מחול - זך נתן, פרלוב לקח

לרגל צאת סרטו של דוד פרלוב "פגישות עם נתן זך" על גבי DVD - שיחה עם אלמנתו מירה פרלוב

איש בעל פרדוקסים

"ועוד לא אמרתי הכל/ ועוד יש לי מה לומר/ לפני שיהיה מאוחר/ והקהל יתפזר/ כל אחד יהיה זוכר/ מה שכל אחד זוכר/ כשאחרים כילו/ לומר מה שאמרו/ ומה שלא אמרו/ ועוד לא אמרתי הכל". המשורר נתן זך קורא ברגש ובהטעמה את שירו בראשית הסרט "פגישות עם נתן זך", שיצר דוד פרלוב ב-1996.

הסרט הדוקומנטרי המצוין והאותנטי, בן 60 הדקות, יצא לא מזמן לראשונה בפורמט הדי.וי.די, בזכות מאמצי קרן פרלוב, הפועלת להנצחת עבודותיו של הבמאי המנוח, שגולת הכותרת שלהן הייתה כמובן הוצאתו במארז מכובד של יצירתו "יומן".

"ההיכרות בין דוד ונתן החלה עוד בשנות ה-60", משחזרת-מספרת מירה פרלוב, אלמנתו של היוצר, שזוכרת היטב את הניואנסים ביחסים ביניהם, כשזך אפילו הקדיש שיר לפרלוב, "לא כבוד המנצח".

"היה שם בראש ובראשונה את הצד הבוהמי. הם בילו הרבה מאוד יחד, בזמן שאני הייתי עסוקה בגידול של יעל ונעמי (בנותיהם). בדיזנגוף היו אומרים שלפרלוב יש אישה יפה וחכמה, אבל מסכנה, סובלת מסרטן... זה מפני שלא היו רואים אותי. הידידות ביניהם הייתה ארוכה מאוד ועמוקה, עם כל האפס אנד דאונס שידידות כזו אומרת, מפני ששניהם אנשים לא קלים.

" בשנה שבה הוא נפטר נערכה לדוד תערוכת ציורים גדולה בתל-חי. וקטלוג היפה והמקיף של התערוכה, שמומנה על ידי סטף ורטהיימר, ברשימת התודות בסוף, דוד ציין את שמו של נתן זך ואמר עליו משהו כמו 'איש בעל פרדוקסים, שמותר שיהיו רק למשורר בעל שיעור קומה כשלו, או לילדים'. גם השתייה, גם תחושת הזרות שליוותה אותו ועוד ועוד. דוד הכיר את תכונותיו והניגודים שמצא בו היו גם הם בסיס לידידות הזו ביניהם".

וזו הסיבה שדוד החליט להעלות את סיפורו של זך על פילם?

"הקשר ביניהם היה למעשה הרקע לסרט. בשנים שבהן הוא נעשה, שרת החינוך והתרבות הייתה שולמית אלוני, וזה מה שאפשר לעשות בכלל סרט על משורר. הוא היה קשור באיזשהו אופן למשרד החינוך, אני לא זוכרת בדיוק את הפרטים, למרות שההשקעה בו לא באה מהמדינה. ההפקה הייתה של 'טלמידיה', ואנחנו השקענו אז יחד עם ניסן בלקין. אחרי זה דוד היה אמור לעשות סרט גם על דליה רביקוביץ' (המופיעה גם בסרט זה), אבל זה כבר לא יצא לפועל. נתן ראה את הסרט עכשיו, כשיצא בדי.וי.די, והתרגש ממנו מאוד".

דוד-פרלוב-יחצ.jpg

דוד פרילוב (תמונת יח"צ)

"לא מרגישים את דוד בסרט"

בסרט עוקב פרלוב אחר זך, שחגג בדצמבר האחרון את יום הולדתו ה-80, בכמה תחנות, שבהן משחזר המשורר בין היתר את ילדותו בברלין, המעבר הלא פשוט והחיים הלא קלים בראשית הדרך בחיפה, הסתגרותו של אביו (ממוצא גרמני) שחווה פשיטת רגל כואבת וחייו המסוגפים, לעומת הצד התרבותי והפתוח של אמו (ממוצא איטלקי), חובבת האמנויות, שנאלצה לישר קו ולוותר על הנאותיה כש"היקה", כדברי זך, שב הביתה בערב. זך גילה בחיפה, אווירתה, נופיה, חוף הים שלה והספינות שהפליגו לים, את המפלט שלו מהבעיות בבית.

אחר כך הגיע הגילוי של תל-אביב והכתיבה, שבאו כמעט במקביל. החבורה הבוהמית שכללה בין היתר את יונתן רטוש ואלכסנדר פן, שבעקבות ההיכרות איתם נגרר לשתייה, לעתים מאופקת, לפעמים חסרת רסן. פרלוב מצלם שיחות עם זך, עוקב אחריו בנסיעותיו ברכבת מביתו שבעין הוד, שם הוא חי עם בת זוגו שרה, לבסיסו התל-אביבי, מתעד אותו קורא משיריו, מתענג על כאלה שהולחנו, פותח ערב מחווה ליצירת דוד אבידן, מרצה באוניברסיטת חיפה על שירי יונה וולך, ויש גם מפגש נדיר עם דליה רביקוביץ'.

מה שבולט במיוחד מבחינת העשייה כאן, זו העובדה שפרלוב הדומיננטי כאילו נסוג לאחור ונתן לזך את כל הבמה

"אני רואה את זה כדבר מאוד חיובי. דוד היה רגיל לעשות 'יומנים' וסרטים על עצמו. פה הוא שומר על מרחק אבסולוטי. הוא באמת עשה סרט על נתן זך ולא על עצמו. לא מרגישים את דוד בסרט. אגב, נתן קצת היה חרד לפני הצילומים. הוא אמר לו, 'מה אתה הולך לעשות יומן עליי?' אבל זה ממש לא יצא ככה.

נתן-זך-יחצ.jpg

נתן זך (תמונת יח"צ)

"גם ב'יומנים' זה לא כל כך רק על עצמו. הוא לא היה במאי של סטריפטיז, לא קונקרטי ולא סובייקטיבי. הוא היה מצלם-לא-מצלם. 'יומן' נעשה משום שבאותה תקופה לא נתנו לו לעשות סרטים, אז הוא עשה מה שהיה אפשר. כשהוא התחיל עם 'יומן' זה היה בכלל במיוט (ללא סאונד) במצלמת בולקס 16 מ"מ. אפשר לומר שזה היה צילום די הרואי, כי בובינה (גלגל הפלסטיק עליו היה מלופף הפילם) של 100 פיט - זה היה דבר יקר וכו'. אבל זה כבר שייך לעבר".

סרט שמעולם לא הודפס

האם בסרטים הדוקומנטריים של פרלוב בכלל, ובזה בפרט, היה תסריט כתוב?

"ברוב הסרטים של דוד, בעיקר ב'יומן', הייתי מפיקה בפועל, אז ידעתי יותר. פה לא, אבל אני לא חושבת שהיה תסריט כתוב לסרט הזה. הוא ידע מה הוא רוצה להוציא ממנו. נתן באותן השנים חי בעיקר בעין הוד ובחיפה, אבל הנסיעות הרשימו אותו מאוד, הוא היה נוסע הרבה ברכבת. גם דוד אהב רכבות, ולכן יש בסרט את צילומי הנסיעות ברכבת.

"אבל היה שיתוף פעולה הרבה יותר מוקדם ביניהם. דוד עשה את הסרט 'בירושלים' ב-1963. ולאחר שהסרט עשה קצת רעש והוא גם קיבל עליו פרס, ב-1964 פנתה אליו עיריית תל-אביב כדי שיעשה סרט גם על העיר הזו. דוד עשה זאת ונתן כתב לו את הקריינות, אבל ספק אם הוא בכלל זוכר זאת כי הדבר אירע לפני כל כך הרבה שנים. אלא שהסרט נעלם ב-1964 ורק לפני חודש טלפנו לי מארכיון שירות הסרטים וסיפרו לי שהוא נמצא על נגטיב. הוא מעולם לא הודפס.

"היו כל מיני 'בעיות' עם הסרט. אני זוכרת סצנה אחת שדוד סיפר לי עליה, שהוא צילם ברחוב אלנבי ועקב במצלמתו אחר גיבן, שתפס את העיניים שלו. ולא אהבו את זה. זה נשמע מגוחך אולי היום, אבל היו אז מפא"י וכל הבירוקרטים בתחום התרבות, שהיו יותר גרועים מאשר היום, במובן זה שהכל היה בידיים שלהם, ופקיד אחד פחד מפקיד שני. היום עם האינטרנט והכל, כלום לא היה עוזר להם".

אני מניח שתצרפו גם את הסרט הזה למפעל ההנצחה של יצירותיו של דוד

"עדיין לא עשינו עם זה כלום, כי הדבר כרוך בהרבה כסף. גם כדי להוציא את הדי.וי.די הנוכחי פנינו לאיזו ועדה של משרד החינוך שהייתה צריכה לאשר זאת, וגם זה היה כרוך בכסף. הוועדה אישרה אבל זה היה בתקופה, לפני כמה חודשים, שבה נתן קצת השתולל עם הדיבורים שלו ואמר באיזה ריאיון בערוץ 10 מה שפורש כיציאה נגד עדות המזרח. ואז ציירו גרפיטי ליד ביתו, בנוסח 'נתן כבר לא זך יותר'. והייתה תנועה שלמה שדרשה שלא ילמדו את השירים שלו. ובאותם ימים התקיימה ישיבת הוועדה, אבל הנושא אושר".

"דוד אהב את היובש ובוודאי שלא אהב רגשנות"

נראה שנתן זך אהב את שיריו שהולחנו ובוצעו על ידי אמנים שונים

"הוא אומר שצריך מאוד להיות פתוח לדברים האלה. לגבי אחד השירים הוא אמר שעופרה חזה ביקשה ממנו שיר ('שהייתי שלך'), והוא כתב אותו בשבילה. אבל בריאיון עם דוד שמופיע בסרט הוא אומר 'זה הכי פחות שיר שלי', בגלל שהמוזיקה מאוד הלהיבה אותו. הוא לא מזייף בדברים האלה. אני חושבת שאף משורר לא נגד זה ששיריו יהפכו למשהו פופולרי ששרים אותו. זה דבר נפלא. זה הופך להיות חלק מהתרבות הרחבה. דוד אהב מאוד את המוזיקה שנכתבה ל'ראיתי ציפור' ('ציפור שנייה'), וגם את הטקסט 'מילים שאמרתי אמש לא אומר עוד היום'. הוא השתמש בשיר בסרט מאוד בדיסקרטיות".

בסרט ניתן להבחין בקשר המיוחד שהיה בין דוד לדליה רביקוביץ' ובינה לבין זך

"על היחסים בין נתן ודליה אני לא יכולה לומר הרבה, אבל מה שהיא אומרת בסרט מדבר בעד עצמו. בייחוד יפה המשפט שאמרה: 'כשאף אחד כבר לא היה בא, נתן היה בא'. היא אומרת שהיא הופתעה מכך שהוא בא לבקר אותה. מרגישים שהם היו די קרובים באותה תקופה ונתן מאוד העריך את השירה שלה.

דליה-רביקוביץ-מתוך-הסרט.jpg

דליה רביקוביץ' (מתוך הסרט)

"בין דליה ודוד הייתה היכרות עמוקה, למרות הבעיות האישיות שהיו לה. כאשר הוא עשה את 'יומן המעודכן' - הוא עשה עוד שלושה יומנים שכעת אנחנו עובדים עליהם - דיברתי איתה והיא אמרה: 'בעיניי, דוד כבר יכול לעשות מה שהוא רוצה'. זאת אומרת, הייתה מצידה הערכה מאוד גדולה אליו. היה ביניהם קשר הדוק, לא של מסיבות או פגישות, אבל כן של הערכה הדדית. בתחילת הפרויקט הוא חשב להביא אנשים נוספים שידברו על זך, מבקרים, מכרים, היסטוריונים ואינטלקטואלים, ורבים אפילו צולמו אצלנו בבית, אבל בסוף הוא ביטל הכל ולא השתמש בחומרים האלה. רק את המפגש עם דליה הוא השאיר. הוא לא אהב התבטאויות אינטלקטואליות מדי, הוא אהב שנאמרים דברים פשוטים".

כלומר, העדיף יותר התבטאויות רגשיות?

"לא. גם דוד וגם נתן לא אהבו סנטימנטליות. לדוד הולכת להיות עכשיו רטרוספקטיבה גדולה מאוד בברזיל. עומדים להקרין שם את כל הסרטים הראשונים שלו, ואתה שומע את הקריינות של אותה תקופה, עם הפתוס והסנטימנטליות של אז. דוד אהב יותר את היובש, הוא לא היה נגד רגש אבל בוודאי שלא אהב רגשנות. וגם לא רצה אנשים אינטלקטואלים שידברו ויתפלספו על נתן. יכול להיות שהם אמרו דברים נורא חכמים, אבל הוא רצה שנתן יהיה במרכז הכל, ומה שייצא יהיה ישר ממנו".

"דוד לא הופך לפאסה"

איך מתנהלת עבודת הוצאתם מחדש של סרטי פרלוב?

"העבודה קשה בעיקר בגלל שאין אצלו מושג אמיתי של שימור, ולכן כשהמלך מת – לא שדוד היה מלך – אז המלך מת. למזלנו יעל (בתם, עורכת סרטים ומפיקה) עוזרת וכך אנחנו מצליחים לעשות כל מיני דברים. יש לנו תוכניות. דוד הרי גם צייר וצילם סטילס, וכבר היו תערוכות שלו. וכעת יש תכנון לעוד תערוכה, בעוד שנה-שנתיים. אז הדברים נעשים, וחבל שאין איזה גוף שיכול לסייע בעניין. אני רציתי להעביר את כל הנושא לסינמטק ירושלים שיטפלו בזה, אבל אין להם תקציב לעניין כזה".

למה לא הוצאתם מחדש גם את "הגלולה", סרטו העלילתי היחיד?

"זה פרויקט מסובך כי הסרט הוא ב-35 מ"מ. בינתיים אנחנו לא נוגעים בזה כי ברטרוספקטיבות בעולם למיניהן מתרכזות ב'יומן' ובסרטים הדוקומנטריים, וביחס ל'הגלולה' זה לא משהו שאני יכולה להחליט לבד לגביו. יעל עושה מה שהיא יכולה".

זה המקום לברר האם רק בגלל הסיבה שהסרט לא הצליח בקופות, הוא הפסיק לעשות סרטים עלילתיים ועבר לעשות רק קולנוע דוקומנטרי?

"זה בוודאי תרם לכך. היו לו כמה תסריטים לסרטים עלילתיים נוספים שהוא רצה לעשות, אבל הייתה עוגמת נפש גדולה מאוד מכך שזה לא הצליח, וכך השתנה כיוון העשייה שלו. אבל מה שמעניין לגבי דוד זה שהוא לא הופך לפאסה. הוא איכשהו נשמר ושורד את הזמן. ב-2006 הייתי בפסטיבלים בריו ובסן-פאולו, וגם את הצעירים שלא יודעים כלום עליו - זה תופס. אולי בגלל שזה באמת יומן אמיתי, אולי בגלל מה שדוד היה אומר לי, שכשאתה עושה סרט, ובמיוחד כשזה סרט אישי, הוא חייב להיות כן ונוקב עד הסוף".