הסינגולדה של הצ'לו
 
מאיה בלזיצמן היא המוזיקאית הכי מוכרת שאתם לא יודעים על קיומה. גם אם זה מסורבל קצת, זאת האמת לאמיתה. כי בלזיצמן, 23 בלבד, היא נגנית הצ'לו העסוקה ביותר בארץ בשנתיים-שלוש האחרונות, ואת נגינתה (ולפעמים גם את קולה) אנחנו מכירים גם מבלי לדעת מי עומדת מאחוריהם. ואחרי  שנים של מאחורי הקלעים _ בעיקר בהקלטות אולפן, אך גם בליווי בהופעות -בלזיצמן המוכשרת עוברת לקדמת הבמה, עד כה שקדמת הבמה יכולה להיות מקום ידידותי לנגנית צ'לו.
 
יש בתעשייה ויכוח משועשע קטן. האם בלזיצמן, נוכח הספקה הגבוה ונוכחותה הרבה באלבומים לא מעטים,  היא אבי סינגולדה של הצ'לו כלומר, צ'לו משובח להשכיר. נוכח מופע הבמה הראשון שלה, שבכורתו התקיימה במסגרת פסטיבל תל אביב למוזיקה השני, ממש לא מכבר, יש כבר שטוענים שהיא שלומי שבן של הצ'לו. שזו כבר מחמאה יותר גדולה מההשוואה הראשונה. כי היא כבר מתייחסת ליכולתה הפרשנית ולאמירתה האישית. ואני עדיין מתעקש שיש במופע של בלזיצמן גם משהו מהסינגולדאיות, בהשוואה למופע הגיטרה שלו. גם היא כמותו, הופכת את כלי הנגינה שלה לפריזמת התבוננות, התנסות ותהייה במוזיקה שבסביבה.
 
כותרת המשנה של המופע שלה מסגיר את נקודת המוצא: "מחווה לרוקסן". או כפי שהיא עצמה מעידה, בשלושה-ארבעה קטעי קישור במהלך ההופעה, על הקשר שלה למוזיקה של שנות התשעים - שמאכלסת את המופע בכלל, ועל הקשר שלה למועדון ההופעות התל אביבי המיתולוגי בפרט. לטעמי נכון עשתה כשאחרי הפסטיבל למוזיקה השמיטה את כותרת המשנה מן הפרסומים, כי היא מקטינה ומצמצמת את החוויה, גם מייחסת אותה למקום ולתקופה, שעה נקודת ההתייחסות היחידה שצריכה להילקח בחשבון היא מאיה בלזיצמן עצמה - כשרונה ויכולתה, כנגנית, כזמרת וכמוזיקאית - ללא תחימה למגירות ולמסגרות. 
  

באופן לא מפתיע 15 השירים שקיבצה בלזיצמן למופע הקטן שלה, הם כאלה שבהם לא יצא לה לנגן. שירים של החברים של נטאשה, איפה הילד, מוניקה סקס, המכשפות, תערובת אסקוט, כרמלה גרוס וגנר, בלגן, כנסיית השכל ואביב גפן, וגם שני קאוורים של נוער שוליים ושל מופע הארנבות של ד"ר קספר. אבל הבחירה מפתיעה ביותר. מנומקת היטב. שירים שהיא לוקחת אליה. מטביעה בהם את חותמה. מפרשת אותם כדרכה וכהבנתה, מכריחה אותך להקשיב לה, לגלות את המשמעות המקורית, הנשכחת לפעמים של השירים, מחמת היותם להיטים גדולים, ולמצוא בהם אותה ואת עצמך. הישג יפה.
 
בכלל יפה לגלות נגנית שהמלה חשובה לה כזמרת. ומפתיע לא פחות לגלות את איכויותיה כמבצעת. כמעט לא מדברת בין השירים. להוציא אותם קטעי קישור לא מציגה את השירים, נותנת להם לדבר בעד עצמם. הישג אחר הוא הצליל של המופע, של השירים. בלזיצמן, עם הצ'לו בתפקידי ההובלה - גיטרה, מיתרים נשיפה- נעזרת רק בשני נגנים, מתן אפרת בתופים ואיתמר גרוס בקלידים. אבל באמצעותם ומן הסתם בשיתוף פעולה איתם מוכיחה יכולות מפתיעות כמעבדת וכמפיקה מוזיקלית, במופע מופק היטב ונשמע נהדר, ולפרקים נדמה שלצידה על הבמה הקטנה תזמורת גדולה, עם צליל גדול, מלא ומרשים. 
 
בדרך לבמה גדולה

השירים, רובם ככולם, הם יצירות רוק, מרביתן גבריות במקורן, אבל היא מעניקה להן מגע ופרשנות נשית. והאומץ שלה כפול: גם בפרשנות הישירה (ותיכף נפרט) גם בהעזה להתייצב עם צ'לו במרכז הבמה. הסטאטיות של הכלי הגדול יחסית היא מכשול שבלזיצמן מצליחה להתגבר עליו, אם כי רק בערבון מוגבל בשלב זה. כי כשהמופע והמוניטין שלה יגדלו, היא תהיה חייבת במה גדולה, ושם כבר אי אפשר יהיה להתחבא (בלית ברירה) מאחורי הצ'לו. היא תצטרך ליתר אקשן ותנופה, אולי לנֶק מַייק או למיקרופון מדונה, ואולי גם לניידות. אולם בינתיים אין טענות. 
 
"יש בך משהו שונה/ משהו לא דומה" היא פותח ושרה ב"יש בך" של ארקדי דוכין, מגדירה במילותיו את המוטו ואת הכוונה. בביצועה היפה והנעים השיר יותר איטי, יותר מהורהר, יותר נשי ויותר ג'אזי. זמרת לא רעה, אפילו מצוינת. קולה נקי, ברור, לא מהסס. במיטבו שירתה מלאכית, מכאיבה ופוצעת. "כולנו חרקים קטנים שנמשכים לחום בהיר/ ויש בינינו שבורחים אל תוך סודות לילה קר" היא ממשיכה עם "פרפרים" של רן אלמליח ומייק גולן. מפליא איך היא מוצאת את המלודיה האולטימטיבית בכל יצירה, וכאן, כשהיא מעניקה לצ'לו תפקיד של נשיפה, יוצרת קטע  תיאטרלי קברטי מחייך. עיבוד מקסים.
 
את הזווית הנשית, החברתית והנוקבת, היא מציגה ב"כל החבר'ה" של יהלי סובול: "כל החברה חוזרים כל לילה לביקור בתוכך/ הרופאים מקשיבים אם משהו זז בבטן אבל הם לא מקשיבים לליבך", היא שרה בטון קודר, הרה גורל, רב משמעות. תאורה פרונטלית מעצימה את האפקט של מעשה האונס הקבוצתי, והזעקה שלה ב"החוק היבש לא נרטב אף פעם, אפילו לא מדמעה של ילדה" כנה ומצמררת. ומשם מעבר טבעי ל"המנון לאדישות" של ערן צור: "בואו נעשה את הרושם", היא שרה, "שלמרות הקושי אין לנו עניין באושר, ונראה מה ייצא". בפתיחה היא פורטת, בהמשך היא מקשתת, והשיר כולו מקבל מבע של מזמור כנסייתי בביצוע מקהלת ילדים.
 
בהמשך היא נדרשת לחיים כאן עם "אחד אלוהים" של חמי רודנר, בצליל דיסטורטי מטריד של הצ'לו, שמפרק את האמונה לתהייה "ועכשיו הם פתאום שואלים איך קרה שנפלו השמיים"; עם "שקט" של יונה וולך ויובל מסנר (נגן צ'לו גם הוא), והגעגוע המכמיר - אחרי פתיחה אש - ל"שלח לי שקט בקופסה, מארץ רחוקה/ שקט, שקט מופתי/ מיום הולדתי ועד יום מותי". אחד משיאי המופע לטעמי; ועם L.A. של הג'ינג'יות, בוא היא מספקת את הרעש העירוני ומלווה קולית את איתמר גרוס המאוד מוכשר, בביצוע מקסים שקשה להאמין שרק שלושה נגנים שותפים לו. החיים בעיר הגדולה והקשה למחיה מודגשים גם ב"עוד שיר אחר" של נדב דפני וארקדי דוכין, כשהצ'לו מיישר את הרוק'נרול המסורתי ומנקה ממנו, ישיר וענייני, את הבולשיט היבבני שמסביב.
 
בחטיבה הנשית שלה מתייחסת בלזיצמן ל"מתח מיני" הנרקיסיסטי של יפעת נץ וענבל פרלמוטר. הנגינה שלה מתוך הקרביים, התיפוף של אפרת מאדיר את הדרמה והעניין, והתאורה, כרגיל כמעט, נהדרת; ל"שלכת" של אביב גפן - וואללה, לא תכירו את השיר - רק היא בשירה וגרוס בקלידים, הכי שיר, הכי נקי; את היצריות של  איגי וקסמן (ושרון הולצמן) ב"מאוד פרוע" היא מתרגמת לביצוע מהיר מאוד בקצב, על סף ההד-בנגריות; ומקנחת, בארסיות מכוונת ומוטעמת, עם "הילדה שלי" של אסף אמדורסקי ועמיר רוסיאנו: "כל היום יושב ומחכה/ מצפה לה לבואה/ אולי תבוא/ כי אני מחפש אותה/ בת זונה".
 
את ההדרנים היא פותחת עם חן שנהב ואבנר קלמר בכינורות ונעם חיימוביץ בוויולה, ברביעיית מיתר קלאסית ובגרסה מפתיעה שכמותה עדיין לא שמענו ל"בשמלה אדומה" של רותי ספרוני ויאיר רוזנבלום עם התוספת הקספרית: "את לא מבינה, את סתם ילדה קטנה, ומה רוצים ממך כולם". עיבוד ענק! אחלה רעיון.