"אושר", הקומדיה החדשה שמעלה מיכאל גורביץ` בתיאטרון החאן, נולדה בו כתגובה ל"טמטום שמעניק לנו ערוץ 2". צבי גורן שמע מגורביץ` על הכעס הגדול שמעורר בו הזיוף של הערוץ המסחרי וגם על האהבה לחבר הוותיק נסים אלוני.
"מה שאנחנו עושים בחאן הוא אנטיתיזה לערוץ 2"
הפרטים המעטים שנמסרו לתקשורת על "אושר" נמנעים מלגלות את תוכנה של הקומדיה החדשה של תיאטרון החאן. הסיבה העיקרית לכך, לדברי המחזאי והבמאי מיכאל גורביץ`, היא שעלילת המחזה אמורה להיחשף צעד צעד על ידי הקהל, תוך כדי מהלך ההצגה.
כי כן, למיכאל גורביץ` יש ציפייה ברורה מהקהל. ובעיקר לשכנע אותו שתמונת האושר המוגשת לו בערוץ 2, וכוונתו למכלול הערוצים המסחריים שפועלים אצלנו, היא תמונה מטמטמת ומקסם שווא. "כל מה שהטלוויזיה מראה ונותנת הן תמונות של אושר מזויף, בכל מה שהיא משדרת, ואנחנו יושבים ובוהים ומאמינים שזה האושר האמיתי".
העניין הזה בוער בעצמותיו של גורביץ`, והוא אינו מסתיר את כעסו.
"קודם כל אני רוצה להבהיר כי כל מה שאני עושה היום בחאן הוא במהותו אנטיתזה לערוץ 2. הטלוויזיה, במיוחד מאז שערוץ 2 קיים, עשר שנים, הצליחה לדלל את הנפש שלנו. לטמטם את המדינה הזאת בצורה חסרת תקדים. ככל שהמצב הפוליטי נעשה חמור יותר השמחה בערוץ 2 הולכת וגואה".
"הפער בין מה שמשתקף בתכניות הבידור של ערוץ 2 לבין העולם שבו אנחנו באמת חיים הוא פער נורא מסוכן. אני לא חושב שמישהו מתכוון לזה, אבל זה מה שקורה. ההצגה מנסה להעביר את החוויה הזאת, של הפער, כמו שנסים אלוני אומר ב`בגדי המלך` – כל כך קלוש הקשר בין המציאות לחיים. וזה באמת מה שההצגה הזאת מנסה להבהיר. את הפער בין המציאות לחיים".
"מה רוצים אנשי הטלוויזיה? הם רוצים שאנחנו נבהה במסך. למה? כדי שנקנה את מה שהם מפרסמים. למה? כדי שהם ירוויחו יותר כסף. זה מהות העניין, וזה יוצר טמטום בלתי רגיל. וזה לא כעס על ערוץ 2 אלא הכעס שלי הוא על אופן הקיום שלנו כאן. אז זה בעצם היה הקטליזטור לכל ההצגה הזאת".
- אבל הנגע המסחרי הרי גם חדר לתיאטרון אצלנו....
"כן, ואני חושב שאנחנו בתיאטרון הישראלי חוטאים לתפקיד שלנו בזה שאנחנו משתפים פעולה עם המצב הזה, והנקודה שבה היינו צריכים להגיד "עד כאן!" עברה מזמן. אבל זה לא הדבר שעמו אני מתעסק בהצגה הזאת. אותי דחפה להצגה הזאת התחושה שערוץ 2 מוליך אותנו באף. כל הזמן. ואת הבלוף הזה, את ההזיה הזאת שחלק ניכר מהציבור כאן חי אותה, עם ה`כוכב נולד` ותכניות אחרות, מתחרים על דירה ואחרות, ואין מילה אחרת לתאר את זה חוץ מהיטמטמות מוחלטת, ובזה רציתי להתעסק. עם הטמטום של עצמי. ואני לא יודע מה יצא, אני לא יודע בדיוק".
"אני עוסק בשבירת מחיצות"
תפיסת העולם של מיכאל גורביץ` ביחס לתיאטרון מייחסת חשיבות רבה ל`תפקיד` של הקהל, "הדיאלוג בין הבמה לקהל הוא הדבר שמרתק אותי, כי זה קורה `כאן ועכשיו` במהלך ההצגה. וזה לא הסיפור, אלא הדימוי. הבימה היא תמיד דימוי, מטאפורה, וכך גם הקהל ביחס לבמה, ממש כמו עכשיו, בשיחה שלנו, כשאתה הקהל שלי ואני הקהל שלך. והצד של הבמה, של השחקן, הוא זה שתמיד מושך אותי, מעניין ומגרה אותי, וזה הכאן והעכשיו האמיתי של ההצגה".
התפיסה הזאת באה לידי ביטוי ברבות מההצגות של גורביץ`, ובעיקר בשני הלהיטים הגדולים שביים עם להקת החאן, "מילה של אהבה" ו"הקמצן". באלה הוא "ביים" במידה רבה את הקהל, וככל הנראה הוא חוזר לזה גם ב"אושר", אם כי בצורה שונה.
"זה נכון. אבל זה לא שאני מביים את הקהל שבא מהבית אלא אני עוסק בשבירת המחיצות, זה מה שמגרה אותי. המעבר מהבמה לאולם ומהאולם לבמה. תמיד הרי יש משיכה הדדית, הרצון להיות גם כאן וגם שם. כמו בלילה, כשאתה הולך ברחוב ויש אור באחד החלונות, ואתה רוצה להיות שם. להיכנס לחדר, לראות מה קורה. וזה נכון גם ביחס למחיצות של בגדים, לא הבגד כשלעצמו אלא הבגדים שיוצרים את הדמות, ואת מה שמצפים ממנה".
"ב-1992 ביימתי הצגה של דניאל לפין, `אני יודה ואחותו של הרמטכ"ל`, וכל המחזה הזה שהיה גרוטסקה אחת גדולה, התחיל מרעיון שעלה בי, שבחור אחד שמכיר את אחותו של הרמטכ"ל, נתקל ברמטכ"ל באיזושהיא מסיבה, בא אל חבר שלו ואומר לו: `הרמטכ"ל דפק אותי בתחת, קפץ עלי ואנס אותי`. והמחשבה הזאת על הרמטכ"ל נורא משמחת אותי... כי אנחנו לא חושבים ככה על הרמטכ"ל. אבל למה לא? למה באמת?"
עוד ביטוי לחשיבות שמייחס גורביץ לקשר עם הקהל הוא חלק מההתנהלות היומיומית בתיאטרון החאן- "אנחנו פוגשים את הקהל כמעט כל יום. השחקנים מחלקים מרק לקהל שבא, עכשיו בחורף, מדברים עם הקהל. המבנה עצמו יוצא דופן, לא כמו ההיכלות המפוארים. יש לנו חצר נפלאה, ונוצר משהו עמוק בין הקהל לשחקנים וללהקה".
"עבודה בלהקה מאפשרת התפתחות מסודרת"
כמו בעבר, גם "אושר", לדברי גורביץ`, היא פרי אינטראקציה כפולה בינו לשחקנים, תהליך שדורש הרבה אמון הדדי, ולא פחות מזה אמון של השחקנים בעצמם.
"ב`חיל פרשים אנו` היה לי משבר, אחרי כחודש של עבודה ואמרתי להם שאני תקוע לגמרי. ומה שקרה זה שהייתה התגייסות של כולם, שאמרו נמשיך, ננסה, נעשה אימפרוביזציות, והדבר עשה לי ממש טוב, נתן לי תחושת ביטחון, ועד היום אני זוכר את זה, מוקיר את זה ומוקיר להם תודה על כך. וגם עכשיו, היו איזה שלושה ארבעה משברים לא קטנים במהלך העבודה".
- איך זה בא בעצם לידי ביטוי בעבודה על "אושר"?
"בעבודה הנוכחית ראיתי יותר מאי פעם את החשיבות של הלהקה. זאת השנה הרביעית שאני עובד עם השחקנים האלה, והשינוי הוא מאוד גדול, בדינמיקה של העבודה, בהבנה המשותפת בינינו, ביכולת לעבוד יחד, באמון ההדדי. אלה הדברים שלהקה עושה. ההתפתחות ההדדית הזאת חשובה מאוד בעיני, כי אחת הבעיות בתיאטרון שלנו בארץ כיום זה שהוא בנוי יותר על כוכבים, ומתרחק מאפשרות להתפתחות מסודרת. במאי יכול להתפתח עם עצמו, שחקנים יכולים להתפתח עם עצמם, אבל מאוד נדיר ששחקנים מתפתחים בינם לבין עצמם ביחד, שלומדים להכיר אחד את השני כל כך טוב כמו אצלנו. כמו משפחה. היחסים בינם לבין עצמם מאוד הדוקים, וזה גם נותן סוג של ביטחון בעבודה".
ככל שהאמון העמיק, כך גם גברה הביקורתיות, וכאשר הגיע לשחקנים עם נקודת ההתחלה שלו ל"אושר" הם טענו כלפיו "אתה באת עצבני על ערוץ 2, אתה אומר, `הוא מרמה אותי מרמה אותי ומטמטם אותי`, אבל מה אנחנו עושים עם זה? הם צדקו, אומר גורביץ`, "במקרה הזה באתי עם נושא, אבל בלי אף משפט אחד של מחזה ומכאן התחלנו".
"אבל לפעמים זה רק נדמה שאין מחזה. לפעמים בכל משך החזרות אתה לא רואה מה יש לך, או שאתה חושב שאתה כבר קרוב אבל בעצם אין לך כלום. ולפעמים זה יוצר חרדה מאוד גדולה. בכל המקרים האלה - השחקנים הם משענת אדירה. יש לך בעלי ברית. זאת התוצאה של עבודה עם אותו צוות במשך כמה שנים, השחקנים יודעים שהם יכולים לתת דברים מעצמם".
"אלוני בשבילי הוא אל התיאטרון"
- חזרת עכשיו לעבוד עם חומרים שלך אחרי העבודה על נסים אלוני ו"בגדי המלך". איך היה המעבר?
"העבודה על `בגדי המלך` הייתה בשבילי התנסות עמוקה מאוד. מרגשת מאוד. קודם כל משום שאף פעם לא ביימתי אותו. היינו חברים קרובים. הנה האנציקלופדיה בריטניקה שהוא העניק לי באחד מימי הולדתי, הוא מצביע על אחד המדפים בביתו".
"יחד עם זאת, העבודה שם הייתה על הצגה נורא גדולה, בבמה הגדולה של אולם רובינא, שבאופן כללי אני חושב שהיא במה גרועה. במה שאיננה מאפשרת לעשות בה תיאטרון רגיל. מבחינה מסוימת אני חושב שבגלל שזאת הייתה במה כל כך גדולה עשיתי סוג מסוים של הצגה, שלא הייתה צריך להיות גדולה ומפוארת כל כך. היום אם הייתי חוזר אחורה הייתי מחפש דרך לעשות את `בגדי המלך` בבמה קטנה, באולם מסקין".
"אבל עצם העבודה על החומר הזה של אלוני, שהוא בשבילי אל התיאטרון, אולי עשה לי משהו, אולי ריענן בי משהו, ונתן לי עוד משקל שלי לעצמי. שהרי, בסופו של דבר, אחד התפקידים של התיאטרון זה להכניס ממד אנושי, אינטימי, שמאבדים אותו לאט לאט, גם בעזרת הטלוויזיה שכולה תרמית. והנה אני חוזר לחאן, וכאן אנחנו יכולים לחגוג את האינטימיות. וזאת בעצם המטרה שלנו".
עוד על "אושר", ומועדי הצגות
צבי גורן
16/01/2005
:תאריך יצירה
|