מרחב משל עצמה

"זה לא שלא קורים דברים/ פעם שרתי כמו ציפור/ עכשיו אני עוסק זעיר פטור" ("קורים דברים", מילים אגי משעול, לחן קורין אלאל)

יש משהו בכתיבה של המשוררת אגי משעול שנדמה שהיא מתקיימת במרחב משל עצמה, בעלת חיים ותנועה ודמויות ואנרגיה, תחושה של חומר מוצק ושל פעולה שמתקיימת בהם, הרחק מהלבדיות המאפיינת שירי משוררים רבים אחרים.

שיריה של משעול נותנים תחושה של יד מושטת שרוצה ליצור קשר, לגעת, לשנות ולהשתנות, ורק הגיוני, אם כן, למצוא אותם לא פעם בקשר עם אמנים ואמנויות אחרים, כמו במופע "ינשופות" שהועלה בשנת 2004, תיאטרון תנועה מוזיקלי שהתבסס על שיריה, וכמו הנוכחות הגדולה שלהם באלבומה האחרון של קורין אלאל "פשוט כל כך" שיצא ב-2008.

ההומור הזה של משעול, אירוני וציני וכל כך מהודק למחשבתה, מלווה אותה גם לשאלת השירים השמחים שמנקרת בכל יוצר מתחיל, ומונחת על השולחן בערב הראשון של "שלישירה",  סדרת שיחות על שירה בבית הליקון שמתחילה החודש ותימשך עד ליוני 2011, אחת לשבועיים בימי שלישי בשעה 20.00.

השבוע  ייערך הערב הראשון בסדרה, שיפגיש את מרדכי גלדמן, נורית זרחי ואגי משעול לשיחה על שירים שמחים.
 
להטמיר סבל לאושר

"שושני נהר צהובות פערו את פיהן לבלוע/ את אדוות הנהר בחופזן וגבעול השט/ ואותו היום היה יום השביעי בשבת/ וכל בדי אילנות מתעצמים בתשוקה לגבוה/ ואז ידעתי חמדה שלא הייתה כמוה".  ("חמדה", דליה רביקוביץ)

"שירים בדרך כלל נובעים מאיזה סוג של אי נחת או סבל, זה ברור", אומרת אגי משעול, "ולא משמחה, כי כשמישהו שמח עדיף שישמח מאשר שיכתוב שירים. אבל אני חושבת שאפשר להגדיר את השירים כממרח שבין העצב לבין השמחה כי השמחה מופיעה בסוף, כשהשיר מצליח. השירה לא נובעת מהשמחה אבל היא גורמת לאושר. כתיבת השירה היא המתנה שניתנה לנו, המשוררים, כדרך להפוך סבל לאושר. באמצעות הכתיבה אנחנו יכולים להפוך ולהטמיר סבל לאושר, כך שקודם כל זו מתנה לנו. לכן אנחנו לא צריכים פסיכולוגים, כי אנחנו עושים את זה בעצמנו".

ונכון יהיה לומר ששירים שמחים הם גם פחות טובים משירים מתייסרים?

"לא, ממש לא, אבל אין הרבה שירים שמחים. סטטיסטית אם תבדקי את זה רוב השירים נכתבים ממצב של חסר, אי נחת, סבל, וזה גם מאוד מאוד ברור. כשרע לנו אנחנו מחפשים אוזן, אנחנו רוצים להגיד את זה למישהו, אנחנו רוצים לנסח את זה, לפעמים הניסוח מקל, וכשאנחנו מאושרים אין לנו צורך לעשות משהו. כשאנחנו מאושרים זה קורה כל כך מעט שעדיף לשהות בזה. לפעמים זה גם קריטריון אצלי לחברים: לאיזה חברים אני פונה כשרע לי ולאיזה אני פונה כשטוב לי. צריך לחשוב על זה. כשאת מקבלת בשורה טובה למי את פונה ואומרת 'תשמעי מה קרה לי', עם מי את רוצה להתחלק כשטוב לך ואת מי את מחפשת כשרע לך. זאת שאלה".
 
את עצמך את רואה כאדם שכותב שירים שמחים?

"אני לא רואה את עצמי ככותבת שירים שמחים, ממש לא. כתבתי פעם באחד השירים על זה שיש לי בראש מה שקראתי 'ליצן התמיד של התודעה'. איזה מין ליצן שיושב שם, שהוא חייזר שרואה את הדברים מרחוק, והוא פעיל, גם כשאני עצובה, ולפעמים הוא מנחם אותי כי הומור עצמי זה דבר מאוד מנחם, היכולת שלנו להסתכל על עצמנו גם ברגעים של סבל ולחבר אותנו למין האנושי בכלל, אז הליצן הזה פעיל לפעמים בהומור, לפעמים באירוניה, לפעמים הוא ציני. את זה אני לא כל כך אוהבת כי ציניות היא כבר תחנה אחרונה, אין משם תקומה, אבל לפעמים הוא גם ציני".

יש שיר טוב בעינייך שהוא שיר באמת שמח?

"כן. אני חושבת ש'חמדה' של דליה רביקוביץ הוא שיר אושר יוצא מן הכלל. יש שיר שאני מאוד אוהבת ואקרא אותו בערב, של משורר סקוטי בשם יו מק'דרמיט שתרגם יאיר הורוביץ על איזה זקנה שרוקדת בפאב, יש את השיר של טשרניחובסקי, 'יום זה יום יולד בו שיר', שיר אושר על זה שהוא קם ויודע שהיום הוא יכתוב שיר וזה באמת אושר גדול יום כזה, מרגישים את זה לפעמים".
 
בהירות היא ערך
 
"כמו אז כשרקדתי/ לקצב מכונת הדפוס/ ואלוהים היה הדי.ג'יי."  ("אושר", אגי משעול)

מה עם שיר האושר שלך?

"לי יש שיר שנקרא 'אושר' בספר האחרון שלי, 'ביקור בית'. הוא שיר מאוד קצר (צוחקת), 'העצב אין לו סוף, לאושר יש ויש'... כשעומד לצאת ספר שלי, אני מלווה אותו בכל התהליכים והולכת לבית הדפוס לשמוע את קול המכונות כשהספרים יוצאים החוצה, ושם כתבתי אותו".

כשאני קוראת אותך אני מרגישה שיש אצלך חשיבות מאוד גדולה לקורא, אני מרגישה את עצמי כקוראת מאוד נוכחת בשיר שלך, ואיכשהו זה מוביל אותי גם למקום החזק של שיתופי הפעולה האמנותיים שלך

"את מאוד צודקת. בפואטיקה שלי בהירות היא ערך. זה סוג של דיבור לאנשים. זאת הסיבה, למשל, שאני מאוד אוהבת את יהודה עמיחי. אני חושבת שיהודה עמיחי רואה מולו בני אדם. אני לא כותבת שירה איזוטרית לעצמי כי אני לא חושבת שאני העניין פה. אני משתמשת בעצמי בשביל להגיע לנקודה שבה אני אהיה עד כדי כך אני שאני אצליח להיות גם זולת, ולכן נורא חשוב לי לבטא גם דברים מורכבים בבהירות".

איזה משוררים דיברו אליך כקוראת כשהיית קטנה?

"לא דיברו אלי משוררים כי פשוט לא קראתי שירה. הביטוי הזה 'קרוא וכתוב' לא התחבר אצלי. אני הייתי רק ב'כתוב'. הייתי ילדה עולה חדשה שגדלה בבית ללא ספרים בכלל, תלמידה מאוד קשה בתיכון. התחלתי לקרוא בגיל מאוד מאוחר, הלכתי ללמוד ספרות באוניברסיטה כמעט בלי שום רקע חוץ מהמעט שלמדתי בתיכון, וגם זה היה דברים של מורה ניצול שואה שלימד מאפו ויל"ג ודברים שדיברו אליו אבל לא אלינו. אבל כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה אני זוכרת את הבום של הגילוי של יונה וולך".

ואיך נראה תהליך הכתיבה שלך? האם את "עובדת בזה" או מאלה שמחכים להשראה?

"ברור שאני עובדת בזה. זו טעות מאוד גדולה לחשוב שמשורר זה אחד שיושב ומחכה שתישפך עליו המוזה או שיבואו עליו המלאכונים האלה. בעצם זה שני שלבים: שלב אחד זה באמת השלב האקסטטי של הקשב, וכשההשראה באה באים הדברים שהם גדולים מאיתנו ואז צריך פשוט לפתוח את המרפק ולקבל הכל, אבל אחר כך צריך להשתמש בכל הכלים שיש בארגז הכלים ולחזור אל האוצר מנקודה חדשה, מזווית חדשה. אני כותבת כל יום. זה כמו דת, זה כמו בית כנסת, אבל אצלי זה לא בניין, המקום שבו אני מתכנסת. אם אני כותבת שתי מילים שמתחברות טוב ביום, זה טוב מספיק".
 
המשוררים מרדכי גלמן, נורית זרחי ואגי משעול ישוחחו על שירים שמחים במפגש הקרוב בסדרה "שלישירה", שיחות על שירה שיתקיים ב-14 בדצמבר 2010 בבית הליקון  (רח' נחלת בנימין 73, פינת לילנבלום) בתל-אביב. כרטיס: 20 ₪ כולל קפה. טל': 03-5600122. מספר המקומות מוגבל,  על בסיס מקום פנוי.