מסתרי הרוסיניסמו 
 
אם יש משהו שמקפיץ בבת אחת את רמת הסוכר או האנרגיה הפעילה בשיחה עם המנצח אלברטו זדה,  זהו בעיקר שמו של רוסיני. המוזיקאי האיטלקי בן ה-83 אינו איש של מלים שקטות ושל תנועות איטיות.

במהלך השיחה שהתנהלה במהירות ובקצב שמתאים לצעירים בגיל נכדיו, הוא הדגיש דברים חשובים בהנחתת יד ימין על מסעד הכורסה, בדיבור מרוגש ומהיר. כל זה מקבל משנה קצב ועוצמה במהלך השיחה
 
"ביקרתי כאן לפני יותר מארבעים שנה, אחרי אחר מלחמת ששת הימים. ניצחתי כאן על האופרות 'ריטה' של דוניצטי  ו'ג'אני סקיקי' של פוצ'יני. אני זוכר היטב את האווירה, נסיעות לירושלים, למקומות אחרים. אלו הזיכרונות הראשונים שלי מישראל".
 
עם השנים היו לך עוד קשרים, למשל עם זמרת המצו הישראלית הדר הלוי, עליה ניצחת?
 
"נכון אבל הקשר היה איתה כשהיא כבר החלה לשיר מחוץ לישראל. שמעתי אותה בהקלטה מפסטיבל האופרה בווקספורד, נדמה לי שזה היה באופרה של מרקדנטה (בן תקופתו של דוניצטי) והזמנתי אותה לשיר בפסטיבל רוסיני בפזארו (הפסטיבל החשוב ביותר למוזיקה של רוסיני). השנה אני אנצח על עליה בפסטיבל אדינבורו בקיץ, באופרה אחרת של רוסיני 'סמירמיס'.  לדידי האופרה הזאת היא התנ"ך  של האופרות של רוסיני. זהו ה'רוסיניסמו' במיטבו".
 
מה זה רוסיניסמוֹ?
 
"רוסיניסמו, הוא הביטוי למהות המוזיקלית של יצירות רוסיני. מי שמצליח לתפוס את הרוסיניסמו יידע איך להתמודד עם המלחין הזה, לדידי המלחין הגדול של האופרות. אפילו ורדי הגדול לא הבין את רוסיני, האיש, היוצר. כאשר הוא נדרש לדבר עלי רוסיני, ורדי אמר האיש הזה לא היה צריך לחבר אופרות הוא היה צריך לחבר יצירות אינסטרומנטליות. יצירות ללא זמרים.
 
"המוזיקה של רוסיני נובעת ביצירות שלו כולן מתחושה של כבוד לפרטיותו של אדם, שבמוזיקה היא מאוד חמקמקה. אם לעומת זאת תיקח למשל אריה של ורדי," אומר זדה ומתחיל לזמזם את אחת האריות מתוך "לה טרוויאטה", משהו פיוטי מתנגן ומוכר. הוא מזמזם, שר וממשיך: "כשאתה שומע את זה באולם, לא כל כך אכפת לך מי שר את זה. המנגינה כבר שלך. איכות הזמרה, הפרשנות חשובה אבל משנית. במוזיקה של רוסיני זה לא ילך.

"אצל ורדי אנחנו שומעים דרך המוזיקה שלו מה הוא חושב על התנהגות גיבוריו, על פרשת האהבה שלהם. לפעמים המקהלה והתזמורת מסבירות את המוזיקה לפעמים הן מביעות מחאה להתנהגות, לפעמים רומזות על מה שיתרחש בין האוהבים. הכל מאוד גלוי וחשוף. לא אצל רוסיני.
 
"רוסיני במוזיקה שלו אינו מתמודד עם אהבה פרטית. זה נכון באופרה משעשעת כמו 'הספר מסוויליה' או באופרה רצינית כמו 'וילהלם טל' הוא אינו שופט את גיבוריו, אינו מייצר במוזיקה סולם ערכים שלפיו אנו אמורים לגזור את דינו של הגיבור לשבט או לחסד. רוסיני אינו שופט. מבחינות רבות הוא כמו אלוהים, מתבונן בבני האדם מרחוק, האהבה שהוא מתאר במוזיקה שלו היא אהבה כמושג, לא כאהבה פרטית.

"הוא מציע התבוננות פילוסופית. במידה רבה לדעתי, גיבוריו של פוצ'יני, למשל רודולפו ומימי (ב'לה בוהם'), לא היו נוצרים ללא המוזיקה של רוסיני. אני משוכנע שאחת הסיבות שהוא חדל לחבר אופרות בשלב כל כך מוקדם בחייו, הייתה שהקו המוזיקלי השתנה והלך לכיוונים אחרים. לדידי זו אחת הסיבות שרוסיני הוא מלחין הרבה יותר מודרני ומתאים לתקופה שלנו".

"בת הגדוד", צילום: יוסי צבקר

זה מרתק ומעניין, אבל איך אתה מצליח להעביר את הרעיונות האלה לזמרים בחדר החזרות. עם מה האמנים צריכים להתמודד?
 
"זה לא קל ומספר הזמרים שמושג ה'רוסיניסמו', נהיר להם הוא לא גדול. כאן באות לידי ביטוי תכונות נוספות, זמרת ה"בל קנטו" (בתרגום השירה היפה, במשמעות התכונה הרווחת באופרות של רוסיני ובחלקן גם של ממשיכיו בליני ודוניצטי, שבה הזמרה יפה, קלילה מבריקה ובהירה. בשונה מן הנוכחות הכבדה שנדרשת ביצירות מאוחרות יותר. מדובר גם בשיטה אחרת של הפקת קול...).
 
"מה שאני מנסה להגיע אליו בחזרות הוא לגרום לך שהזמר יבין שהוא למעשה יוצר את היצירה תוך כדי השירה. לא רק נותן למוזיקה פירוש. אותה וירטואוזיות קולית אינה באה כדי להרשים. אם הזמר יפעיל את מערכת הרגשות שלו ולא רק את הטכניקה ובעיקר כאן נחוץ דמיון, מטען תרבותי עשיר עם כל אלה ביחד הוא יגיע ל'רוסיניסמו' ולכן זה מודרני". 

"בת הגדוד", צילום: יוסי צבקר 

יש דוגמאות?
 
"כן. תמיד נחזור למריה קאלאס שהבינה היטב את כל הסגנונות והיא קנתה לעצמה מקום. צריך לשמוע אותה שרה את 'מדיאה'של כרוביני...ההבדל בין המוזיקה הזאת למה שבא אחר כך הוא שכאן המוזיקה באה מהראש, את החושב על מה שאתה עושה. ורדי כאמור לא הבין איך מוזיקה יכולה לבוא מהראש ולא מהלב. הסגנון הזה נשכח. לכן יש נטייה לזלזל ברוסיני.
 
"אני זוכר שמרילין הורן, ( אחת החשובות בזמרות האמריקניות) הגיעה לפזארו מתוך הכרה שרוסיני הוא עוד מלחין ועכשיו כאן בעבודה גיליתי שהוא מלחין גדול. או מאוריציו פוליני שמדי פעם מנצח, שהיה אמור לנצח על האופרה 'הגבירה מן האגם' ואמר לי 'אבל אין כאן מוזיקה, התזמורת מנגנת משהו מאוד בסיסי'. ובהמשך הוא גילה איך הבסיסי הופך לעשיר ומקבל משמעות".
 
ואיפה  אתה ממקם את האופרה "בת הגדוד" שאתה מנצח עליה כאן?
 
"בפרופורציות הנכונות. זוהי יצירה קלילה, אתה לא צריך לבוא עם המטען הפילוסופי, יש כאן אריות יפות, לטנור יש רגעים לא פשוטים, אבל בסך הכל זוהי אופרטה, אולי מחזמר משוכלל. הזמרים בכללם הילה בג'יו ששמעתי כאן תורמים. זה לא רוסיני עם התביעות המורכבות. אבל זו בהחלט חוויה מבדרת".  
 
האופרה "בת הגדוד" עולה משכן לאמנויות הבמה באופרה הישראלית עד ה-19 בפברואר 2011.

לרכישת כרטיסים