דורון תבורי יצר באנסמבל הרצליה מיצג תובעני ומתיש של תיאטרון עם רמז אקטואלי
מהבטחה לאכזבה
אתחיל את הרשימה על הצגתו החדשה של אנסמבל הרצליה בווידוי: אינני יודע איך אכתוב אותה ואיך היא תסתיים. השאלה מלווה אותי למעשה עוד בטרם הסתיימה ההצגה הזאת "מפגש באינסוף" שיצר דורון תבורי – כבעל קונספט ובמאי – בעקבות הרומן "מפיסטו" של קלאוס מאן, ומסביב לו.
באתי להצגה מלא סקרנות נוכח המפגש המחודש המצפה לי עם הרומן, ולא פחות מזה נוכח שיתוף הפעולה החדש של תבורי, אפילו אם רק כבמאי, עם השחקן נמרוד ברגמן, אחרי שכבר חוללו בי חווייה בימתית מיוחדת במפגש הקודם ביניהם, בהצגה "בתוך הבדידות בשדות הכותנה", בבימויה של יעל קרמנסקי. תוסיפו על זה את ההודעה כי בהצגה משתתף, שחקן הקאמרי ותמונע יפתח אופיר, אם כי כשהוא מופיע רק בווידיאו, וייקל עליכם להבין את מלוא המטען שהבאתי עמי לאולמו של אנסמבל הרצליה.
שמות נוספים שהציתו בי את השמחה מראש היו מעצב התאורה יחיאל אורגל, הכוריאוגרף ארקדי זיידס ומעצב התלבושות אדם קלר. זכרונותיי מתברכים בכל מפגשיי הקודמים עם עבודותיהם. הסקרנות החתולית שלי נעורה גם בזכות הידיעה על התפקיד המרכזי שניתן בהצגה הזאת לעבודת הווידיאו שאותה הכין יוחאי אברהמי.
שעתיים וחצי אחר שההצגה התחילה במפרט מידע מתיש למדי, בקול ענות חולשה מפתיעה של נמרוד ברגמן, וקטע וידיאו המציג על מסך הענק ברקע את שפתיו של יפתח אופיר, הבנתי שההצגה הזאת לא נועדה לבור ועם הארץ כמוני. היא נפלאה ממני בכל היבטיה, גם ברגעים התיאטרליים, וככל שנצמדתי אל השפע הטקסטואלי שזרם מהבמה, חי, מפיו של ברגמן או מצולם מפיו של אופיר, כך היא רחקה ממני.
אני יודע שאין בכך להעיד על הקונספט הבימתי, שהוא מאתגר כשעצמו, או על החומר ההיסטורי המעניין. בסך הכל רציתי הצגת תיאטרון מרתקת, ומאמציו של דורון תבורי הותירו אותי ורק זעיר זעירה של תאוותי בידי. נכשלתי כישלון חרוץ בהבנת המיצג הארוך למרות שהכרתי היטב את כל מרכיביו העלילתיים וחרף העובדה שאני אלך גם להרפתקה הבאה של תבורי, כשם שבאתי הפעם, בידיעה שהוא ישוב ויתבע ממני לא פחות ממה שאני מצפה ממנו.
התביעה הזאת שלו ניצבת איתן בבסיס אמנותו כיוצר שאינני מוכן לוותר על שירותיו הטובים, המורכבים, או המוזרים ביותר. אבל בה בעת התביעה הזאת דינה לתבוע גם ממנו שלא לוותר על שירותיי כצופה נאמן. הוא חייב לתקשר אתי, אתכם, לא פחות, אם לא יותר, משהוא זכאי לתקשר עם תפיסת עולמו הבימתית.
"מפגש באינסוף" (תמונת יח"צ)
תבורי בחר לצנן את האש
הפעם, ובסיוע תחקיר של חנן אלשטיין, הלך תבורי אצל ההיסטוריה האישית, המשותפת והנפרדת, של שני יוצרים חשובים, המחזאי והסופר קלאוס מאן והשחקן-במאי גוסטף גרונדגנס, שהיה ידידו, גיסו וגיבורו המשתמע של הרומן "מפיסטו", המציג דיוקן מדויק ואפילו נבואי שלו.
הקונספט של תבורי מציג את השניים, תוך שימוש בכתביהם, בביוגרפיות שלהם, במאמרים ובחומרים שונים שלהם, החל בהיכרותם בגרמניה הווימארית של שנות העשרים המאושרות, דרך הניתוק ביניהם בימי הרייך השלישי מהרמת הראש הראשונה של הנאציזם ועד לקריסתו בסוף מלחמת העולם השנייה, ובארבע השנים הראשונות של ההרס והחורבן במקביל לכינונן של שתי הגרמניות שבדרך.
זהו סיפור גועש באשדות של תאווה. תבורי בחר לצנן את האש. בחלקה הראשון של ההצגה, הוא עשה זאת בעיקר באמצעות עיצוב נוכחות קרה ויבשה במופגן של נמרוד ברגמן, כמנסח עדות עצמית על עברו כמשת"פ של השלטון הנאצי. הצינה הכפויה על ברגמן הובלטה בהמשך כאשר הוא השתחרר בשתי גיחות תיאטרליות לוהטות, בביצוע מוזיקלי נהדר של שיר שסיים את המערכה הראשונה, וברקדנות קופיפית משועשעת-מתועתעת במערכה השנייה, כאשר “הוצגו” היבטים מתוך פרקי הרומן של מאן.
סיפור אחר לחלוטין נוגע לתרומתו המצולמת של יפתח אופיר, שבעזרת אמן הווידיאו אברהמי, יצר דמות חיה ולוהטת של קלאוס מאן, גם כמתעד או כעד מרגש המספר על מה שראה ומה שחווה והרגיש בכל הנוגע לגרונדגנס, ואחר כך גם בעיצוב דמותה הפילגש הגרמנית-אפריקנית של הופגן, הדמות הספרותית של גרונדגנס.
התקרנפות משם לכאן
מעניין, אגב, לציין כי לא בקטעי הרומן שנבחרו ולא ב"עדויות" שהוקראו על ידי השניים לא נזכרה כלל הופעתו של גרונדגנס בתפקיד הידוע ביותר שלו, זה של מפיסטו ב"פאוסט" של גתה. התפקיד שנתן את השם לרומן, ותרם מיידית לזיהויו של גיבור הרומן כבן דמותו של גרונדגנס ולימים אף סייע למנוע את פרסום הספר שנים ארוכות בגרמניה המערבית.
אבל מעבר לרעיון ולדרך עיבודו הבימתי, ואפילו מבעד לתאורה הקרה שהאירה חלקית את הקהל, ותרמה לתחושת האקדמיזציה המלאכותית של ההצגה, נדמה לי שקרו בה שני דברים הפוכים זה לזה: בבואו להכריע את החומר הרב שנאסף, תבורי עצמו הוכרע. אולי אפילו הכניע את עצמו מדעת. אולי גם האמין שהדברים אינם זקוקים לדרמטורגיה משוכללת של הדיאלוג-לכאורה בין הבמה לוידאו.
ומעל כל הרתיעות האלה שלי הטרידה אותי השאלה מה תבורי רצה להגיד באמצעות ההצגה הזאת. אולי משהו בעניין טיב התיאטרון הישראלי בן ימינו, שיש לו אתו יחסי אהבה-תיעוב. ואולי, אף יותר מכך, משהו כמו רמיזה להתקרנפות של התאטרון הישראלי אם אתייחס לקטע וידאו מפתיע שנראו בו רמזי פוליטיקה עכשווית כולל תקריבים של ציפי לבני, שמעון פרס ודליה איציק (דווקא הם, משום מה), שכמו התגנב פנימה בחלק העוסק ביחסי גרונדגנס והנאצים.
כאמור בראשית הדברים הרחקתי את מסעי בעקבות ההצגה "מפגש באינסוף". אבל גם לרשימת ביקורת חייב להיות סוף.
30/01/2011
:תאריך יצירה
|