שניצלים, שיעורים, חזרות, פקקים 
 
בבוקר הן קמות ודופקות שניצלים שתהיה לילדים ארוחת צהרים, אחר כך הן רצות לשיעור, ואז לחזרה, ואז לעוד שיעור, בדרך הן מתקשרות לסבא וסבתא שיזכרו לקחת את הילד מהגן, ואז טלפון לגן שהם קצת מאחרים, סליחה, יורד גשם, פקקים.
 
אז רגע לפני שהן רצות לשיעור הבא או לחזרה, אנחנו נפגשות לדבר על מחול ועל היצירות שלהן שתעלנה ב"ערב רקדנים יוצרים" - פרי יוזמה אישית של יורם כרמי שנבעה מתוך הרצון לקדם רקדנים יוצרים צעירים, המעוניינים לעשות את צעדיהם הכוריאוגרפים הראשונים על הבמה, מבלי לדאוג להיבט הכלכלי והלוגיסטי הכרוך בכך.
 
שתיהן אמהות, אצל שתיהן המחול נוכח מאז שהן זוכרות את עצמן. אצל מירה רובינשטיין זו ההליכה יד ביד עם אמא שלה לסטודיו של מיה ארבטובה בשדרות בן גוריון בתל-אביב, עוד בזמן שהיה שם גן חיות ממול. אחר כך באופן טבעי היא המשיכה לבת דור, ולתלמה ילין, הפכה לרקדנית מצטיינת בצבא ונסעה עם החלום ללמוד ארבע שנים מחול ב- Rambert בלונדון, ואחר כך הייתה עוד שנה של נסיעות באירופה בין אודישנים. אבל אז אמא שלה נפטרה, ואבא שלה עבר תאונת דרכים והיא החליטה לחזור לארץ. מאז היא פה, בארץ. שלוש שנים רקדה בלהקת "פרסקו", באופרה הישראלית, ואצל עידו תדמור וסאלי אן פרידלנדר.

שרון וייסוסר נולדה במישיגן ומצאה את עצמה בגיל שנה בחזרה בארץ בבסיס חצרים "שם גדלתי עד גיל חמש וזכורה לי ילדות מדהימה". הפגישה הראשונה עם המחול היתה ברעננה בשעורי ריתמיקה ואחר כך בקונסרבטוריום בכפר סבא. אבל המסגרת הכי משמעותית בשבילה היתה להקת המחול הקיבוצית, "על אף שהייתי שם זמן מאוד קצר היא נכנסה לי לנשמה" היום היא מלמדת שם במסגרת כפר המחול בגעתון, והיא רואה בו "מקום מדהים של אמנות ושל מחול ורקדנים ואוירה וטוב לי מאוד להיות שם וללמד שם".

שרון וייסוסר (תמונת יח"צ)

"את רוצה לרקוד והמציאות מכתיבה לך התנהלות אחרת"

ספרו לי קצת על העבודות החדשות שלכן

מירה: "'בטן רכה' העבודה החדשה היא פיתוח של העבודה הקודמת שלי 'בואי אמא' שעלתה ב 2010 . לצורך היצירה קובצו שלוש רקדניות שהן קולגות שלי אבל לאו דוקא חברות שלי, ושחקן. רקדנית אחת נשואה + ילד, השנייה גרושה + ילדה, והשלישית רווקה. מתוך הקשבה לסיפוריהן בבית קפה, כל אחת ומטענה, עלו שאלות על נשיות בעידן זה, עידן בו נשים מנסות להיות 'סופר-וומן', על זוגיות, על אמהות, על בגידות, על הרלוונטיות שלנו כנשים בוגרות, כאמהות לילדים, בעולם המחול הישראלי הסוגד לנעורים ונותן לעיתים הרגשה שאחרי גיל 30 אתה לא רלוונטי.
 
"העובדה שאני אמא לילדה זה משהו ששינה אצלי את כל התפיסה לגבי מי אני ומה אני, ומאיפה באתי ולאן אני הולכת. אם פעם אני רקדתי ב'פרסקו' מבוקר עד ערב וטחנתי שעות של עבודה, היום ברור לי שאין סיכוי להכניס זוגיות ובטח משפחה לחיים כאלה. וזה מאוד קשה, ועדיין את רוצה לרקוד והמציאות מכתיבה לך התנהלות אחרת, אז איך אני בכל זאת מוצאת את דרך הביטוי שלי בעולם הזה של המחול שלא במסלול של הלהקה, הסיזיפי היומיומי.
 
"הכל עולה וצף: מה אני זקנה, מה אני כבר לא קשורה לעולם הזה? האם יש לי מקום עדיין על הבמה? איפה המקום שלי עכשיו בתוך המקצוע הזה. התהליך הפעם היה ממש בבחינת 'בוא נעשה לביתנו', בואו ניצור לנו את המקום הזה ונדבר על דברים שהם הקרובים ביותר אלינו".

"הרעיון היה לקחת דמות ולפצל אותה בתוך עצמה. לבנות אותה עם אמירה מסוימת, נגיד מוחצנת, ואז לשבור אותה למשהו מאוד נוירוטי-תלותי, ואז שוב לשבור אותה ולבנות דמות מאוד עצמאית בחלל. ושוב לשבור אותה. ובתוך תהליך הבנייה של הסולו נולדה ההחלטה על טריו. לקחתי שלוש תכונות שעומדות בבסיס התיאוריות הפסיכולוגיות הכי גדולות שיש: מוחצנות, חרדתיות ויציבות. בחרתי את הבנות בידיעה מיידית מי תהיה איזו דמות כי ידעתי מבחינה תנועתית איזו דמות היא יכולה לייצר. וגם הדמויות בתוך עצמן עוברות את הקונפליקט הזה, הקיצון של עצמן אבל זהו קיצון מאוד מוגדר".

מלהקת המחול הקיבוצית לדוקטורט במדעי המוח

בואו נדבר על המעבר הזה מרקדנית לכוריאוגרפית

מירה: "אני לא באמת יכולה לעשות קאט ולהגיד עכשיו אני עוצרת סיימתי לרקוד, יכול להיות שבעוד עשר שנים כבר לא יהיה לי כוח אבל עדיין יש לי את הצורך לרקוד. היום אני מרגישה שאת העשייה של כרקדנית אני עושה לאו דוקא ביצירה שלי, אלא דווקא ביצירות של אנשים אחרים. אני לחלוטין חושבת היום שאני רקדנית יותר טובה ממה שהייתי לפני חמש שש שנים. אני רק הולכת ומשתבחת גם מבחינת ההבנה וגם מבחינת מה שאני מביאה לבמה- הבגרות והבשלות. עכשיו זו רק ההתחלה. ככה לי זה מרגיש שאני מביאה הרבה יותר עניין לבמה. אני גם אוהבת לראות רקדנים יותר מבוגרים".

שרון: "ההתפתחות שלי בתחום המחול היא הדרגתית. כשעזבתי את להקת המחול הקיבוצית במחשבה שלימודים זה הדבר שדרכו אני צריכה להטביע את החותם שלי בעולם. רציתי להיות רופאה ואז חשבתי שזה גדול עלי עם כל המחול, אז הלכתי לביולוגיה והיום אני עושה את הדוקטורט שלי במדעי המוח. ודווקא עם השנים אני מגלה משהו שרמי באר אמר לי כשעזבתי את הלהקה הקיבוצית, והוא גם מאוד צדק: את לא יודעת כמה זה יחסר לך.

"המחול הפך להיות חלק בלתי נפרד מהמהות שלי. הוא השפה שלי. בשלב מסוים מצאתי את עצמי יותר מתעניינת בצדדים של כוריאוגרפיה ויצירה. וההוראה שהיא חלק מתהליך היצירה שלי שאני עוסקת בו כל יום. השיעור שלי מתחילתו ועד סופו הוא מחשבה על יצירה, גם עבורי וגם עבור הבן אדם שעומד מולי. מה הוא רוצה להגיד , ומה אני רוצה להגיד באמצעותו. וזה תהליך הדדי. היום אני יכולה להגיד לך שזה החותם שלי, אבל לקח לי 34  שנים בשביל להבין את זה, להבין שזה מה שאני רוצה, וזה גם מה שאני אעשה".

עם מי אתן מתייעצות בתהליך העבודה? את המבט של מי אתן צריכות כשאתן יוצרות?

מירה: "אני תמיד מביאה את אחותי שהיא במאית תיאטרון (דפנה רובינשטיין), אין בלעדיה בכלל. המבט שלה, שהוא לא של רקדן או אדם שעוסק במחול, גורם לה לחפש את הנרטיב, את הסיפור, זה הא"ב שלה. לי מאוד חשוב כיוצרת להיות קומוניקטיבית, חשובה לי התקשורת עם הקהל ושמה שאני רוצה להעביר יעבור גם אם הוא לא יהיה מובן אחד לאחד. מחול זו שפה מופשטת והפער קיים שם מראש לכן חשוב לי לתקשר עם האדם שצופה בעבודה שלי. גם יורם כרמי, מאחר ואני עובדת איתו הרבה שנים, הדעה המקצועית שלו מאוד חשובה לי. ובעלי כמובן, אני מראה לו בבית את הווידאו מהחזרות ואנחנו מדברים. הוא בכלל לא מהתחום הוא עורך דין, ואני יודעת שאם זה עבר אותו אז זה עובד".

שרון: "אני מראש אני בוחרת אנשים שהחיבור שלי איתם הוא כל כך חזק שאין לי צורך במבט החיצוני. רק עכשיו לקראת סיום אני מתחילה לפתוח להתבוננות של אנשים, כל מיני אנשים שאני מכירה. גם יורם כרמי שמפיק את הערב. ובבית? התמיכה היא יותר בדיבור בשיחה בשיתוף, את החומרים עצמם הם עדיין לא ראו. בעלי יופתע לגמרי אין לו מושג מה הוא עומד לראות".

"כל דקה בסטודיו אני פורחת"

מה זה אומר להיות כוריאוגרפית עצמאית בישראל מלבד העובדה שזה לא כלכלי?

שרון: "מאוד קשה. מצד אחד אתה רוצה לשמור על האמירה שלך, על האמת שלך, אבל גם צריך לנחש מה רוצים לראות, אם העבודה שלך מתאימה לפסטיבל זה או אחר. זו גם הסיבה מבחינתי שהתהליך הזה היה כל כך איטי ועל אש מאוד קטנה. מזל שאני אוהבת ללמד כי מזה אפשר לחיות. אבל עדיין הפתיחות בארץ היא גדולה מאוד וקורים דברים מעניינים".

מירה: "יחסית למדינה שלא כך כך מתוקצבת בתחום הזה יש הרבה עשייה. לפעמים התחושה היא שזה שאין, נותן את הקטליזטור לאנשים לעבוד. פה אתה גם המפיק וגם המפיץ וגם הרקדן, וגם הסאונדמן. ואתה נותן ברטרים תמורת סטודיו ונמצא בקומבינות כל הזמן".

עד כמה בסופו של דבר אתן מרגישות שאתן מצליחות לפעול מתוך חופש יצירתי?

מירה: "בעבודה הזו אנשים הלכו איתי מתוך מטרה משותפת שכולם רצו להיות חלק ממנה. לרגע לא הרגשתי שמשהו אילץ אותי להתפשר או לשנות. גם לא היתה לי המחשבה לאן אחר כך זה ילך, באיזה פסטיבל זה ישתלב. באינקובטור של העבודה על היצירה שם תמיד נמצא בשבילי החופש".

שרון: "הרקדנים שעובדים איתי באים עם כל כך הרבה רצון ואמביציה שזה חלק ממה שנותן גם לי את החופש היצירתי. עבורי כל דקה בסטודיו אני פורחת".

עם מה הייתן רוצות שהקהל שלכן יצא אחרי שהוא צפה בעבודות שלכן?

שרון: "נרגש ומתעניין שיהיה לו חיבור לא של הבנה מלאה אלא יותר שמשהו יגע בו -הרקדנים או הרעיון או הדינמיקה ביניהם. ושכן, שיתרגש, שזה יפעיל אצלו אזורי תחושה במוח".

מירה: "אני רוצה שהוא יצא וישאל את עצמו שאלות. שאנשים ימצאו את עצמם בתוך העבודה שהיא תהיה רלוונטית עבורו. שלא יצאו כמו שהם נכנסו".

מה החלום שלכן? מה לאחל לכן?

שרון: "אני רוצה מאוד שתהיה לי קבוצה של אנשים שאני יכולה לשלם להם כסף ולבלות איתם שלוש פעמים בשבוע בסטודיו ולהרגיש שהם מתוגמלים עבור הזמן שלהם גם בשכר אבל גם באמנות שאנחנו יוצרים ביחד ושנצליח להפיק שפה שמדברת בלשון הכלל".

מירה: "קבוצה ובמה וקהל ואת הכוח להמשיך ולחיות מעבר לערב החד פעמי".   

פרויקט "רקדנים יוצרים 2011" יעלה ביום ראשון, 20 בפברואר 2011 ב-19:00 (תכנית א') וב-21:00 (תכנית ב') וביום שני, ה- 21 בפברואר ב-19:00 (תכנית ב') וב-21:00 (תכנית א') באולם ענבל במרכז סוזן דלל בתל-אביב. כרטיס: 70 ₪.