את סרטו הראשון "טייארה" יצר טומי לנג בגיל 64 עם 3 אנשי צוות. בעברו היה מנהל השיווק של קניון איילון
מהקולנוע לניהול קניונים ובחזרה
אפשר להגדיר אותו כיוצר שעבר את המסלול הכי לא טיפוסי בדרך לסרט ראשון באורך מלא כבמאי, "טייארה". זה קורה לטומי לנג בגיל 64, אחרי שאת הסטארט-אפ בתעשייה הוא עשה כבר לפני כ-40 שנה, כמפיק. עוד לפני שהחל ללמוד בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב בראשית שנות ה-70. "הייתה לי כבר אז חברת הפקה ועבדתי עם ערוץ 1, חלק מהמורים בחוג אפילו עבדו אצלי בחברה", הוא משחזר. "החלטתי לעשות פסק זמן מהעבודה לטובת הלימודים, כשאשתי רותי, שהייתה רופאה, התחילה את ההתמחות שלה והבנתי שזו הזדמנות בשבילי לקחת קצת אוויר. גרנו מול האוניברסיטה וזה היה בזמנו שיקול מאוד נכון, ואלה היו שלוש שנים מאוד מהנות, של לימודים".
גם לאחר הלימודים עסק לנג בהפקה ובמסגרת החברה שלו, 'טלפילם' יצר במשך כחמש שנים סרטים עבור הערוץ הראשון ובין היתר הפיק את פסטיבל הילדים. בשלב מאוחר יותר נסעו בני הזוג להתמחות של רותי בחו"ל, שם פרש לחלוטין מעסקי הקולנוע, למד ניהול קניונים, תחום בו בא לידי ביטוי, עם חזרתם לארץ, כשהתמנה למנהל השיווק הראשון של קניון איילון, כשזה נפתח והפך סיפור הצלחה גדול.
אשתו האהובה רותי, אם שני בניו, לקתה במחלה קשה, ולנג סעד אותה במסירות. "אחרי שש שנים של המחלה של רותי, היא נפטרה בסוף 2001 והחלטתי שאני לא עובד יותר", הוא מספר. "החלטתי לעשות רק דברים שכיף לעשות, בין היתר בהתחשב בעובדה שגם אני וגם הילדים היינו מפורקים. הם הפסיקו את הלימודים, כל אחד בשלב שלו, וחשבתי שאני צריך לעשות משהו כדי לאסוף את השברים ולחזור, אבל לא באותה דרך שהייתה קודם, שהייתה קריירה ומלחמה, וקצב החיים פה, שבו כולם רצים.
"חשבתי שלחזור ללימודי תואר שני בגיל 60, זו תהיה דוגמה טובה לילדים, ובטח יהיה לי כיף. נזכרתי בשנים הטובות בתואר הראשון. הסתכלו עליי כעל עוף מוזר באוניברסיטה, אבל הדבר הוכיח את עצמו בכל הרמות. הילדים שלי חזרו ללימודים, ואני על הפלטפורמה של לימודיי התחלתי לעשות סרטים קצרים, לצלם ולביים, גם עלילתיים וגם דוקומנטריים.
"כדי להגיע ל'טייארה', עשיתי קודם לכן סרט עלילתי קצר, בן רבע שעה, על שבעה. אחר כך, כדי להגדיל את הניסיון עשיתי עוד סרט, בן חצי שעה. רק אחרי זה הלכתי לעשות את הסרט הגדול. זה היה תוך כדי לימודי המאסטר, אף אחד לא הפריע לי, מילאתי את חובותיי שם בצורה שוטפת וקיבלתי את התואר לפני שנתיים, אבל לי היה עניין לעשות סרטים משמעותיים, לא תרגילים של חמש-עשר דקות. וזה היה בית טוב ונוח, וגם שימש לילדים שלי כטריגר. אלה היו שנים טובות".
"טייארה", דני לשמן ורוברט הניג, צילום: באדיבות טומי לנג
פיצ'ר עם 3 אנשי צוות
במרכז "טייארה" עומד פטר (רוברט הניג), איש עסקים אלמן בן 55, מחפש לבנות עם אישה מערכת יחסים חדשה שנתיים לאחר שהתאלמן מאשתו, איתה הייתה לו אהבה גדולה. הוא פוגש נשים שונות, אבל מתברר שהעלה חלודה בכל הקשור למנהגי חיזור ולא חש בנוח באווירה הזו של שוק הפנויים-פנויות. בינתיים הוא נאלץ להתמודד גם עם בנו רמי (דני לשמן) החי בבית, מנסה להתמודד עם אובדן האם ומוצא נחמה בעישון סמים ובהתנכרות לאביו. מערכת היחסים ביניהם טעונה וקשה.לאחר שורת כישלונות רומנטיים מקבל פטר את מספר הטלפון של נגה (שלומית טריגר הגואל), עורכת דין גרושה ואם לילדה בת 16, נלי (רוני פוקס). באמצע הפגישה הראשונה מוזעק פטר לתחנת המשטרה כיון שבנו נעצר כשברשותו כמות גדולה של סמים. בפגישה השנייה פטר מודה לנגה על הסיוע המשפטי שהגישה לבנו, ומציע לה לנסות להמשיך בקשר.
"טייארה" לא התחיל כסרט באורך מלא
"למעשה, לפרויקט גמר הגשתי תסריט של רבע שעה, 20 דקות, כי זה מה שהייתי צריך להשלים, אבל לי היה תסריט לסרט באורך מלא, כשלמעשה אף אחד, לא הבודדים בצוות הטכני שעבדו איתי, וגם לא השחקנים, לא ידעו מה עושים. חשבתי שזה לא טוב ללחוץ, ואף אחד לא היה מאמין שניתן עם שלושה אנשי צוות לעשות פיצ'ר, ובתנאים כאלה מאוד איזי, עם ימי צילום של 9-8 שעות.
"ובאמת האווירה הייתה מאוד נינוחה והאנשים מאוד נהנו, והייתה להם חוויה בלתי רגילה. רק בסוף, אחרי שעשיתי ראף קאט והקרנתי להם בבית, הם היו בהלם. הם פשוט לא ידעו מה אנחנו עושים, גם לא היה שוטינג-סקריפט, אף אחד לא יכול היה לדעת מה יהיה אורכו של הפרויקט. בסופו של דבר אני חושב שהיה להם גם נוח לא לדעת את כל זה. כך הכל היה עליי".
מי היו אנשי הצוות שעבדו איתך?
"היה לי צלם, עופר פרג, קולגה שלי לתואר שני, בחור מקיבוץ מעגן מיכאל, והיה עוד בחור משנה א', שהשלים את החלק הטכני, כעוזר צלם וסאונד, והיו שתי חברות, שעזרו לי בהפקה, בבגדים ובאביזרים. אני חושב שזו הדרך לעשות סרטים. זה שבדרך כלל בסרטים יש 40 איש על הסט ותקציב של מיליונים, נראה לי פשוט מיותר. אם מישהו יביא לי מיליון דולר כדי לעשות סרט, אז אגיד לו, בשביל מה?".
אלטרנטיבה לטיפול פסיכולוגי
מה עמד לנגד עיניך כשהתחלת את ההפקה הזו?
"קודם כל הסיפור, שיהיה כמה שיותר ריאליסטי, אמיתי ואמין, והעבודה של השחקנים. הייתי חייב להתפשר, כי אין לי אופציות של תאורות גדולות, קריינים ודולי, ולעבוד על כל המסביב. אז הייתי חייב לבחור את העדיפות שלי ולשים עליה את הכל. בחרתי בעבודה עם השחקנים ואני מודע לזה שהצילום אצלי פחות טוב, לא מתחרה בזה של חבר'ה שעובדים פה עם שני עוזרי צלם ומלא ציוד. אני לא פוסל את זה, אבל זה למשהו אחר".
אבל הטריגר האמיתי לפרויקט היה בעצם מותה של רותי, לה הקדשת את הסרט
"היה לי צורך לדבר על מה שקרה, כשהאלטרנטיבה היא ללכת לטיפול פסיכולוגי, שאותו ניסיתי כמה חודשים וזה לא דיבר אליי ולא הצלחתי להתחבר לזה. ואז ההחלטה שלי הייתה להשתמש בשפה יותר מוכרת לי, שהיא יצירתית, ולנסות לתרגם רגשות לתמונות. וזה חלק מהכוח שיש בסרט ומה שגרם לאנשים להגיב כפי שהם הגיבו אחרי הבכורה. קצת קשה לי לדבר על זה, אבל היו תגובות בלתי רגילות".
החוויות של אלמן שחוזר ל"שוק הבשר" תואמות את אלה שלך?
"אני עוד הייתי עדין בתיאור של מה שמתרחש. בתכנית שלי היו עוד כמה סצנות של דייטים, אבל ראיתי שמבחינת האיזון של הסרט אני שם יותר מדי דגש על תקופת החיפושים ופחות על הסיפור עצמו ועל התהליך שהאיש עובר, אז הורדתי את זה. הרגשתי שהגזמתי.
"בפועל הייתה לי שנה וחצי של מפגשים ברמות שאם אני אשחזר את זה הדבר קשה לתיאור. תקופת הדייטים זה משהו שעוד יעשו עליו מחקרים אנתרופולוגיים. זה משהו כל כך מטורף, מפתיע ויש בזה אלמנטים מאוד מרגשים. כי ככל שאתה עושה יותר דייטים, יש את הריגוש של לפגוש את האיש הנוסף, עם האלמנטים המיניים של זה, אבל יש גם עייפות מצטברת מתמדת, שכל פעם מחדש לחזור ולספר, ולכל אחת יש מלא שאלות, ובדרך כלל בשאלה השנייה או השלישית היא מחפשת לדעת אם אתה מסודר כלכלית, ואז אתה מתחיל להתרחק מזה ולהתיש אותה.
"יש הרבה משחקים סביב העניין הזה. בדייטים לסרט לקחתי רק שתי דוגמאות ודווקא את הצמחוניות יותר, מה שבהחלט לא ממש משקף את תקופת החיפושים. זו תקופה מתירנית שאתה לא מאמין שמתייחסת לגילאים שלי. כשצעירים שנפגשים עוד ועוד אני מבין. אבל בני 50 ו-60 הוללים ביום ובלילה, זה כאילו עדיין לא על השולחן".
וכמו בסרט, גם אתה מצאת סיפור אהבה?
"כן. הסרט הוא על סיפור אהבה. האהבה שהייתה, וזו החדשה שאתה מחפש אותה. הדמות של שלומית בסרט קיימת, זו בת הזוג שלי, שניסיתי על פי דרישתה להסוות כל מיני אלמנטים, כי היא לא רצתה להיחשף ממש. לה יש בן והיא דרשה לא לערב את הסיפור שלו בסרט, ולכן לגיבורה יש בת. הבן, אגב, מאוד כעס כשהוא גילה את זה, ואמר לה, מה את מחליטה בשבילי. אבל זה כבר היה מאוחר מדי".
שילבת בסרט את סיפורו של בנך
"יש לי שני בנים. הכנסתי רק סיפור אחד, כי אם הייתי מביא גם את הסיפור השני, איש לא היה מאמין לסרט. שלושה-ארבעה חודשים לאחר שהאמא נפטרה, הבן השני בא להגיד לי שהוא הומו, וכשהחלטתי שאני עושה את הסרט וראיתי כמה עומס יש על הסיפור, הרגשתי שזה לא יכול לעבור אמיתי, זה ייראה כאילו יותר מדי. אמרתי לו והוא הסכים. בסרט הבא שאני מתכנן הוא כן מופיע כדמות, כי זו רמה אחרת של סיפור.
"הקטע לגבי ההסתבכות של הבן הראשון בסמים הוא אמיתי. היו לו הרבה מאוד עניינים משפטיים, והיו שנים מאוד קשות לו ולי. זה היה תהליך מאוד ארוך ומייגע של שנים עד שהוא יצא מזה, אבל זה מאחוריו, הוא בסדר כבר ארבע שנים, לומד סאונד במכללת ספיר".
לא הייתה לו בעיה לחשוף את סיפורו?
"הוא היה איתי בצילומים, וישבתי איתו על הסיפור. היו גם סצנות שהלכנו לחדר השני לפני שצילמנו, ובכינו והתחבקנו, ורק אז יצאת לסט וצילמתי. זה היה סיפור מאוד מסובך. בדרך כלל סרטים אוטוביוגרפיים הם דוקומנטריים, ופה זה שונה מאוד כי זה עלילתי".
תנאים ספרטניים והרבה פולקלור
איך בעצם הגעת לקאסט הזה, שמורכב משחקנים עם ניסיון, אבל ממש לא כוכבים?
"יש אנשים שאוהבים כוכבים, וזה בסדר, אבל אני רציתי למצוא את האנושיות ואת הלא מוכר. את האיש שהולך על ידך ברחוב ואין לך מושג מה עובר עליו. רוברט חבר שלי 40 שנה, גרנו ביחד בתקופת הרווקות ואני עודדתי אותו ללכת לתיאטרון באר שבע. אמנם הייתה מחשבה ראשונית ללכת על גבר צעיר יותר, בסביבות ה-40, וניסיתי כמה שחקנים, בעוד רוברט עסוק בהצגה. עם אף אחד מאלה שראיתי לא הייתי שלם. בסוף סיכמתי עם רוברט שאחכה עד שיתפנה.
"טייארה", ארוחה משפחתית, צילום: באדיבות טומי לנג
"התחלנו להתלבט לגבי בת הזוג. פניתי לשחקניות וכולן סירבו לי, דיברו על סוכנת וכסף. האופציה של עבודה בהתנדבות לא התקבלה. וזה כולל מישהי מהשחקניות המפוארות בתעשייה. הבנתי שזו לא הדרך ואני צריך להעמיד מולו שחקנית לא מהשורה הראשונה, מה שיעשה את זה יותר אמין וריאליסטי. הוא העלה את השם של שלומית, שהכרתי עוד בשנת 1970. כשהם קראו יחד את הטקסטים גיליתי שהכימיה ביניהם בלתי רגילה".
היו אנקדוטות פיקנטיות בעבודה?
"לא חסרו. הצלם שלנו עופר הוא חובב מטאורולוגיה, ובימים מסוימים בהם אני צילמתי ותכננתי שיהיה בסצנה גשם הוא ראה ברדאר שלו מתי צפוי גשם במקום מסוים. הייתי אוסף את השחקנים ומקבל ממנו בדרך עדכונים לגבי תנועת הענן. וכך צולמו כל ימי הגשם שנראים בסרט, עם הרבה שעות של המתנה. את זה אפשר לעשות רק בהפקה כזאת.
"היו הרבה סיפורים, כי כשאתה עושה סרט באמצעים לא קונבנציונליים, עם שלושה אנשים ובתנאים ספרטניים, יש הרבה פולקלור".
"אל תספרו אותי, אני עושה את שלי"
הסרט היה חסכוני ולא מורכב בהפקתו, לא מעט בזכות ניסיונו של לנג כמפיק, וגם בשל החלטות שקיבל, שבבסיסן מינימליזם. "כשם שאני לא אוהב לעשות אודישנים, אני גם לא עושה כמעט חזרות", הוא אומר. "אני אומר לשחקנים מה אני מצפה מהם, נותן להם את הכל מוכן, ואז כל אחד צריך לעבד את זה לעצמו. ואני מצלם כבר מהטייק הראשון. בכל הסרט לא עשיתי יותר משלושה טייקים באף שוט. וכאמור נתתי לשחקנים לעבוד על הרגשות של עצמם. רק תיקנתי, ואמרתי מה אני רוצה. כך המיז-אן-סצנה נראית, כאילו ביימתי מחזה קטן כל הסרט צולם בתוך שמונה ימים, ועוד ארבעה חלקי ימים. זו הדרך שלי לעבוד. אני הרי בתעשייה לא קיים, אני עובד במימון עצמי כל הזמן".
"טייארה", רוברט הניג ושלומית טריגר הגואל, צילום: באדיבות טומי לנג
מה בעצם ממלכד כל כך בלהיות חלק מהתעשייה?
"אנשים נתקעים שנים עם איזה סיפור שאף אחד לא הולך לקנות אותו, לא מנהלי תוכניות וגם הקרנות לא מאשרות. תמיד יש איזה עשרה במאים שעושים את כל הפרויקטים וכל הסדרות, ויש את הצעירים שמחכים לאלה שייצאו לפנסיה, מה שלא וקרה כל כך מהר. התעשייה היא לעבוד על פי הקרנות או על פי אדרי, שבעצם חולש על התעשייה באופן שיטתי. בטח שהייתי שמח אם מישהו היה משלם לי כמה עשרות אלפי שקלים על העבודה שלי, אבל זה לא יקרה. בגיל שלי איש לא סופר אותי, זה מצב שכשהבנתי אותו אמרתי אל תספרו אותי, לא רוצה שתספרו אותי, אני עושה את שלי".
וזו הסיבה ששלחת מייל בתפוצה במבקש מכל החברים לסייע בהפצה?
"היום, כדי שתוכל להשלים סרט ברמה מקצועית, אתה חייב לקבל כסף של קרן וכסף מאדרי. וכאשר הוא משקיע כסף הוא גם המפיץ ובעל המסכים. כלומר, הוא שולט בכל התהליך מהרגע הראשון. הוא סגר את כל החוליות מסביב, וליוצר שנוח לו עם זה – הדבר מצוין. הוא מקבל הפקה, הולך את כל המסלול ויודע שבסוף יש לו מסכים, לפי החלטת אדרי. ויש בזה יתרון גדול.
"הגעתי לאדרי, הייתי אצלו בפגישה של שעה, שמתוכה במשך 55 דקות הוא דיבר על ההצלחה הפנומנלית שלו, ובמשך חמש דקות אמרתי לו שעשיתי סרט והוא ביקש דיסק, ובזה פחות או יותר נגמר העניין. עוד פעמיים ביקשה ממני שלומית לתת דיסק לבת שלו, אבל לא קיבלנו תשובה.
"אז איפה המקום שלנו, יוצרי השוליים? אתה לא יכול להשיג מסך. אני עם הסרט שלי מחכה שמונה חודשים רק כדי שאוכל להגיע לסינמטק תל-אביב. החלטתי להקרין את הסרט לאנשים, מצאתי באיזה בית קפה בהרצליה מרתף שנכנסים לשם 30-20 איש. הייתי שוכר מקרן, מסך ומערכת הגברה, ובימי חמישי הייתי מפיץ באינטרנט שאני עורך הקרנה. אז היו מגיעים 11 איש או 15 איש, ועשיתי את זה במשך כמה חודשים. היה לי חשוב לראות איך יגיבו לסרט, אפילו בתנאים האבסורדיים האלה של הקרנות.
"אחר כך עברתי לשלב הסינמטקים. הקרנתי בשדרות, בהרצליה ובראש פינה וקיבלתי עוד חיזוקים. ורק אז החלטתי לפנות לתל-אביב. ייאמר לזכותו של פיני שץ, הפרוגרמר של הסינמטק, שהוא האיש שגרם למפנה האמיתי בכל הנוגע לסרט שלי. יומיים אחרי שנתתי לו את הסרט, הוא כתב לי מייל כל כך מרגש, שהבנתי שקרה המפנה. וברגע הזה, כשידעתי שהולך להתפנות לי מסך מוכר, ידעתי שאני צריך להתכונן לזה והשקעתי בשדרוג הסרט. אבל בהפצה, אתה רואה שגם דני (וולמן) וגם אני עושים כל מיני דברים לא שגרתיים. פשוט, אין ברירה".
"טייארה" יוקרן החודש בימי שבת בתאריכים 22, 29 בינואר 2011 ב-11:00 סינמטק תל-אביב , ביום רביעי, ה- 19 בינואר ב-21:30 וביום שישי ה-21 בינואר ב-14:00 בסינמטק חיפה.
17/01/2011
:תאריך יצירה
|