יצירתה החדשה של רונית זיו מעמתת בחיוך בבואות של נשיות כבושה, פורקת עול ומתפרקת
מיזוג בין מחול לתיאטרון
סיפורה של יצירת המחול-תיאטרון "עם כתוביות" שאול ממציאות חייה של רונית זיו, ומקורו בחוויית מגורים בשכנות עם נערת ליווי, כפי שהתברר לה בהדרגה, החל מגבר זר שטעה בדלת, וכלה במציצנות הטבעית הנובעת מהגילוי "המסעיר".
לא יהיה זה מופרך להעריך כי כל יצירה נובעת ממקור של מציאות, גם כאשר מודגש האופי המופשט, ולא ניתן לה פירוש מקדים או "עלילתי" או "רעיוני". הציפייה מיצירה המדברת על מציאות עלולה להכשיל את היוצר, וגם את הצופה בה, ונדרשת מידה רבה של מיומנות כדי לממש על הבמה את ההתבוננות של היוצר ומלאכת "התרגום" של הקהל.
לרונית זיו יש רקורד מרשים של התייחסות בימתית-מחולית למציאות, כפי שהראתה ביצירותיה הקודמות, כשבהומור מבריק היא פענחה לצופיה את הנגישות אליהן, גם כתיאור של מציאות וגם כביטוייה הדמיוניים. בכך גם העמידה את יצירותיה במבחן הכפול של מחול מזה ומזה של תיאטרון, כשהיא מוצאת את החיבור הטבעי בין שתי האמנויות.
יצירתה החדשה "עם כתוביות" – כשמה כן היא, והכתוביות משתתפות בה - מקדמת את הגישה הזאת של זיו אל מיזוג התחומים הבימתיים, וגם אם אין היא ראשונה בכך אצלנו בכל זאת ניתן להבחין במקוריות של תרומתה, כלומר בכך שאצלה המחול הוא המאמץ לקרבו את התיאטרון "הטקסטואלי-עלילתי".
היצירה מעמתת על במה שהתאורה של תמר אור מעצבת את התחושה הבסיסית שאנו צופים בשני חדרים נפרדים. באחד נערת הליווי, באחר השכנה המציצה, מאזינה, ואיננה רואה את הזהות הטבעית בינה לבין שכנתה. בהמשך ודווקא בשלב שבו המחיצה המפרידה בין השנות נמוגה, רעיונית ומעשית,ישלים את הפיצול הזה קיר התריסים, חלק מעיצוב הבמה של מיטל גואטה, שגם עיצבה את התלבושות.
שתי נשים ומה שביניהן
צמד הרקדניות, סופי קרנץ ותמר גרוס, שהשוני הפיזי ביניהן משרת היטב את הרעיון ואת ההומור של זיו, נעות, רוקדות, משתהות כבבואות אם לא כתאומות זהות. זונה וקדושה חד הן. תנועתן מדויקת בזהותה מלכתחילה, כאילו כל אחת מהן מתמודדת על התפקיד של שכנתה.
"עם כתוביות", צילום: חיים יפים ברבלט
אלא שזיו הבינה בשלב מסוים כי עימות בין שתי הנשים איננו יכול להתקיים בלי נוכחותו המרומזת, המצופה או המציאותית של הגבר. הכנסתו לבמה מתרחשת אמנם כבר בהתחלה, כמין מהתלה רצינית המתרחשת בסטודיו, בשלב שבו הכוריאוגרפית – זיו, היושבת בקהל – אמורה להחליט מי תהיה נערת הליווי.
זהו אות הכניסה לגבר, המבקש לקבל את התפקיד הנכסף הזה גם הוא, ואפילו בטוח בעצמו שהוא מתאים וראוי. אבל לא אצל זיו. בעימות בין השתיים הוא יכול להיות רק עובר אורח, מקרי, זניח. הקיפוח של הזכר בתבונה הפמיניסטית יתחזק עוד יותר במין בוז (לכאורה) ההופך אותו לקיר, המפריד-מחבר, נע ונד בין השתיים.
זה גם האמצעי המבריק שבאמצעותו המחול כולא לתוכו את ממד הדרמה התיאטרלית, כולל תרומתו הנפלאה של השחקן בני אלדר, בכל אחד מה"תפקידים" שזיו ונשותיה מייעדות לו. הוא משתלב מצוין במהלכי התנועה, והוא זורם בתוך היצירה כאלטר-אגו של זיו. אינני בטוח שכך היא רואה זאת, אבל זה מה שמשדרת נוכחותו בין שתי הרקדניות המצוינות ויחד אתן.
ויש עוד שחקן נפלא ביצירה הזאת – סטפן פרי, הניצב בשולי הבמה ומתפקד כדי-ג'יי של פסקול מוזיקלי שערך מיצירות מוזיקה מגוונות החל בשוסטקוביץ', מסיאן וברכט-וייל, בואכה סרג' גינזבורג-מישל קולומבייה, ועד ג'ון צורן ורן בגנו. העובדה שפרי היה בעבר מרקדניה הבולטים של "בת שבע" ניכרה היטב במעקב הצמוד שלו אחר המתרחש על הבמה באמצעות הדיגום המוזיקלי המדויק.
בסיכומו של דבר, "עם כתוביות" היא יצירת מחול יפה וקליטה, בזכות עלילתה המציאותית ותרגומה הרעיוני, התחכום העדין וההומור של רונית זיו והביצוע היפה.