נחלת אבות במכירה פומבית
כמה דקות לפני הכניסה לאולם החאן הירושלמי התבקשתי לספר לאישה אחת את תוכנו של "גן הדובדבנים". לא בעיה קשה. שהרי מחזהו הנפלא של אנטון צ`כוב, שנכתב בשנת חייו האחרונה, ואשר הוא הגדיר אותו כ"קומדיה על גבול הפארסה" מתאר דווקא אירוע דרמטי טראומטי בחייה של משפחת אצולה רוסית שירדה מנכסיה ושקעה בחובות פרי פזרנות חסרת מעצורים.
המשפחה, שבראשה ניצבים רנייבסקייה ואחיה גאייב, נאלצת למכור את האחוזה, ששכיית החמדה שלה היא גן הדובדבנים הגדול שלו. שכנם, לוּפָּכין, שגדל כבן איכרים באחוזה, שסבו ואביו לא הורשו להיכנס "אפילו למטבח" ואילו הוא התעשר ועלה לגדולה כסוחר מצליח, מציע למשפחה להציל את רכושם בכך שיעקרו את הגן, יחלקו את הקרקע הסמוכה לנהר לחלקות, שעליהן ייבנו בתי-נופש שיוחכרו ויכניסו למשפחה הון עתק מדי שנה בשנה.
אבל ההצעה נדחית, בבוז מהול בעלבון, והאחוזה מוצעת במכירה פומבית למרבה במחיר. במהלכה נגרר הסוחר אחרי עוצמת הקשר האישי שלו למקום ורוכש את האחוזה לעצמו. בני המשפחה נאלצים לעזוב, כל אחד לדרכו.
איכשהו הדרך שבה תיארתי את העלילה, צלצלה מוזר, וקלטתי שאני מתאר מצב מוכר, חי מאוד, שלא הייתי צריך לפרשו. אולי בהשראת החאן, אולי זו של ירושלים, שחייתי בה יותר מעשרים שנה, והנה אני שב אליה מתל אביב, כמעט כמו רנייבסקייה, בעלת האחוזה של צ'כוב שחייתה כמה שנים טובות-רעות בפריז, והמחזה נפתח בשיבה שלה הביתה, אל אחיה, אל בנותיה, אל המשרת הזקן והנאמן ואל הסטודנט הנצחי שהיה המורה של בנה הקטן שטבע ומת.
המשל הדמיוני שנוצר בתודעתי נרגע כשהתחילה ההצגה וצעד אחר צעד התבררה כגרסה קלאסית, בתרגום קלאסי לא פחות של רבקה משולח, וכי כמוה גם הבמאי מיכאל גורביץ' הרחיק עצמו מכל זיקה לאקטואליה כזאת או אחרת.
אם יש אקטואליה הקשורה בגן, בסמליותו ובכריתת העצים במערכה הרביעית, בשחרור ההיסטורי של האריסים והאיכרים שכמוהו כהפרת האיזון החברתי, או בשיבה הביתה של רנייבסקייה אל נחלת אבות, חייה שלה בגלות הישנה-חדשה, והגלות שנכפית על כל בני המשפחה בסופו של מאבק על עתיד האחוזה, אם יש בכל אלה אפילו רק רמיזה לאקטואליה כלכלית, פוליטית, תרבותית ולאומית - גורביץ' הותיר אותה על אחריותם של צ'כוב, ושל הקהל הישראלי.
סבטלנה ברגר עיצבה תפאורה יעילה ונוחה לשינוי בהצגה המתנהלת ללא הפסקה, עם עץ דובדבן מרהיב במערכה הראשונה, שהשיר את עלוותו במערכה השנייה, וניצב כגזע עץ ערום עם עלה אחד (רמז של גורביץ' לזיקה מסוימת בין צ'כוב וסמואל בקט).
רוני כהן צבע את הבמה, את התפאורה ואת הרקע בתאורה של זריחות ושקיעות, ורועי ירקוני צירף להן מוזיקה רוסית טובה. מרינה בלטוב עיצבה תנועה נוחה. יהודית אהרון עיצבה תלבושות מתאימות לגישה הקלאסית של הבימוי (אם כי אינני מבין למה לא נמצאה לפחות שמלה שנייה ללאורה ריבלין בתפקיד בעלת האחוזה, ואל ינופפו במגבלות התקציב כתירוץ).
מימין: אבי פניני, יוסי עיני, אריה צ'רנר, לאורה רבלין וארז שפריר, צילום: גדי דגון
שחקנים שהם נכסים
מה שגורביץ' הצליח להביא למחזה זה את תודעת הדו-משמעות של התרחשויות ואמירות של הדמויות השונות. באמצעותן הוא מבליט בעדינות מידה טובה של אבסורד, או של אותה פארסה שצ'כוב רצה בה. והוא יוצר תמונה מורכבת בנאמנות מוחלטת לטקסט ולדמויות כפי צ'כוב עיצב אותן, לפי הבנתו.
את זה הוא השיג באמצעות להקת השחקנים הקבועה של החאן, בצירוף לאורה ריבלין, שלפני עשר שנים שיחקה שם בהצגות "שחף" של צ'כוב ו”השיבה למדבר” מאת קולטס, ועתה היא שבה אל החאן ומגלמת את רָנייבסקָייה, בעלת האחוזה הפזרנית.
נוכחותה של ריבלין ומשחקה הם אחד הנכסים הגדולים של ההצגה הזאת, בעיצוב מדויק של אישה המסרבת להתבגר ואינה מסוגלת להתמודד עם המציאות שיצרה לעצמה, לאחיה ליאוניד גאייב, לבתה אָניה ובתה המאומצת וריה.
יש מידה לא מבוטלת של וירטואוזיות בדרך שבה ריבלין משנה כיוונים בתוך דבריה, לעתים אפילו בתוך מילה בודדת, משנה נושאים, חומקת ומתחמקת, ולפתע מתפרצת בהלעגה כואבת או כשהיא מוכה, במערכה השלישית, בבכי כבוש המספר את הכל.
הנכס השני של ההצגה הוא יוסי עיני בתפקיד לוּפָּכין, בן האיכרים שהתעשר והפך סוחר. המחזה נפתח אתו, עם הצהרת הערצה לרנייבסקייה והכרת התודה שלו על חסדה כלפיו בעבר. אצל עיני יש מידה יפה של אהבה כלפי רנייבסקייה, אך בעיקר בולט עיצובה של הנאמנות שהוא משדר אליה, במבט, בחיוך, בכבוד והדיסטנס שהוא מקפיד עליהם.
השיא הראשון של משחקו הוא בביטוי הזעם על עקשותה, והשיא הגדול והמרתק הוא תמונת שובו מהמכירה הפומבית כשהוא כבר בעל האחוזה. זהו הרגע הגדול של לופכין, ועיני משחק אותו במלוא העוצמה הרגשית, הנעה מאדישות חלקית ומחויכת אל ההבנה המוחלטת שהוא הגרזן הגדול שהוא עצמו הניף .
הנכס השלישי הוא ארז שפריר שבכל רגע נתון, כגאייב התפנוקי-נשי, שאינו מסוגל להתלבש או ללכת לישון בלי משרתו הישיש, והוא שב וחושף את הריקנות, העיוורון האדישות של אצולה מנוונת. הנכס הרביעי הוא ויטלי פרידלנד בתפקיד הסטודנט הנצחי פטיה, שהוא הוא חי אותו להפליא בכל גופו, גווני קולו ומבע פניו, ברגישות אישית "מעל האהבה", או בלהט טרום מהפכני.
מימין: ארז שפריר, לאורה רבלין ואריה צ'רנר, צילום: גדי דגון
הנכס החמישי של ההצגה היא קבוצת השחקנים המככבים בתפקידי המשנה: שמרית לוסטיג חמה ולבבית כבת התמימה בת השבע עשרה, אורית גל כבת המאומצת וריה, המנהלת את ענייני האחוזה, וציפייתה להצעת נישואין של לופכין היא מלאכת מחשבת. אריה צ'רנר מרשים בנוכחותו כבעל אחוזה שכן, אבי פניני הוא פירס, המשרת הזקן שהפך סמל לנאמנות החד צדדית, לזִקנה הנותרת מאחור, נשכחת בתוך האחוזה הנעולה.
ניר רון, כמנהל החשבונות השלומיאלי, נילי רוגל כמשרתת הצעירה דוניישה המתאהבת עוד ועוד, לירון ברנס בתפקיד המשרת יאשה החולם פריז ומתיז על עצמו את ניחוחה, ופלורנס בלוך כאומנת הצרפתייה-רוסייה שרלוטה, משועממת ומלהטטת, מעניקים למתרחש את האתנחתות הקומיות המבריקות.
כל אלה, הבמאי, המעצבים והשחקנים שבים ומראים את גדולתו של צ'כוב ואת הסיבה לכך שמחזותיו ממשיכים לאתגר את עולם התיאטרון בארץ ובעולם יותר ממאה שנים אחרי שהועלו לראשונה במוסקבה או בסנט.פטרבורג.