה להגיד לך ש-25 שנה אחרי הם חיים ובועטים ואפילו קצת גדלו".

מטיפול פסיכולוגי ליורם לוינשטיין

בגיל 20 יצאת מהעדה השומרונית ובתוך זמן קצר מאוד השתלבת בעולם השואו-ביז הישראלי. איך זה קרה בעצם?
 
"זה סיפור מאוד יפה, תוצאה של טיפול פסיכולוגי לאחר שהתחתנתי ועברתי לגור בקריית אונו. הזוי לגמרי. איך שהתחתנתי, כשהייתי בת 21 וחצי, נכנסתי להריון בגיל 21 ושמונה חודשים. אישה צעירה התנתקה מאורח החיים השומרוני, חיה אורח חיים אחר לגמרי, עם יהודי, בקריית אונו, רחוק מכל העולם, לא מכירה אף אחד. אז נכנסתי לדיכאון מייד אחרי הלידה. התחלתי לעבור טיפול פסיכולוגי והמטפל אמר לי, אני חושב שאת צריכה ללמוד משחק, זה יעשה לך טוב. הלכתי לבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין, ובתחילת השנה השנייה ניגשתי לאודישן וקיבלתי תפקיד ב'לחיי האהבה'. זה היה נהדר כי פתאום קיבלתי עבודה, והייתי אז כבר בתהליכי גירושין, ויכולתי להרגיש עצמאית. כאילו הייתה עליי השגחה. השומרונים צריכים ללמוד ממני ומבעלי איך מתנהגים כשנפרדים".
 
איך התבצע תהליך המעבר שלך משומרונית ליהודייה?
 
"זה לא היה קל, מכל מיני סיבות. קודם כל החבר שלי ואני יצאנו בסתר, ההורים שלי לא ידעו שאני יוצאת עם יהודי. עשיתי גיור בירושלים ועברתי את המבחן שם ואז אמרו לי שברגע שאני מקבלת את הגיור אני לא יכולה לגור בבית של ההורים שלי, כי זה בית לא כשר. פחדתי שיעקבו אחרי ונכנסתי לסרטים. וכשהחבר שלי אמר לי בואי נתחתן, אז התחתנתי, מהרגע להרגע. אפילו לא בחרתי שמלה".
 
צדקה מנהלת כבר שנים דיאלוג פורה עם הטלוויזיה ועולם הבידור בכלל. היא הנחתה עם ארז טל את השעשועון 'הכספת', במשך כארבע שנים הנחתה בערוץ הילדים ואף הוציאה סדרת קלטות לילדים, 'סופי ומופי'. "אני אוהבת את עולם הילדים ונהנית לעבוד איתם", היא אומרת. "עוד בתקופת 'לחיי האהבה' פניתי מיוזמתי לערוץ הילדים והתחלתי לעבוד עם הקהל המקסים הזה. כעת יש לי הצגה לילדים בחנוכה ('שוליית הקוסם'), כתבתי ספר ילדים נחמד מאוד והוצאתי במרוצת השנים כמה קלטות לילדים, וזה מרתק אותי".            
 
ומה קורה בפאזה המוזיקלית שלך?
 
"אני יוצאת בקרוב עם דיסק נוסף. לקחתי שירים שגדלתי עליהם, של פריד אל-אטראש, אום כולת'ום, עבד אל-חלים וכאלה. זה ייצא בקרוב".
 
לומדת קולנוע
 
המסע של "שומרוני בודד" עדיין נמשך. "מאוקטובר שעבר ועד היום הוא חי ובעט", היא מספרת. "אני כל הזמן מקבלת עליו ריקושטים מכל הכיוונים. לא מזמן חזרתי מפסטיבל בניו-יורק, ברק נוסע הלוך וחזור, זכה בטורונטו, נוסע לגרמניה עוד מעט. ולי כיף להסתובב איתו בהרצאות, אני לומדת מהאנשים, הם לומדים ממני. תענוג חווייתי".
 
איך מגיבים הורייך על הסרט ומה שקורה סביבו?
 
"קודם כל אבי אהב את הסרט, את התוצאה, בסופו של דבר. אבא שלי הוא בן אדם תמים בצורה בלתי ברורה, והתנהל עם המצלמה בצורה מאוד טבעית. מאחר שהוא לא רואה טוב, ועכשיו הוא כבר כמעט עיוור, הוא לא ראה אותה. ברק היה נמצא איתו לפעמים ימים שלמים, ובאמת כשיצא הסרט זו הייתה בשבילו הפתעה. הוא לא זכר את כל מה שהצטלם שם. זה היה עבורו כמו לראות מישהו אחר שחווה חיים. הוא ראה את עצמו לפתע בסיטואציות שהוא לא זוכר שחווה אותן. משהו מדהים".
 
זה לא גרם לך לרצות לעשות קולנוע?
 
"אני באמת לומדת עכשיו קולנוע בשלוחה של האוניברסיטה הפתוחה, תסריטאות, צילום וכו'. אני עדיין לא יודעת מה ייצא מזה, אבל אני מאוד נהנית מהדרך".
 
הייתה לך גם פאזה פוליטית קצרה, כמספר 5 במפלגת "הירוקים".
 
"אכזרי מה שאתה אומר, מה לי ולפוליטיקה?! הרעיון היה שבא אלי פאר וויסנר לפני כמה שנים ואמר לי, 'סופי תקשיבי, יש בעיה ממש חמורה. אנחנו 'הירוקים' משווים אותנו כל הזמן ל'עלה ירוק', כאילו אנחנו רק מעשנים ג'וינטים וכל מיני דברים כאלה, ואין מודעות בכלל לכל הקטע הירוק במדינה. אנחנו מפלגה שכנראה לא תעבור את אחוז החסימה, אבל אנחנו צריכים כוח תקשורתי כדי להגיע למודעות'. אמרתי להם בטח, בין היתר כי אני מאוד אוהבת בעלי חיים. בתקופה הקשה בעדה השומרונית הם היו החברים הכי טובים שלי. היה לי כלב, חתול וצב. ובתקופה מוקדמת יותר, כשהיינו בהר גריזים בחופשות, אבא שלי קנה לנו גם עז. קראנו לו פהמן, שזה יבין בערבית. ומהמקום הזה אמרתי לוויסנר שאני עוזרת לו והולכת איתו עד הסוף. אבל זה לא היה בקטע פוליטי".
 
את נראית ונשמעת לי עדיין חצויה
 
"אתה לא יכול לשכוח מאיפה באת, כי כל מה שעיצב אותך מגיע משם. גם מי שעושה שינויים גדולים בחיים מגלה שבסך הכל הוא לא התרחק הרבה מעצמו וזה רק אולי נראה לו. אם ישאלו אותי מאיפה באת ומה ההיסטוריה שלך, אז זו ההיסטוריה שלי. אין לי היסטוריה אחרת. הלוואי והייתה לי. אבל כל עוד זה הסיפור שלי וזאת האמת שלי, אז זה משהו שאחיה איתו כל החיים.
 
"בשנה הבאה הבת שלי, שעוד מעט בת 13, תעשה את אילן היוחסין, אז עוד פעם נחזור לזה. הדת אצל השומרונים כל כך ומושרשת. זה חינוך אחר ממה שאתה מכיר. הערכים שם חזקים ביותר. רק מהמקום הזה של הדת והמסורת, עם כל הקושי שהיה לי שם, אם אני מתגעגעת למשהו אז זה שכשכהורים שלי נוסעים לשם לחגים בא לי לבוא איתם. וזה רק מוכיח לי כמה מושרשת בי הזהות השומרונית". 
       

הסרט "שומרוני בודד" יוקרן ביום שלישי, 30 בנובמבר 2010 ב-21:30 באשכול פיס במעלות תרשיחא במסגרת דוקאביב גליל.