"סיפור אהבה מהסיבות הלא נכונות"

"הפרויקט הזה בחר בי יותר משאני בחרתי בו", אומר איתן צור על "התפרצות X", סרט הקולנוע הראשון שביים, לאחר קריירה טלוויזיונית עשירה. "הוא הגיע אליי בתור תסריט שהיא כתבה על פי הספר שלה, לאחר שעבר כל מיני גלגולים עם רפי בוקאי. הוא רצה לעשות ממנו סרט. בהתחלה הם עבדו על זה ביחד, ואחר כך הוא הלך בדרך עצמאית וניסה לעשות מזה סרט אמריקאי, הרבה יותר גדול ועם דגשים קצת אחרים מאשר בספר. הוא עבד על כמה דראפטים, והקרן הייתה בתמונה, אבל הוא לא הספיק (בוקאי נפטר ב-2003).
 
"כמה שנים לאחר מכן עדנה שאלה אותי אם מעניין אותי לקרוא את התסריט. בשלב הראשון אמרתי לה שאני עסוק עם החומרים שלי, שאנסה לעשות מהם סרט ראשון. אחרי כמה חודשים אמרתי לה שאקרא בכל מקרה, ומאוד אהבתי את התסריט".
 
עשית עבודות טלוויזיה לא מעטות לפני כן. זה היה נראה לך הפרויקט הנכון לפצוח בו בקריירה קולנועית?
 
"כן. תמיד רציתי לעשות קולנוע, אבל בגלל שאני פחות כותב בעצמי הייתי מוגבל מהבחינה הזאת של למצוא תסריט טוב. הוא היה צריך להגיע אליי איכשהו".
 
במרכז "התפרצות X" עומדת דמותו של אילן בן נתן (יוסי פולק), פרופסור לאסטרופיזיקה בן 58 באוניברסיטת חיפה. הוא נשוי לנעמי (מלאני פרס) היפה, הצעירה ממנו בשנים רבות. מערכת היחסים ביניהם נראית עדינה וקורקטית, אבל נטולת תשוקה, ומתחת לפני השטח נוצרים סדקים בזוגיות. אילן מאוהב בנעמי באופן אובססיבי וחרד לה, אבל לאחר כמה מקרים בהם היא מאחרת להגיע הביתה הוא מתחקה אחריה וחשדותיו מתאמתים.

יוסי פולק ואיתן צור (תמונת יח"צ)


מתברר לו שהיא מתראה עם מאהב צעיר ממנו (רמי הויברגר). כמעט כמו בכל דבר בחייו אילן נועץ באימו המפוכחת ובעלת חוכמת החיים קתי (אורנה פורת), הממליצה לו לא להרוס את חייו וזוגיות ולהניח לפרשייה של אשתו מחוץ לנישואין לגווע מאליה. אבל אילן לא מסוגל לשאת את הבגידה ועתיד לבצע מעשה נורא שאת תוצאותיו יצטרך לשאת על מצפונו, וחייו שוב לא יהיו כבעבר.
 
אלמנטים מרכזיים בסיפור מזכירים מאוד את "אישה בוגדנית" של קלוד שברול או את "בוגדת", של אדריאן לין
 
"'בוגדת' הוא רימייק רשמי של 'אישה בוגדנית', ולא במקרה הם דומים. הדברים הדומים היו כאלה כבר בספר. לדברי עדנה, היא כתבה אותו לאחר שמישהו סיפר לה את השלד של הסיפור וסביבו היא בנתה סיפור דומה, אבל עם אלמנטים מאוד שונים. היא לקחה את הבסיס של המשולש והכניסה לתוכו גורמים נוספים, כמו הדמות של האם ושל החבר של הבעל, שהוא חוקר המשטרה (מגלם אותו סוהיל חדד). אמנם ראיתי את שברול לפני זמן רב, ובהחלט בז'אנר הזה הוא אחד הבמאים הבולטים, שהשפיע גם עליי, אבל לא ניסיתי לעשות משהו דומה או שברול בצורה אחרת. אני מניח שזה היה ברקע, באיזשהו מקום".
 
איך בדיוק בחרת את השחקנים לסרט?
 
"האמת היא שכשקראתי את הספר יכולתי לדמיין שחקנים שונים, אבל אורנה פורת בתור האימא ישר עלתה לי לראש. ועוד לא ידעתי אז אם היא עדיין משחקת ומה שלומה ומה מצבה. גם לתפקיד המאהב, רמי (הויברגר) קצת היה לי בראש. סימני השאלה הגדולים היו באשר לשתי הדמויות המרכזיות.
 
"הבנתי שקודם כל אני צריך למצוא את הגבר. בספר הם כתובים כך שהוא בן 48 והיא בת 28, וכשניסיתי ליהוקים של שחקנים שקרובים לגילאים האלה זה נראה היום יותר נורמטיבי ממה שזה היה כשעדנה כתבה את הספר. לא רציתי שזה יהיה נורמטיבי, אלא שפער הגילאים יהיה מודגש וקיצוני. התחלתי לחשוב על שחקנים יותר מבוגרים וכפועל יוצא מכך גם על שחקניות שלא תיראנה צעירות מאוד, לא בנות 20 וקצת. יוסי (פולק) היה מישהו שחשבתי על עבודה איתו, והוא פשוט גם שמע על הפרויקט מאחר שהוא חבר טוב של אסטרופיזיקאי שעדנה חשבה עליו כשכתבה את הספר.
 
"כשהוא שמע על זה הוא פשוט שאל אותי, למה אתה לא לוקח אותי? נפגשתי איתו והרגשתי שהוא הבן אדם, שהוא יהיה המרצה. ואז התחלתי לעשות ציוותים עם שחקניות שונות, והוא ומלאני (פרס) היו הכי משכנעים ביחד, בשביל הדמויות שרציתי".
 
בסרט בולטת העובדה שיש ביניהם איזשהו ניכור, או יותר נכון מרכיב התשוקה ביניהם, כבעל ואישה, חסר שם 

"אני חושב שיש שם אהבה מאוד גדולה, אבל זה קצת סיפור אהבה שמתקיים מהסיבות הלא נכונות. הוא אוהב אותה מכל מיני סיבות, אבל זו בעיקר הערצה עיוורת ליופי שלה ולגיל שלה ביחס אליו. והיא אוהבת אותו מתוך החיפוש אחר דמות אב. זו אמנם קלישאה, אבל אנחנו חיים קלישאות. זה משהו שבתסריט אין לו כל כך ביטוי, אבל לי היה ברור כסאב-טקסט שאפילו אם לא יראו את זה בסרט הוא קיים. בספר קצת יותר ברור הצורך שלה בדמות אב. בתסריט ובסרט פחות מצאנו לזה מקום, כי זה היה ארוך מדי".


יוסי פולק ומלאני פרס (תמונת יח"צ)

 
הוא מאוד אובססיבי אליה, אבל היא בשלה, לא ממש מתייחסת אליו ומתמכרת לסחף היצרים שלה.
 
"היא בשלה, אבל אני חושב שזה בגלל איזה חוסר החלטה. היא עושה הפרדה מהגבר שאיתו היא חיה בתור איזשהו ביטחון ומשענת בחיים, לבין זה שאיתו היא בוגדת. טוב לה עם הסיפור הזה, אבל הוא לא הבן אדם שהיא תרצה לחיות איתו. היא רק אומרת שהיא לא רוצה לפגוע בו. אני מניח שזה היה דועך באיזשהו שלב, כמו שאימא של אילן אומרת. אולי היא הייתה מוצאת מישהו אחר, אבל אני לא מניח שהיא הייתה עוזבת את אילן".

לחיות עם האשמה
 
יש כאן מצד אחד סוג של סיפור מתח, במובן זה שהקהל אמנם יודע אבל לא ברור לו אם החקירה תעלה על האמת. ומצד שני הסרט עוסק במשבר הפסיכולוגי של רגש האשמה שעובר על אילן בגלל מה שעשה.
 
"הרגשתי שיש כאן סיפר מתח מאוד ברור, אבל לא רציתי שעלילת המתח תהיה הדבר המרכזי. זה היה כלי למצב את האנשים בתוך הסרט, אבל מבחינתי היה לי חשוב, הרבה בהשפעת הספר, שכתוב בגוף ראשון ובעל נופך פסיכולוגי, לחפש את הרקע של אדם רגיל שמבצע רצח, לא רוצח מועד. מדובר במשהו שקרה, אמנם בנסיבות קיצוניות וברגע של אבדן כושר שיפוט זמני, ובעיקר לראות איך הוא חי עם זה אחר כך.
 
"יש מצד אחד את מוטיב העלילה שמתייחס לשאלה האם יתפסו אותו ואיך יתפסו אותו, אבל מצד שני, וזה היה מבחינתי הרבה יותר משמעותי, איך הוא חי עם זה, עם האשמה. כמו שב'פשעים ועברות קלות' של וודי אלן הגיבור רופא השיניים שרצח את המאהבת שלו, בהתחלה היה לו מאוד קשה עם זה, אבל לאט לאט הוא התחיל לחיות עם זה ועבר לסדר היום, כי אף אחד לא התייחס אליה ובמקרה טפלו את הרצח על מישהו אחר. מאוד העסיק אותי איך בן אדם כזה חי עם זה. מבחינתי, גם אם אדם כזה לא נתפס – חייו הם גיהנום".
 
היה לכם חשוב שדמות חוקר המשטרה, חברו של אילן, תהיה של ערבי (סוהיל חדד, כאמור)?
 
"בספר יש על זה יותר דגש, מעצם מקום ההתרחשות של הסרט, חיפה, שזו עיר של דו קיום טבעי, שאפילו לא מדברים עליו. בסרט המשמעות היחידה של זה היא שזה חסר משמעות. אפשר להיכנס לכל מיני אלמנטים פסיכולוגיים, שהחוקר שלו שהוא החבר שלו, ומחליק עניינים בחקירה, הוא מבחינה מוסרית ערבי, אבל לא התייחסנו לזה.
 
"דווקא סוהיל ניסה להבין האם יש לזה משמעות שהוא ערבי ולכך שהוא מעלים עין מאיזה פשע שחבר שלו היהודי עשה. אני הרגשתי שאין לזה משמעות ואף אחד לא עושה עניין מזה. ככה הם גדלו וזה טבעי, ולא היה כאן משהו חריג, מוזר או בעל משמעות".
 
האלגוריה של התהליך האסטרופיזיקלי של התפרצות X למה שמעולל הגיבור לא ממש מודגשת בסרט
 
"בספר זה מודגש יותר, אבל לא רצינו להיכנס לזה יותר מדי בגלל שזה סרט באורך שעה ו-40 דקות, והרגשתי שזה קצת דורך על נקודה. בספר זה בא לידי ביטוי בצורה הרבה יותר אורגנית, אבל זה קיים וזה באמת מתאר תופעה של מערכת זוגית בין שני כוכבים שאחד מבוגר יותר והשני צעיר יותר. והמבוגר גוסס אבל מתחייה על ידי זה שהוא בעצם מחסל את הצעיר. חששתי לעשות מזה יותר ממה שעובר בסרט".

רמי הויברגר, יוסי פולק ומלאני פרס (תמונת יח"צ)

"היה ברור לי שהסרט הראשון שלי לא יהיה קומי"
 
צור, 47, צבר כאמור קרדיטים רבים בטלוויזיה, בכלל זה עבודה עם חברו מלימודי הקולנוע באוניברסיטת תל-אביב, התסריטאי אסף ציפור. השניים חתומים יחדיו על הסדרות "החמישייה הקאמרית", "הבורגנים" ו"דבלה עולמי", אותן ביים צור. הוא גם חתום, בין היתר, על הסדרה "המשרד" ועל בימוי פרקים בעונה השנייה של "בטיפול" ובסדרה המוזיקלית "סוף עונת התפוזים" וכן על הדרמה "מה אתה סח".
 
באשר לשיתוף הפעולה עם ציפור הוא אומר ש"כבר מזמן לא עשינו משהו יחד. היה לנו חלום לעשות סרט מ'הבורגנים', שלא יצא לפועל. אולי זה עוד יקרה יום אחד".

אתה מוצא הבדלים גדולים בין העבודה בטלוויזיה לזו שבקולנוע?
 
"בצילומים עצמם לא הרגשתי הבדל גדול, פרט לכך שיש יותר זמן לפחות דקות מסך ביום. בטלוויזיה עשיתי כבר מ-7 ועד 15 דקות ביום. ואני חייב להודות שההבדל לא היה מספיק גדול לטעמי. כלומר, היו עוד הרבה דברים שרציתי להכניס לסרט ונאלצתי לוותר עליהם, אפילו שזה היה בתקציב של פיצ'ר. בסופו של דבר ביום צילום לא היה הבדל גדול. זה שחקנים, סט, קצת יותר או פחות זמן לעבוד.
 
"השוני הוא יותר במחשבה על הגורליות של מה שאתה עושה, כלומר על זה שאתה לא יכול לתקן. במה שהורגלתי אליו בטלוויזיה, בסדרה כמו 'הבורגנים' למשל, זה שהיא לא רק השתנתה מפרק לפרק, אלא גם בתוך הפרק. והתחושה הייתה שאם סצנה יצאה פחות טוב, אז יש סצנה אחרת, ואם הפרק השבוע היה פחות טוב, אז יש את הפרק הבא. יש הסתכלות כוללת יותר על עונה, ובסרט זה נראה לי הרבה יותר גורלי. מה שצילמת בלוקיישן, עם שלושה ימי השלמות, זה בסופו של דבר המוצר, מהתחלה ועד הסוף. יש כאן עניין של לחץ לספר סיפור אחד, מבלי שתהיה היכולת להתפרש ושיהיו לך מקומות לברוח אליהם".
 
ויש גם את הצורך למכור. בטלוויזיה זה מוקרן ויש רייטינג כזה או אחר. בבית הקולנוע אתה חייב שאנשים יבואו ויקנו כרטיסים, כדי שהסרט יעבוד.
 
"כן, זה מלחיץ, אבל לא תוך כדי עבודה אלא רק לאחר שהסרט עלה. זה לא משהו שחושבים עליו בזמן שעושים את הסרט".
 
חלק הארי של עבודתך הטלוויזיונית הוא קומי. למה החלטת שסרטך הראשון יהיה דווקא דרמטי?
 
"תמיד סקרן אותי לעשות גם דברים דרמטיים. אני עושה איזו מן הפרדה כזאת. בראש שלי הקולנוע זו אמנות יותר רצינית. יכול להיות שזה קצת רומנטי מצידי, אבל זה הדבר שרציתי לעשות כשהתחלתי ללמוד קולנוע. אבל כשסיימתי בדיוק עלה ערוץ 2 והתחלנו את 'החמישייה' בתור סטודנטים. אם הייתי עושה כבר כמה סרטים, היו ביניהם כנראה גם קומיים, אבל מאחר שזה הסרט הראשון היה לי ברור יותר שהוא לא יהיה קומי. אם היה מתגלגל לידיי איזה תסריט של קומדיה טובה, יכול להיות שהייתי עושה אותה, אבל יש לי תחושה שיש פחות סיכוי.
 
"אני חייב לציין שעדנה רצתה להדגיש בסרט יותר את האלמנטים הגרוטסקיים והמקאבריים שהיו בתסריט, ואני יותר החנקתי אותם, כי פחדתי שזה יעבור איזשהו קו שיהפוך את הסרט לפחות רציני. אם זה היה תלוי בעדנה, אז היו בסרט יותר בדיחות, מצידה של האם בעיקר".