מסיקה נפתחת

ביציאה מההופעה הייתי עד לוויכוח על שמלת ההופעה (הסגולה, אלא מה) של מירי מסיקה. האשה טענה שהייתה צריכה לבחור שמלה מחמיאה יותר לגזרתה שאחרי הלידה ואילו הגבר טען בלהט שהמשקל העודף הוא תוספת לנשיותה וגם מישנה תוקף לשירים שלה. אז למה, התעקשה  האשה היא לובשת בגד מחטב מתחת לשמלה? לפחות הוא לא מפריע לה, אמר, לשיר נהדר...
 
באיחור של יותר מחצי שנה, רובו כולו "באשמת" הריונה של מסיקה, היא מחדשת - ובעצם מתחילה מחדש - את סיבוב ההופעות שאחרי "חדשות טובות", אלבומה השלישי. אלא שהמופע הנוכחי כאילו מתנתק מהקשר לאלבום, שבניגוד לדעתו של החתום מעלה, לא זכה למנת המכירות המקובלת אצל מסיקה. רק שלושה שירים ממנו כלולים בתכניתו, וגם הם במחציתו הראשונה של המופע, שנקרא בפשטות "ההופעה". אולי הזדמנות טובה למסיקה להרהר בדרכה עד כה ולצרוף למופע אחד את הטובים שבשיריה, עם מחויבות לאמנות ולא למכירת תקליטים.
 
ואכן לאלבום הבכורה שלה הייצוג הגדול ביותר בהופעה, יותר משליש, שמונה שירים נאמנים, שמלווים אותנו כבר יותר מחמש שנים. מגרסתה ל"הצל ואני" של יהודה פוליקר בפתיחה, דרך "שיר לשירה" שהתווסף בדרך והפך עתה להמנון אמהות בעבורה, ועד "שיר תקוה" בנעילה. ואם "שלום לאמונות", השני, מספק רק ארבעה שירים (חמישה עם "ברכת המלך", מה-EP של הסרט "שלוש אמהות" שצורף לו), חישוב פשוט מלמד שחלק נכבד ולא מבוטל, שליש נוסף, מיוחד לשירים לא שלה (וזה לא כולל את "הצל ואני" דלעיל): "שער הרחמים" של מאיר בנאי, "אל תשליכני לעת זקנה" של אביהו מדינה, בית אחד, א-קאפלה, מ"ירושלים של זהב" של נעמי שמר, "אם ננעלו" של ר' שלום שבזי בתימנית, "אהובי" מ"אינתא עומרי" בביצוע מלא הוד בערבית (אותו הקדישה לזכרו של השחקן עמוס לביא) וביצוע מרטיט, באנגלית, של הסטנדרט האמריקני Cry Me A River. 
 

מירי מסיקה (צילום: אייל נבו)


כל זה ללמד שמסיקה נפתחת, מתרחבת, כובשת שטחים ומנכסת לעצמה שירי מופת שמחניפים לאיכויותיה מצד אחד, ומעצימים את הרפרטואר והכוונות הטריטוריאליות שלה מצד שני. מחד היא מעשירה את הגוונים הישראליים, העממיים, האתניים, הים תיכוניים שלה, בהתמזגות במרחב (מֵערב, כמו הבית בערבית ב"ברכת המלך", או הפיתול המזרחי ב"באה אליכם", שמאפשר לה ריקוד בטן קצר, ועד ספרד, בביטוי נלהב בגיטרות ספרדיות, במקצבי פלמנקו ובלהט לטיני, בעיקר ב"ממי", "מה עשית" ואפילו "לרגע נדמה") ובמוזיקת עולם; מאידך היא כבר לא צריכה לפזול לעולם הגדול, כי זה נשמע וברור מאליו: ישראל קטנה על האיכויות הקוליות שלה, ופניה נשואות לעבר קריירה בינלאומית. ה"לשם" שאליו היא מכוונת ורוצה להאריך את הרגע הוא העולם. הכל עניין של זמן ועיתוי. פה, חבל לבזבז את הזמן.
 
היא פשוט זמרת ענקית. נדירה, חד פעמית. יש לה קול עצום ומסחרר, השירה שלה חמה וחושנית, מלחכת את האוזן כאילו שרה מאחורי כתפנו, הפיסוק וההטעמה שלה מושלמים, אלוהים נגע בה. זמרת-זמרת. כשהיא פוצחת, אגב סיפור ודיבור, בשירת "ירושלים של זהב", לבד, ללא תזמורת, דומה שאין לה צורך במלווים - כל כך מלאים ועשירים הקול והשירה שלה. ואי אפשר שלא לתהות איפה תהיה בעוד חמש-עשר שנים, והאם בעוד שלושים-ארבעים שנה היא תהיה אחת הגדולות בעולם.

"בכה לי נהר" (סליחה על התרגום המילולי, אבל הנכון להפליא) שלה, לצלילי הפסנתר של אורי זך, מנהלה המוזיקלי ובעלה, הוא ביצוע מופתי, שאמור לפתוח לה את הדלתות של כל היכלי הקונצרטים הנחשבים בעולם. ואם נדמה לכם שזו הגזמה, תצטרכו לשמוע את גרסתה הברודוויאנית ל"טיפה טיפה", כדי להסכים שמה שאנחנו הכרנו ב"שלמה המלך ושלמי הסנדלר" וב"יוסף וכתונת הפסים המשגעת שלו", האמריקאים עוד ילמדו, ירצו או לא.
 
היא כל כך מגוונת וכל כך מוכשרת, שהופעתה החיצונית לא חשובה. עובדה, גם כשהיא לא חדלה לדבר, בכל הזדמנות, על אוכל, וללגלג על גרגרנותה, זה לא מפריע לה לחולל לרוחבה של הבמה ולהסתחרר עליה כאילו היא משתתפת ברוקדים עם כוכבים. לטעמי היא מפטפטת יותר מדי בין השירים, אבל עושה זאת בחן רב, באינטימיות ובאמפתיה, כשהסיפורים שלה (אם היא כותבת לעצמה, על אחת כמה וכמה) מהווים מסגרת נאה לשירי האהבה המאוד מדויקים שלה, שירים מהחיים - שלה, שלנו. כנראה שזאת הסיבה שהיא נוגעת בליבנו.
 
מירי מסיקה. ההופעה. היכל אמנויות הבמה, הרצליה. שבת, 27 בנובמבר 2010