חוויה חזותית מרנינה
 
כמיליון ישראלים שנהרו למגדל דוד בירושלים לפני 11 שנים התוודעו לאמן האמריקאי דייל צ'יהולי שהקים שם מיצב מיוחד של פיסול זכוכית צבעוני ומרהיב תחת הכותרת "צ'יהולי באור ירושלים".
 
עתה הוא חוזר אלינו עם ששת פסלי הזכוכית שיצר לפני שלוש שנים עבור הפקת האופרה "טירתו של כחול הזקן" מאת בלה ברטוק בבית האופרה של סיאטל, ואשר לכבודם הוחלט להעלות את האופרה הסימפונית הזאת גם באופרה הישראלית בתל אביב.
 
הסיבה יפה, ובלי ספק החוויה החזותית של המיצב הזה מרנינה, ובעיקר כאשר את האור הירושלמי מחליפה התאורה הנפלאה שעיצב אייל לוי, ואשר תרגמה בצורה מושלמת את המרקם הטקסטואלי והמוזיקלי של האופרה, עד כי לרגעים רבים הרגשתי שדי היה בה כתפאורה ליצירה המיוחדת הזאת.
 
עלילת האופרה הקצרה מספרת על סיור שעורך כחול הזקן לכלתו יודית בטירתו שאין בה חלונות ומרפסות, וכל כולה קודרת ומאיימת, שומרת סוד ובלבה שבע דלתות גדולות נעולות. יודית מבקשת לגלות מי הוא הגבר שלמענו ברחה מבית הוריה, והוא מבקש להגן על עצמו – בטיעון הגברי המוכר שהוא מגן עליה, אך נכנע ללחציה – בטיעון הגברי המוכר שבסופו של דבר היא תהיה האשמה במה שיקרה לה.
 
מקורה של עלילת האופרה הוא כמובן באגדה של האחים גרים ואלכס אנסקי היה נציגה הטוב בפרולוג מיותר לחלוטין. את האגדה עיבד והתקין כליברית לאופרה המשורר ההונגרי בלה בלאש שהציע אותו לשני ידידיו, המלחינים הצעירים זולטן קודאי, שוויתר על הרעיון להלחין מזה משהו, ובלה ברטוק שנכבש וכתב.
 
המוזיקה העשירה שברטוק הלחין, דחוסה מאוד בתזמור עשיר נוסח ריכרד שטראוס, ובהשפעה גלויה של המוזיקה של ריכרד ואגנר. היא יוצרת מתח הנבנה ככל שמתקדם גילויים של חיים עקובים מדם שסודם קבור מאחורי שבע דלתות. למותר לציין כי הסקרנות המתוחה באולם כוונה בעיקר לעבר חשיפתם הצפויה של פסלי הזכוכית המרשימים בצבעוניותם וביופיים.
 
סוד הדלת השביעית
 
הביצוע המוזיקלי של היצירה נשמע סביר בהתחשב בכך שהוחלט להציב את התזמורת מאחורי תפאורת הדלתות הגדולות הסובבות על צירן זו אחר זו. בחזית ניצבים, או מתנועעים ולדימיר בראון ככחול הזקן, וסבטלנה סנדלר ככלתו יודית. שניהם מרשימים בקולותיהם המועצמים בעזרת מערכת הגברה עד כי אפילו כיסו כמה פעמים על התזמורת, שצליליה היפים תחת שרביטו של אילן וולקוב, נחסמו או פילסו דרכם דרך הרווחים בין הדלתות. 
 

תמונת יח"צ

בתמונת השיא כבר לא היה שם פסל זכוכית שביעי. חבל. כי במקומו, בהתאם לאופרה ולבימוי השגרתי המעייף של שירית לי וייס, זחלו אל הבמה שלוש הנשים שכחול הזקן כלא מאחורי הדלת השביעית.
 
הפרט הפיקנטי לעניין הזה הוא שאת הנשים האלה מגלמות בשמלות יפות וברגליים יחפות גבירות נכבדות (צר לי, אבל גם מגוחכות) מאגודת הידידים התורמים של האופרה הישראלית. ללמדנו אולי שיש ערך יוקרה מוסף מאחורי הדלת השמינית המוליכה אל ההחלטה להעלות כך את האופרה הזאת.
 
זאת גם כנראה הסיבה שהוחלט שלא לצרף ל"טירתו של כחול הזקן" אופרה קצרה אחרת, למשל "מיומנו של מטורף" מאת קודאי, שיש בה רק זמר אחד, ומבחינה מוזיקלית מתחברת היטב לזו של ברטוק. יותר מ"שירים על מות ילדים" יצירתו הכואבת של מאהלר שפתחה את הערב בביצוע של עדנה פרוחניק והתזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון שתחת שרביטו של אילן וולקוב נשמעו חיוורים למדי. 

לרכישת כרטיסים