יונה אליאן ומיכל שטמלר מתמודדות בגבורה עם דמויות נשים חרדיות שכוח וכאב משבשים את חייהן
מאבק לא מרגש
בשלב מסוים במהלך ההצגה של "שיינדלה" מאת אמנון לוי ורמי דנון, שהועלתה בתחילת העשור האחרון של המאה הקודמת בקאמרי, זכתה להצלחה גדולה בארץ ובהפקות שלה בחו"ל, שאלתי את עצמי למי היא מכוונת. מי הקהל שהנאמר והמתרחש על הבמה מנהלים אתו את הדיאלוג הנכסף של כל מחזה, בכל ז'אנר.
לאחר ההצגה, כשעיינתי בתכנייה מצאתי את המענה הכפול על כך. הראשון, במאמרה הנרגש של יהודית רותם, סופרת ועורכת שעזבה את העולם החרדי עם ילדיה לפני כעשרים וחמש שנים. מהצד האחד ברור כי המחזה מדבר אליה בשפה, במושגים, בעלילה, בפסיכוזה החברתית המוכרת לה. בסיומו היא כותבת "מי שהייתה שם, כמוני, יודעת להעריך את העוצמה הטמונה בו", כלומר במחזה שלדבריה הוא "רב רבדים העוסק באהבה".
לא אתווכח עם ההגדרה הזאת, ולו רק מהטעם שלכל אדם הרשות לפרש נתונה והכל צפוי, ועל אחת כמה וכמה משום שעלילת המחזה מבוססת על מקרה אמיתי שאמנון לוי מצא במהלך שנות החקר הרבות שהקדיש לעולם החרדי. וזאת הנקודה שבה התהייה שלי דווקא מתחדדת. כי מה לי, ולמה לי, סיפור שאיננו מדבר אלי בכל נסיבותיו, דמויותיו, ופיתוחיו, ואפילו יש לי השגות על כמה נקודות מבחינה דרמטורגית כשלעצמה.
"שיינדלה" (צילום: דניאל קמינסקי)
לצערי כך גם גורל המענה האחר, שנמצא במאמרו המלומד של אבישי מילשטיין, שבין הכתרים שלו מצוי גם זה של הדרמטורג של תיאטרון בית ליסין. מנקודת מבטו ההיסטורית, ורבת הניסיון, המחזה הוא "דרמה מרשימה במבנה קלאסי שמתרחשת כולה מעבר לחומות התודעה החילונית של הישראלית הממוצע". מילשטיין מרחיב ומציג את תופעת ההזדהות הקלאסית של קהל עם מאבקים של יחידים בתוך חברות סוגרות, וביחד עם ההזדהות הזאת גם "יצר הסקרנות הבריא של הקהל בא אל סיפוקו".
ככל שאני מעריך את דבריו אלה של מילשטיין אני מוצא עצמי לא מעוניין להציץ, וגם לא מתעניין בדמויות ובסיפור שלהן כפי שהוא מוגש במחזה הזה. המאבק המתחולל בו סביב עתיד נישואיה של שיינדלה, או גורל הירושה הרבנית שניצבת על כפות המאזניים, איננו מרגש אותי כמו מלחמת הדורות ב"מירל'ה אפרת", לא מזעזע אותי כמו גורל הנשים ב-"מקווה" ולא מכשף אותי כמו הפולחן הפגאני ב"הדיבוק".
שתי כוכבות
אבל כמי שאמור לכתוב ביקורת אובייקטיבית, אני מודה ש"שיינדלה" הוא מחזה שבבימויו הישיר מאוד של רמי דנון גובר על ההסתייגויות, מרביתן אם לא כולן, ובזכות משחקן של מיכל שטמלר כשיינדלה ושל יונה אליאן כאמה, הרעבעצן פייגה, הוא מפכה חיים שנקלעו לעין הסערה המתנגשת בחומות בצורות של עדה, מנהגים, דת ואמונה.
אליאן פותחת את ההצגה בתמונה ראשונה שכל כולה תצוגת הכוח המטורף שפייגה אוחזת בידיה ובקופתה, כבתו של רב גדול וכאלמנתו של תלמידו העילוי שירש את מקומו. היא עושה זאת באצבעות ידיה, בתנוחת גופה הדק בשמלתה השחורה, ומבע פניה מתחת לשביס הסוגר על ראשה, ובקולה ודיבורה המתכתיים מאוד. בהמשך, יתחולל בה ריכוך, ככל שהמאבק שלה ביריבה המר, הרעבע, שרפי תבור מיטיב לעצב את העורמה השקטה שלו. ובתמונה המסיימת היא חשופה בכאב התבוסה.
"שיינדלה" (צילום: דניאל קמינסקי)
שטמלר לעומתה מתחילה את תפקידה במין פשטות, כמי שיודעת מה עליה לעשות כדי להציל את נישואיה. אבל ככל שהפשטות הזאת נתקלת באטימות, או בתככנות, שיינדלה של שטמלר צוברת כוח, ובונה תמונה אחר תמונה את הזהות הטרגית של קיומה, עד לתמונת הסיום שבה היא מגיעה אל שיא משחקה, אל שבירת הלוחות, שמחברת בינה לבין אמה.
דב נבון נפלא כאיצל פרוינד, מנהל הקרייה שבבעלות פייגה, וכשם שזה נע ונקרע בין שני המחנות, כך נבון נע בין המתווה הקומי של התפקיד, שבא לו בטבעיות וללא שטיקים, לבין הדרמה של בגידתו, שאותה הוא מעצב ברגישות נוגעת ללב. במידה רבה גם בת חן סבג עושה מהלך דומה בתפקיד רחל, בתו, שמוצאת עצמה, נשואה ובהריון, מורחקת מחברתה הטובה שיינדלה.
ליאת גורן, כאיטה המשרתת המסורה של פייגה, אייל רוזלס כעושה דברה של פייגה, תמורת תמיכתה הנדיבה, ואופיר וייל כבנו הנחות של הרעבע משלימים את הצוות בעיצוב טוב של תפקידיהם.
ערן עצמון עיצב תפאורה יפה, עם ארון ספרים מקורי, חלונות גדולים וכסאות שמאפשרת לעבור בקלות מביתה של פייגה לזה של הרב. עדי שמרוני עיצבה תאורה נוחה ומותאמת למיקומי העלילה, מוני מודניק עיצב תלבושות טובות, ובעיקר זו של ניצחון הרעבע, ואורי וידיסלבסקי כתב מוזיקה יהודית למהדרין במצלול עכשווי טוב.
בסיכומו של דבר "שיינדלה" בבית ליסין היא הצגה ששתי הכוכבות שלה, יונה אליאן ומיכל שטמלר, מפיחות בה את החיים האנושיים האמיתיים שהמחזה מבקש לספר עליהם למי שעולמם זר להם.
21/12/2010
:תאריך יצירה
|