"קסם לי הסיפור של אבות אבותינו "
 
זה שנים ארוכות שהוא עושה סרטים בדרכו העצמאית המיוחדת, וגם הפרויקט החדש שלו מכיל אלמנטים של לקיחת סיכונים אדירים, על גבול ה"התאבדות" אפשר לומר. כפרויקט האחרון שלו עד עתה בחר דן וולמן, 69, לעבד לקולנוע את הספר של שולמית לפיד, "גיא אוני". "אני קורא ספרים לא כאדם שכל הזמן מחפש פרויקטים לסרטים שלו, אלא כאדם שאוהב לקרוא", הוא אומר. במקרה הזה קראתי אותו כקורא תמים והוא סחף אותי. יש משהו בספר, שנפרס כמו עלילת סרט. הנושא של מישהי זרה שמתאהבת בנוף הקדומים של המתיישבים שמאסו בכספי החלוקה ויצאו מצפת ונמצאים בכפר הזה – נראה לי מתאים.
 
"מעבר לכך יש משהו בסיפור שקצת דומה לנושאים שמעסיקים ומטרידים אותי. סיפור על אישה שהחיים היכו בה, שעברה טראומה ומתחילה מאפס, ממקום מאוד נמוך ולאט לאט בונה את עצמה. היא לא יכולה לחיות עם הגוף שלה, ושמישהו ייגע בה, ופתאום החיים כופים עליה את הדבר הכי איום והיא חייבת להתחתן עם מישהו בעל כורחה. אין לה כסף ועומדים לזרוק אותה מהאכסניה שהיא נמצאת בה. יש הרבה אנשים שתלויים בה. יש לה תינוק, יש לה אח פגוע נפש ודוד שכבר מבוגר מאוד. העניין האישי של מה שהיא עברה והצעד שהיא עושה במהלך הסרט דיברו אליי. היא מתאהבת במקום שבו היא נמצאת, ומזרה הופכת למישהי שייכת, מאישה פסיבית שלא קובעת ואין תוקף לשהייה שלה שם, למישהי שלא רק שייכת אלא דומיננטית.
 
"יש גם את הנושא ההיסטורי. אני ציוני, גאה להיות חלק מהעם הזה. ויש היום הרבה דה-לגיטימציה בנוגע לקיומה של ישראל, ואני חושב שיש לנו מקום. בלי נימה של התנצלות,  ברור שגם לנו חלק במשפחת העמים וצריכה להיות ארץ ונחלה. קסם לי הסיפור של אבות אבותינו שהגיעו לכאן בסוף המאה ה-19 וממסכת חיים של עבודות רוכלות היו צריכים פתאום להפוך לחקלאים, ועשו עבודות קשות בתנאים קשים וחלק מהם מתו עקב מחלות".
 
עלילת "גיא אוני" מתרחשת כאמור בפלשתינה העותומנית בשלהי המאה ה-19. פאניה (תמר אלקין), צעירה כבת 17, פליטת פוגרום, מגיעה ליפו עם דודה המבוגר, אחיה הסובל מבעיות נפש ובתה התינוקת. באכסניה בעיר בה היא שוהה מתאהב בה יחיאל (ציון אשכנזי), אלמן ואב לשני ילדים, שכמעט מייד עם היכרותם מבקש את ידה. למרות היותו זר לה לחלוטין, מחליטה פאניה להינשא לו, בהיותו בעל אמצעים, ויחד עוברים השניים וילדיהם לגור בג'עוני שבגליל, היא גיא אוני, לימים ראש פינה. ביישוב גרים יחד בדו-קיום עובדי אדמה יהודים וערבים.
 
חיי הנישואין של פאניה ויחיאל נתקלים בקשיים בגלל סוד אפל שהצעירה נושאת מתקופת הפוגרום בו נרצחו בני משפחתה. למרות הקשיים ותנאי המחייה הלא קלים במקום, העבודה הסיזיפית, הרעב והבצורת שפוקדים את המתיישבים, פאניה הולכת ומתחזקת וככל שעובר הזמן היא נקשרת למקום ולבעלה. בסרט משתתפים גם יעקב בודו, לבנה פינקלשטיין, עזרא דגן, רותם זיסמן.

"גיא אוני", באדיבות דן וולמן

"הסרטים שלי מאוד פופולריים בהודו"
 
הפרויקט תוכנן בעצם כסדרה, שאמורה להיות מוקרנת בהמשך
 
"הסדרה מורכבת מחומרים אחרים לגמרי. סרט רגיל אני מצלם במשך 20 -25 יום. כך היה ב'ידיים קשורות', עם גילה אלמגור ועידו תדמור, ב'הביוגרפיה של בן', ב'אחות זרה' וכן הלאה. הפעם צילמתי קרוב ל-40 יום, ויש הרבה חומרים נוספים מעבר למה שרואים בסרט. הסדרה לא תשודר עכשיו אלא לקראת סוף השנה.
 
"הכל התחיל מזה שקיבלתי תשובות שליליות לתסריט מהקרנות שתומכות בסרטים. היום אין מספיק כסף, ולצערי מעט אנשים מקבלים מימון להפקות. רשות השידור הרימה את הכפפה ואנשיה אמרו לי שהם מעוניינים לעשות סדרה. שולמית לפיד ואני התנינו זאת בכך שקודם ייצא הסרט ורק כעבור הרבה חודשים תשודר הסדרה. יהיו בה הרבה קטעים מהספר שלא נמצאים בסרט.
 
"היום אנשים אמנם מזמינים סרטים ב-V.O.D או צופים בדי.וי.די. ובכל זאת אני כיוצר חושב שיש משהו במסך הגדול, שאנשים יראו סרט וישכחו את העולם סביבם. שלא יילכו לקחת יוגורט מהמקרר או לענות לטלפון. בעיניי זה העניין החברתי גם, להיות ביחד, בקבוצה גדולה של אנשים, ולחוות חוויה. זה משהו אחר מאשר לראות סרט לבד בבית".
 
לצערנו הרגלי הצפייה דווקא משתנים בתקופה הזאת לכיוון הצפייה הביתית
 
"אני מרבה לבקר בהודו לאחרונה, הסרטים שלי מאוד פופולריים שם ומזמינים אותי לשם כשופט בפסטיבלי סרטים. ושם סרטים עושים את הכסף שלהם בשלושת השבועות הראשונים. אחרי זה הכל כבר נמצא בשווקים ובבית. אבל כשאתה עושה סרט במקום עם כל כך הרבה תושבים, אז עדיין ההכנסה מאוד גדולה".
 
בחרת בשחקנים ראשיים לא ממש בעלי ניסיון, ודווקא לתפקידי המשנה לקחת תותחים עם המון קבלות
 
"גם מאמן כדורגל משלב בין שחקנים חדשים ובין בעלי ניסיון. אני חושב שזה השילוב הכי טוב. כבר בסרט הראשון שלי, 'התמהוני', שיחק טוביה טבי, שאנשים לא הכירו אותו ולא הבינו למה אני לוקח אותו. ב'פלוך' לקחתי את אברהם חלפי, המשורר של 'עטור מצחך', שמעולם לא השתתף בסרט. וכן הלאה. נלי תגר, שגיליתי אותה כשהייתה בת 10 ושיתפתי אותה ב'אחות זרה' ואחר כך ב'ידיים קשורות', משחקת היום ב'רומיאו ויוליה'.
 
"לא חשוב לי אם האדם מפורסם או לא, חשוב לי אם אני מאמין לו. הרי בסופו של דבר, המדיום הקולנועי שטוח, משהו שאתה רואה על בד, על מסך, ואתה צריך להאמין שמאחוריו יש משהו אמיתי, שאתה מאמין לו. לעתים הפרסום הוא לרועץ. אתה רואה סרט של אנתוני קווין, אתה אומר שהוא היה ב'זורבה היווני' ב'ויוה זפאטה' ועוד, ובמקרים כאלה לוקח עשר דקות כדי להשתחרר מההקשרים האלה, עד שאתה מתחיל להאמין לו".
 
איך נראה דיליז'נס?
 
איך התנהלו הצילומים?
 
"זה היה קשה מאוד, כי הסרט צולם בסוף יולי ובאוגוסט, במקומות חמים בארץ, בצובה ובגליל, מקומות חשופים. אני זוכר שהבאתי את יעקב בודו לשם ולא היה במקום איזה עץ עם צל. זה היה קשה פיזית, וגם הצוות הטכני סבל. יש קטע בסרט שבו תמר מרימה אבן כבדה, אז מישהו שראה את זה שאל אותי אם זה היה קלקר. ברור שלא. הבחורה הזו כל כך חזקה, שכל פעם ששושי אשתי, עורכת הסרט, ואני, היינו רואים את הקטעים האלה על שולחן עריכה, הייתי אומר לה שאני צריך לעשות ניתוח שבר אחריי החוויה הזו...".
 
איך התמודדת עם השחזור ההיסטורי של התקופה?
 
"ידעתי שיש קטעים מאוד קשים. למשל, איך נראה דיליז'נס. יש צילומים בארץ מהתקופה שבה ניתן היה כבר לצלם, מאמצע המאה ה-19. כשקראתי ביומנים שנכתבו על ידי דוד צור ואחרים שהגיעו לארץ באותה תקופה - וקיבלתי משולמית לפיד יומנים ומסמכים היסטוריים שעליהם היא הסתמכה בכתיבת הספר – התברר שהם גרו בכפרים ערביים. ג'עוני היה כפר ערבי.
 
"ברומן כתוב שהבתים היו עשויים בזלת שחורה, או נבנו מטיט ובוץ. כשחיפשתי את הכפר, הסתובבתי ברמת הגולן וליד יריחו ומצאתי מקומות שבהם יש בתים כאלה, אבל משהו בזה הפריע לי ולא נראה לי אמין. זה נראה לי פתאום משהו לתיירים. הבנתי שאני יכול לעשות משהו שייראה מדויק היסטורית אבל מגוחך ולא יעבוד. החלטתי שאני לא רוצה משהו שייראה מדויק היסטורית, אלא שיהיה קרוב לאמת, ברוח האמת, ויקרין אמינות.
 
"גם מבחינת השפה, היו כל מיני מילים. למשל, בן יהודה הציע לקרוא לתפוחי אדמה 'שטוחים', והשתמשו בזה. אבל אם הייתי מכניס את זה לסרט, אנשים היו מתפוצצים מצחוק.
 
"בנושא הביגוד, יש צילומים מאז ועיצבו בגדים כאלה לצורכי תיאטרון, כי המחזות הרוסיים הקלאסיים הם מאותה תקופה. הלכתי לבית צבי ולאופרה הישראלית וקיבלנו פריטים מהמחסנים שלהם, וחלק קנינו בשוק. היינו צריכים גם להלביש ברוח התקופה 80 ניצבים, לסצנת בית המכס ביפו, כשהמהגרים מגיעים. זו הייתה עבודת נמלים, אבל לפי מה שהבנתי מאנשים, זה עובד".         
 
לאורך השנים מיצבת את עצמך כאנדרדוג, יוצר שלא פוזל למיינסטרים המסחרי
 
"היחס שלי לגבי החיים שלי הוא שאתה חי פעם אחת, והשאלה היא איך תחיה. האם תשקר? האם לא תהיה עצמך? יש דברים שמטרידים אותי, כמו איזושהי בדידות איומה שהרגשתי כשהייתי ילד, כשהרגשתי שאין לי עם מי לדבר ואין לי עם מי לחלוק את הדברים שעוברים עליי. זו הייתה תקופה מאוד ארוכה וקשה וקרו לי בה כל מיני דברים. וזה נושא אחד למשל שאתה יכול לראות בסרטים שלי, כמו 'התמהוני', 'מחבואים', 'פלוך' ו'חייל הלילה', שהיו בהם דמויות מאוד בודדות. אבל גם פאניה ב'גיא אוני' דומה להם.
 
"והיו לי תקופות בקריירה שבהן עבדתי כהיירד-גאן, במאי שכיר, אצל מפיקים אחרים (וזה כולל כאמור סרט בסדרת אסקימו, סרט אירוטי-פורנו סופט-קור ועוד) וב-20 או 30 השנים האחרונות אני עושה סרטים שאני יודע מראש שהקהל שלהם מצומצם. אבל זה כמו בפוליטיקה, אם אני מצביע למפלגה שמקבלת בסך הכל 3 או 5 אחוזים, זה מספיק. אם כל האנשים האלה יבואו לראות סרט שלך, זה מספיק. וסרט הוא גם מדיום בינלאומי. חשוב לי לעשות את הדברים שמעניינים אותי.
 
"'גיא אוני' במקרה הוא נושא מיינסטרימי לדעתי, שפונה לקהל רחב. מאוד מעניין שקיבלתי פנייה מבית אולפנה 'אמונה' בירושלים, של נערות דתיות שלומדות אמנות, ויש אליי פנייה כזו גם מטבריה, מהמגזר היותר שמרני. והן ראו את הסרט והוא עניין אותן מאוד. זה סרט שנוגע בהרבה אנשים, וזה משמח אותי".

"גיא אוני", באדיבות דן וולמן

"אם יש מרתף וקהל לא צריך את בתי הקולנוע הגדולים"
 
אלו תנאים דרקוניים הציעו לך המפיצים הגדולים, שלא יכולת לקבל?
 
"זה די מורכב. 'יונייטד קינג' ומשה אדרי עזרו לי. אמרתי להם שאני חייב להפיץ את הסרט ועומדים להוציא אותו בתור סידרה בעוד כמה חודשים. הם פנו לטלוויזיה וביקשו לדחות את מועד שידור הסדרה. יש לי הרגשה שאדרי יותר חשוב לתעשייה ממני. הוא משקיע בסרטים, יש לו קשרים פנטסטיים באירופה, הוא איש דינמי ויש לו את הדבר הגדול מהחיים והאקסטרווגנטי, שזה מסוג הדברים שצריך כדי לעשות דברים משוגעים ונועזים בסרטים.
 
"מצד שני, בגלל הסכנה הגדולה, שמהמרים על סכומים גדולים כדי לפרסם את הסרט, ושלטי חוצות ומודעות היום בעיתונות עולים המון כסף, שלא לדבר על פרסומות בטלוויזיה, אז הם ביקשו תנאים מסוימים שפשוט לא נראו לי. כי זה אומר שהסרט שלך נבלע על ידי גורם מסוים, את כל הזכויות - לטלוויזיה, לכבלים, לאינטרנט, לפסטיבלים בחו"ל - הם מבקשים לעצמם, עד שהם יכסו את ההשקעה. זה בסדר שיכסו את השקעתם, והייתי מוכן ללכת גם על זה, אם ההשקעה הייתה מוגדרת בסכום מסוים.              
 
"אני כבר הכרתי את זה מהסרט הראשון שלי, 'התמהוני'. עשיתי את הטעות וחתמתי על הסכם שאומר, קודם נכסה את ההשקעה שלנו. אין לך בכלל שליטה על זה. המפיץ פתאום אומר לי, אבא שלי עכשיו בפסטיבל קאן, והטיסה שלו לשם היא כדי לפגוש את האחראי על המכירות ביפן. אז אתה יכול להגיד משהו? אז אבא שלו נוסע לחופשה ונהנה מזה, על חשבון הסרט שלי. אז למרות שהסרט רץ בארצות הברית וצוין ב'וראייטי' כמכניס המון כסף, לא ראיתי מזה גרוש. אז עכשיו אני נזהר ואף פעם לא חותם שקודם מחזירים את ההשקעה, אלא אם כן מחליטים להגביל את זה בסכום מסוים. או שיגידו לי אנחנו צריכים שיראו את הסרט 15 אלף איש, ואחר כך נתחלק איתך חצי בחצי.
 
"הסרט הזה לא נעשה במסכנות, עם תקציב קטן. ההשקעה בו הייתה בסדר גודל של 700 אלף דולר, שיחסית לסרטיי הקודמים זה פי שלושה. פרט לרשות השידור אמנם קיבלתי מימון משתי קרנות, קרן עמיחי, שמשקיעה בפרויקטים טלוויזיוניים בעיקר, וקרן רבינוביץ', היא קרן תל-אביב. אבל גם זה היה בשיטת הסלאמי. אף אחד לא מאמין בך כשאתה מתחיל. רק אחרי שאתה מצלם ועורך איזה עשר דקות ומראה לאנשים, הם מוכנים להשקיע.
 
"אז התחלתי בסיכון אדיר, רק עם החוזה שהיה לי עם רשות השידור. זה התחיל עם השקעה קטנה יחסית של 350 אלף דולר, ואמרתי שאת המשכורות של שושי, אשתי העורכת ושלי ושל הילדים שלי שעזרו, וכל העבודה מסביב, אני משקיע בסרט, ורק אחר כך, כשקרו רבינוביץ' נכנסה אז הייתה אפשרות גם לקבל משכורות".
 
היו גם מפיצים אחרים שפנית אליהם חוץ מאדרי?
 
"הפנייה הראשונה הייתה לרשת לב, והם סירבו לי. וכשפניתי ל'פורום פילם', הם אמרו לי אנחנו אוהבים את הסרט, הוא סרט חשוב. הוא לא מתאים לנו להפצה, אבל נאפשר לך להקרין בבתי הקולנוע שלנו בתנאים טובים, אם תמצא מפיץ. אז אחר כך, כשקיבלתי תשובה בלתי אפשרית מ'יונייטד קינג', אמרתי, אין לי ברירה, אני אפיץ בעצמי. פניתי בחזרה ל'פורום פילם' והם אפשרו לי להקרין את זה ב'יס פלאנט' בחיפה ובפתח-תקווה, וב'רב חן' בראשון. אם לא היה את זה, הייתי נוקט בדרך אלטרנטיבית אחרת".
 
למשל?
 
"בזמנו הייתי מיודד עם חנוך לוין ועבדנו יחד על פרויקטים. עוד לפני 'יעקובי וליידנטל' כתבנו את 'פלוך' ביחד, על פי סיפור שלי. חנוך עוד לפני כן כבר פנה לתיאטראות כמו 'הבימה' ואחרים, והשאלה הייתה מה יהיה אם הוא יקבל תשובה שלילית. הרי לא קיבלו אותו עם 'את ואני והמלחמה הבאה' ו'מלכת האמבטיה'. הוא אמר, מה אני צריך את התיאטראות האלה? אני לוקח איזשהו מרתף, שם כמה ספסלים ועושה הצגה. וכך הוא באמת עשה עם 'את, אני והמלחמה הבאה'.
 
"מהבחינה זו היום זה עידן פנטסטי ליוצרי סרטים. אתה יכול עם די.וי.די להגיע להקרנה באיכות ממש סבירה. אז אם יש לך איזשהו מרתף במקום שכוח אל, ואתה יכול להביא לשם קהל של 20 איש ולהקרין את העבודה שלך, אז אתה לא צריך את בתי הקולנוע הגדולים. ואני אומר את זה כמובן בתור אלטרנטיבה, שלדעתי זה משהו שיתפתח עכשיו. הרי נעשים כל כך הרבה סרטים, ולא רק בארץ, בגלל הקלות, שאני מאוד שמח עליה, שאפשר היום לצלם סרט בפורמטים דיגיטליים ולהגיע לאיכויות טובות. אנשים יכולים להתארגן ולעשות סרטים כמעט בלי כסף, אז בטוח שהסרטים שלא יהיה להם מקום בבתי הקולנוע, אנשים יתחילו, כמו בתיאטרון פרינג', לעשות דברים נועזים ולא מקובלים, לא לפי הדפוסים של הוליווד.
 
"אתה יכול לגעת בנושאים שאנשים פוחדים לגעת בהם, אתה יכול להראות פתאום את הנחיריים של מישהו במשך ארבע שעות ותמצא שלושה אנשים מתעניינים, שיילכו לראות את הסרט הזה. ולדעתי  זה מה שיקרה, ייווצר כאן עולם של סרטי מחתרת".