אודיסיאה באופרה
 
המופע הראשון בסדרת "קלאסי-רוק" של האופרה הישראלית, הפגיש את תזמורת הסימפונט רעננה, מארחת הקבע של הסדרה, עם הרכב הרוק הישראלי הבינלאומי אסף אבידן והמוג'וז. הקונצרט עמד בסימן בכורה ישראלית חגיגית של "מעבר לסערה", אלבומו השלישי של ההרכב שמופץ בעולם על ידי חברת המוזיקה "סוני קולומביה".
 
בבסיס הסדרה מונח הרעיון להפגיש דמויות מעולם הרוק הישראלי עם תזמורת סימפונית לביצוע משותף בעיבודים "קלאסיים" לשיריהם וליצירותיהם. העניין הרב, שלא להגיד ההייפ ההיסטרי, סביב אבידן ולהקתו, הביא לפתיחה מסקרנת ומוצלחת במיוחד, לפחות מבחינת הביקוש, כשבמקום קונצרט אחד, נערכו שניים, בתפוסה מלאה של האולם הגדול במשכן, נתון שיש בו ללמד גם על האהדה הרבה לאבידן ושות', גם על הצימאון הרב למוזיקה איכותית, ומן הסתם גם על מעמדה המרכזי של תזמורת הסימפונט בהתמודדות עם אתגרים מוזיקליים-אמנותיים מכיוונים שונים (ואזכיר שניים מהאחרונים שלה - הצגת התיאטרון "מי דואג לילד?" בשיתוף עם התיאטרון העירוני חיפה, והקונצרט המשותף עם הזמרת מורין נהדר, במזמורים וניגונים פרסיים במסגרת פסטיבל  העוד האחרון).
 
אחרי הופעת הסולד אאוט של אבידן והמוג'וז בהיכל התרבות בתל אביב, בעיצומה של מתקפת הגל המזרחי במקום, החיבור עם האופרה והסימפונט הוא השלב הבא בחזון. שלב הכרחי באבולוציית הרוק הישראלי, ממשיכי דרך מאוחרים ללהקת הצ'רצ'ילים, שהניחה את אבן הפינה לפני יותר מארבעים שנה בקונצרט עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. וזאת מבלי לקפח את זכויותיה של כנסיית השכל בשיתוף הפעולה שלה עם תזמורת הסימפונית לצורך הקלטה והופעות עם "אוטוביוגרפיה".

ז'ול ורן פוגש את בלייד ראנר

"מעבר לסערה" הוא אלבום קונספט (באנגלית כמובן, השפה העיקרית בה אבידן, ירושלמי במקור, יוצר, מקליט ושר) שבבסיסו מחווה נוסטלגי לסיפורי ההרפתקאות בים של ילדותנו, סביב מסעה של ספינה אל קצה הימים והעולם. ז'ול ורן פוגש את בלייד ראנר. זה מן הסתם סיפור האודיסיאה הפרטי של אבידן, כקפטן קסיוס, שעומד בראש מלחיו-חבריו להרכב. בעבורם, האדמה והקיבעון, הם כמו מוות אטי. ולעומתו, התנועה המתמדת, ההרפתקה וגם היצירה המוזיקלית היא תכלית הקיום.
 
האלגוריה מתנהלת כך שהספינה יוצאת לחפש אחר חיי הנצח, אבל המסע מוביל להבנה, שיציאה לתור את המרחבים ללא בית לחזור אליו, כמו חיים ללא מוות, היא חסרת פשר ומשמעות. וכמובן ניתן למצוא הקשרים לאודיסיאה הפרטית של אבידן, להתנהלות הקריירה שלו בארץ ומחוצה לה -  גם מבחינת התכלית, של ליצור, להפיק ולהופיע, ללא תלות וללא מגבלה, וגם מבחינת הקשר למולדת, כי למרות היצירה והשירה באנגלית, והפנים לכיבוש העולם הגדול, הבית, בישראל, הוא העוגן החשוב.
 
יצירה שכזאת , שאמנם מורכבת משמונה "שירים", מחייבת העלאה בימתית יוצאת דופן, ממש כפי שהאלבום עליו היא מוקלטת, מחייב האזנה רציפה. כאן, לטעמי, נעשו שתי טעויות. האחת, גדולה ומהותית: במקום לפתוח את הקונצרט עם "מבעד לסערה", היצירה החדשה, הלא מוכרת דיה, השאפתנית יותר ואף הקצרה יחסית (קצת יותר ממחצית השעה), כדי לזכות בקהל יותר עירני, קשוב וסבלני, היא נדחתה לחלקו השני של הקונצרט, כשבחלק הראשון, כשעה ורבע, מיטב הלהיטים והיצירות המוכרות של אסף אבידן והמוג'וז. היפוך היה מתקבל בברכה: שומר את המכובדות להתחלה, מאפשר היסחפות, התלהבות והשתתפות רוק'נרולית לסיום.
 
השנייה, קטנה יותר אך משמעותית לא פחות: היעדר ויז'ואל. שהרי מדובר באלבום קונספט, עלילתי-פנטסטי, ובהפקה חד-פעמית, כמעט יוצאת דופן, עבודת וידאו נלווית הייתה מעשירה את החוויה. אמנם מסך לבן, שקוף למחצה, בראשית המסע בחלק השני, רימז לטוב. אבל משהורם, בעצם לא קרה דבר, וזה היה חבל. 

התרומה הסימפונית לצליל הרוקי

לגופו של עניין: מוזיקה קלאסית אינה נושכת. הדמון שלה לא כל כך נורא. וגם רוק, כשהוא נוצר מחומרים טובים, הוא אחלה מזון לנשמה. הסימביוזה הייתה מרשימה. התרומה הסימפונית לצליל הרוקי היא כה גדולה ומרשימה, שאי אפשר לתהות איפה היא הייתה קודם ומדוע לא באה בכל פעם. במיוחד ביצירה של אסף אבידן, כשכלי מיתר ונשיפה מתחברים נהדר לבלוז של המוג'וז, וכשהם מנגנים עם גיטרות (וצ'לו) אקוסטיות, זה הכי אנפלאגד שיכול להיות. מצד אחד מרככים ומעגלים את הזוויתיות והחספוס של הרוק (במיוחד ברגעי הסיום והדעיכה, הרקוויאם, של השירים), מצד שני מעצימים את הדרמה בצווחה שלו, משווים לה כוח אופראי, מעניקים לה משקל ונפח, כמו פסקול קולנועי.
 
ולפיכך ההישג הגדול ביותר הוא של מיכאל וולפה, המנצח, המנהל המוזיקלי והמתזמר של הקונצרט ושל חבורת מעבדי תזמורת צעירים ומוכשרים שעמלו על העיבודים. שהרי אי אפשר לעבד את אסף אבידן ובמיוחד את "מבעד לסערה", מבלי להיכנס ולהכיר את עולמו. והמעבדים, בתזמוריהם ובעיבודיהם הוכיחו ידענות ורגישות, פתיחות לרוק ונכונות להרחיק אתו לכת. וולפה אפילו פה ושם נתפש בהזדהות גופנית, כשניתר בחדווה על דוכן המנצחים. וזה לא דבר של מה בכך: כי ברוק'נרול לייב יש מידה לא מבוטלת של אלתור, והעיבודים הסימפוניים אכן נתנו ספייס, מרחב מחיה, להופעה החיה.

אסף אבידן והמוג'וז ונגני הסימפונט רעננה, צילום: יוסי צבקר
 
בחלל משכן האופרה עמדה תחושה של win-win סיטיואיישן. אסף אבידן והמוג'וז הרוויחו חשיפה נהדרת ויחסי ציבור נרחבים ל"מבעד לסערה", מה שהגדיל את "כוכבותם" גם באזני אנשים שלא נחשפו עדיין לשירתו הגבוהה והצווחנית.
 
תזמורת הסימפונט רעננה סימנה לעצמה עוד וי ברשימת ההתנסויות המוזיקליות והאתגרים התרבותיים שלה, בדרך לייצוב מעמדה כתזמורת הגמישה והרלוונטית ביותר בישראל.
 
האופרה הישראלית זכתה לארח בין כתליה קהל צעיר ותאב מוזיקה שספק אם היה מגיע אליה עם אמן אחר (ויהיה מעניין לעשות את ההשוואה במופעים הבאים בסדרה, עם נינט טייב במרץ, ברי סחרוף באפריל וקרן אן ביוני).
 
והקהל? גם אם נאלץ לעשות את עצמו מבין את השירה הבלתי מובנת של אבידן (מתפלא אני על האופרה: לכל הפקה שלה היא מכינה תכנייה. כאן יכולה הייתה להסתפק בחלוקת דף עם מלות השירים של "מבעד לסערה" והייתה מעניקה שירות גדול לצופים) הוא זכה לחוויה יוצאת דופן, ומרביתו חזר הביתה עם WOW גדול בפיו.
 
ואני? אסתפק אם יופנם אחד הלקחים הטריוויאליים של הקונצרט, שמופע רוק יכול להתחיל בזמן הנקוב, או לפחות לשאוף אליו, כמו בבית האופרה. ו-12 דקות איחור הן בהחלט עמידה בלוחות הזמנים בתרבות מופעי הרוק המקומית. ובמופע שנמשך כ-140 דקות זה הכרחי.
 
הסימפונט רעננה, אסף אבידן והמוג'וז "מעבר לסערה". משכן אמנויות הבמה תל אביב. ראשון 23 בינואר 2011