עוף שונה

אם ג'ו עמר, השוּבֶּלים ואפילו "צלילי העוד" ו"צלילי הכרם" נחשבים כמייסדים של "הזמר המזרחי" הישראלי, והכוכבים הנוכחיים - מאייל גולן, דרך ליאור נרקיס, קובי פרץ ומשה פרץ ועד דודו אהרון - נחשבים דור שלישי, יוצא מכך שעל הדור השני, דור הביניים, נמנים מן הסתם הכוכבים של העידן הקודם - מזוהר ארגוב ז"ל, דרך אביהו מדינה, שימי תבורי, חיים משה ועד שלומי שבת. ויסלחו לי השאר, לא מעטים ולא פחות טובים, שאינם נזכרים (נסים סרוסי, דקלון, עופר לוי, מושיק עפיה ועוד) ברשימה חפוזה, מכלילה ואולי קצת גסה זו.
 
את אבנר גדסי הוצאתי במכוון מן הכלל. בגילו (59 באביב) ובתקופת פעילותו (מ-1972 ואילך) הוא שייך לדור הביניים, אבל בסוגו, אולי גם בסוגתו, ביצירתו ובהספקו, הוא אכן יוצא דופן. ואם הוא נחשב על האבות המייסדים של הפופ הים תיכוני העכשווי ואחד ממקורות ההשראה שלו, זה על אף פעילותו ולא בזכות הצלחתו, שתמיד הייתה בערבון מוגבל ומסופקת.
 
כי גדסי היה ונשאר עוף שונה. מספר אלבומי האולפן שהקליט קטן בהשוואה לאחרים, וגם מי שמונה תשעה מהם נותן הנחה גדולה וכולל בהם אלבומי הופעה ואוספים. גם מספר הלהיטים שרשומים על שמו של גדסי אינו רב כשל עמיתיו, למרות שחלק מהם הם קלאסיקות ים תיכון, פופ ורוק, ולמקצתם מובטח מקום כבוד בספר השירה הישראלי.
 
הסיבות להספק הלא גדול של השירים והתקליטים של אבנר הן שתיים: אופי (תמהיל שבו העצלנות גברה על הלהט) ויצירתיות. גדסי, בניגוד למרבית עמיתיו הבוגרים בשני הדורות הראשונים, אך כמו עמר, מדינה ושבת, הוא יוצר - מלחין בהתעקש לשיר שירים שלו. ועוד משהו חשוב בהקשר זה: המוזיקה של גדסי, גם אם נשמעה כזאת או תויגה בטעות ככזאת, לא הייתה אף "מזרחית" הארז-קור או להבדיל מזרחית להכעיס.
 
גדסי, נער סיקסטיז, הוא מוזיקאי של רוק'נרול, בלוז וריתם'נ'בלוז, שמקורות האהבה וההשראה הייחודיים שלו, בקרב עמיתיו, מנעו ממנו להיות מסחרי, מצליח, להיטני ופורה כמותם. הוא זכה להערכה רבה על הדבקות באמת האמנותית והמוזיקלית שלו, אבל זו, כמה חבל, לא הפכה אותו לסופר-סטאר מזרחי כמו את עמיתיו.

מגשש את דרכו
 
ספק בעיניי אם המופע "מנגן ושר", בו אבנר גדסי מציין 40 שנות זמר, הוא הניסיון שלו להחזיר לעצמו את מה שמעולם לא הצליח לו, להיות שובר קופות היסטרי, אבל הוא בהחלט הזדמנות נאה לזכות בכבוד המגיע לו וליצירה שלו. ואולי גם, על הדרך, לבנות לעצמו מופע במה ראוי, לקופה פתוחה, מה שלא עשה מעולם. ולא חשוב הגודל. כי היכלי הספורט והתרבות, הפארקים והקיסריות, שאליהם רצים הכוכבים הצעירים, גם אינם קערית מרק הרגל (והחילבה) שלו, גם לא מתאימים לו ולתדמית האנטי-כוכב שלו.
 
ההופעה בצוותא תל אביב, מקדש פופ ארצי, הייתה השנייה בסיבוב הופעות שמגשש את דרכו, שראשיתו ניטעה באודיטוריום דוהל שכונת התקוה, הבית האמיתי. גדסי, מלווה בשבעה נגנים בראשות נגן הגיטרה, המעבד  והמנהל המוזיקלי שגיא אריה, מגיש מופע לא קצר, שאורכו כשעתיים ועשרים דקות, וכלולים בו ח"י שירים בלבד, כשביניהם פוזרו שלושה אורחים, שעוד נגיע אליהם וניגע בהם.
 
הפתיחה לטעמי הייתה מהוססת וגם נרגשת, עם "בן בלי בית" ו"שרונה", שהולידו שירה בציבור חרישית, שרק הלכה והתגברה, והעידה על אהבת הקהל ועל בקיאותו וידענותו, אולי גם יותר מגדסי עצמו, שמשום מה נשאר צמוד, בקשר עין, לסטנד ובו מלות השירים. קצת משונה. אולי הוא צריך זאת לביטחון שלו, אולי ביקש בכך להעניק למופע מכובדות של קונצרט. בפועל, ההידרשות למלים הפכה את המופע לסטאטי מדי, הגבילה את הניידות של גדסי וגם נטעה מבוכה, כשהקהל כאמור, היטיב לשיר בעל פה, בעוד הזמר נזקק למלים.
 
אחרי ההומאז' בפתיחה למקורות הרומנטיים, נוסח סן רמו, כשהפופ מזרחי, אם בכלל, רק בגלל הגוון הקולי והסלסול המובנה שבו, המחרוזת הראשונה, של "מה אני רואה", "גן עדן" ו"זה הבוקר שלי", סימנה את התרומה שלו  למעשה היצירה, עם יסודות בלוז, סול וגיטרת ווא-ווא.
 
המחרוזת הבאה, של "קריה יפהפייה" ו"אשביעך דודי", הייתה מחווה לשורשים, לבית הכנסת ולבית אבא, לתפר בין מוזיקת עולם, תפילה ופיוט, ריתם'נ'בלוז ויסודות ריתם סקשן. היבט זה הועשר והועצם בהופעתו של האורח הראשון, אחיו יאיר, זמר נשמה לא פחות טוב ומלחין בזכות עצמו, שביצע שלושה שירים (שניים שלו, "לך אלי תשוקתי" ו"אמונה", ואחד גרסה מאתגרת במיוחד של "רואים רחוק רואים שקוף" של רוטבליט וקראוס). רק בראשון שיתפו השניים פעולה.

 
צילום: אילן פורת

פרק הרוקנרול
 
את הפרק הרוקי סיפקו "מנגן ושר", "פארידה" ו"קוראים לי אבנר". בראשון יש ריפים של גיטרה שכבר הפכו לקלאסיקה ברוק הישראלי, ולתמיהה איך ועל מה יוחס שיר זה ודומיו ל"מוזיקה מזרחית". "פארידה" לעומתו הוא חיבור רוק מהדלתא של הנילוס, עם להט אנדלוסי ומלודרמה סן רמו'אית, שראשיתו פתיחה ערבית מלכותית מפוארת במתכונת קלאסית, והמשכו חגיגת כפיים וענטוז של המותן. השלישי הוא תמצית הגדסיות – בלוז ענק. וכמה חסרים בנוף שלנו זמרים "מזרחיים" שישירו בכנות גמורה על עצמם בגרוב רוק'נרולי שיונק מן הבלוז. וחסרו רק שלוש זמרות ליווי צייצניות וכוריאוגרפיה "שחורה" לתנועה הרמונית כל ההרכב.
 
מוקדם מדי, לטעמי לפחות, העלה אבנר את האורחת השנייה שלו, בתו מור, יוצאת להקה צבאית ששרה את "יד ענוגה" בבצוע טעון חשמל, שהוכיח את מה שידענו מראש שהתפוח לא נופל רחוק מהעץ. הפרק הבא שלו, בצמד השירים "עיניה קראו לי" ו"לוליטה" (שניהם של יורם טהרלב), הפליג בשבחי הבלוז של אבנר.

הראשון, מבנה של שיר עם פולק-בלוזי שמסתיים ביבבה הגדסית הטיפוסית, המאוואל החנוק והצרוב שלו; והשני, אחד מגדולי להיטיו, בלוז כבד שהוכיח בפעם המי יודע כמה את יכולתו המופלאה לחיות את השיר כל פעם מחדש, להיטען בו ובאחרים כמו בזמן כתיבתם לפני 30 ו-40 שנה. כי כשגדסי שר ניכר בו שהזעקה יוצאת מקרביו, שהשירים הם שלו, בשרו ודמו. הוא עושה זאת עם אגרוף מונף. וכשכף היד נפתחת ונפרשת, היא בדרך כלל מנגנת ופורטת על גיטרה דמיונית.
 
אורחו השלישי היה אביהו מדינה, שנטל לעצמו את מלאכת שר הטקס וניהל את החגיגה, אך מצד שני, "התנחל" בהרשאת מארחו, עם ארבעה להיטים משלו ("שבחי ירושלים", "הפרח בגני", "כבר עברו השנים" ו"אל תשליכני לעת זקנה") כתכנית אמנותית בתוך המופע וללא קשר אליו (למרות מיומנויות ההופעה והפעלת הקהל של מדינה). את הטעם המאכזב של הפקרת הבמה לאורחים, מבלי ליצור דיאלוג משמעותי עימם, המתיק שיתוף הפעולה עם מדינה במחרוזת שירים (של מדינה למצער), שכללה את "לבד יושבת", "למה אל" ו"רעיה".
 
ומעניין היה לעמוד על ההבדלים ביניהם. כשמדינה שר "שלא תהיי לבד יושבת בעולם אכזר", הוא בא לנחם בשם האמנות והליטוף, בעוד גדסי שר זאת בתוכחה, מתוך כאב, סבל וייסורים; ה"למה" שלו הוא יבבה, צעקה חנוקה שיוצאת מן הלב, עם הסלסול שנותן לה את תבנית הנהי האופיינית לו. כן, נהי. לא בכי; "רעיה" של מדינה היא האשה האוטופית, הבלתי מושגת, כמעט לא אמיתית; ואילו אצל אבנר היא מוחשית וחושנית, חיה ותוססת, יצרית ומסוכנת, אמיתית לגמרי.

הפרק הספרדי
 
הפרק האחרון - עם "חלפו ימיי" ו"נערה מספרד" - ייצג את ההשפעה הספרדית הברורה, שנושמת אנדלוסיה ורוקעת פלמנקו. איכשהו הוא חיבר אליו את "הגברים בוכים בלילה", להיט צעיר יחסית, בן עשרים בלבד, שמקומו בכותל המזרח של הרוק הישראלי מובטח ולא רק ברפרטואר ימי הזכרון. זה אולי הרוק-בלוז המזרחי האופטימלי. גיטרה חשמלית גראנג'ית, כועסת ומתריסה, כששירת הנהי שלו סוטה מקווי המתאר, מתפתלת בסלסול מלא רגש. שירים שניזונים מהחיים, מלאי חיוניות ומיץ, כשגם בשמחה יש עצב, וגם בקצב יש כאב. נשמה קוראים לזה.
 
ההדרנים, אחרי התודות לנגנים, התמקדו ב"נפרדנו כך", להיטו הראשון מ-1972, שיר שהוא פלא ובלדת רוק נצחית בכל אנתולוגיה שתיכתב. זה גם השיר היחיד בו הוא מרשה לעצמו להתנתק מדף המלים (סמדר שיר), אתו הוא בטוח לגמרי. וגם ב"בין קשת לענן" (מלים: עוזי חיטמן), אף הוא בלוז-רוקי. ולהבדיל משירים בגוון ים תיכוני, שבהם שלטת גיטרה מזרחית חשמלית (יש דבר כזה!), אצל אבנר גדסי אין דבר כזה. רק גיטרה חשמלית ונגינה רוקית בתכלית.
 
אולי "צוותא" הוא אולם קטן לזמר ים תיכוני, מכל דור שהוא, ולפוטנציאל שלו. אבל עם תריסר שירים באורך מלא (והשאר במחרוזות) המופע של אבנר גדסי זקוק לליטוש ולשיפור, ואפרופו לחיזוק הביטחון, לחידוש הקשר ולהפצת הבשורה. רק לא למהר להיכל התרבות. הוא לא יברח.
 
אבנר גדסי, מנגן ושר. צוותא תל אביב. חמישי, 10 בפברואר 2011