הפסטיבל התרווח השנה על פני ארבעה  ימים, כאשר מספר אמנים אורחים הופיעו יותר מפעם אחת, בהרכבים שונים. יש יתרון בשיטה כאשר אתה רואה סולן הופך למלווה ופועל בסניטציות קוטביות. בעיקר אמורים הדברים לגבי אחד מגדולי המתופפים בעולם- חמיד דרייק.
 
במהלך ארבעת ימי הפסטיבל ראיתי מדי יום שני מופעים -  האחד ישראלי והאחד אורח.
 
היום הראשון: בגר ודרייק נפלאים
 
ביום הראשון הופיע דרייק עם אלברט בגר בדואו של ג'אז חופשי: בגר, מטובי המבצעים של ג'אז חופשי בישראל קיבל תמיכה טלפטית לכל רעיון שהציע: האולם הקטן המה מתשואות הנוכחים שהרגישו שהיסטוריה של ג'אז חופשי נכתבת לנגד עיניהם.
 
דרייק, שזה לו ביקור שלישי בישראל שוחח במשך למעלה מ-5 דקות על מקורות האנרגיה שלו - דרך הקהל אל עמיתו לביצוע. בעיני לדבר כדאי בסדנה ולא בקונצרט. אך עצמת הריגוש חיפתה על הצורך של דרייק לשתף אותנו בהגיגיו. סך הכל - נפלא. דרך אגב בגר מדבר פיזית לתוך הכלי ומרחיב באמת את גבולות הדיאלוג.

איילת רוז, אלברט בגר, צילום: יח"צ 

בקונצרט הפתיחה דווקא התאכזבתי מפסנתרן ומלחין אירי ידוע- ג'ורג' קוליגן, שנוסף ליצר למדנות שגרם לו לדבר יותר מדי ( קוליגן ידוע כמחנך ג'אז) התעקש לנגן בסינתיסייזר ובמלודיקה. הקטע הפותח היה קטע של הביטלס-Come Together  שלא הצטרפה אליו פרשנות אמיתית, אלא שבסופו הוא נארג לתוך קטע פסנתר עם טקסטורות קצביות מדהימות.
 
קוליגן הוא פסנתרן קצבי מצויין וחבל שהוא נעזר בחשמל ובמלודיקה- הקטע האירי שהוקדש לבנו הצעיר Liam Lament  היה אמור לעורר איזה רגש סמוי שנעדר מנגינתו הרגילה - אך הנס לא התרחש.
 
היום השני: שני הרכבי טריו
 
אריק שטראוס הוא פסנתרן ישראלי ששהה על מלגת אמנים בקרית האמנים בפריז וחזר מלא מרץ ומנגינות  חדשות כשמלווים אותו שני ישראלים מהסצנה הניו יורקית: הבסיסט טל רונן ( מצוין) והמתופף גספר ברטונצ'ל. שטראוס , רומנטי, מתרגש, מזיע בכמויות ומקסימליסט בגישתו לפסנתר מצא חן בעיני בעיקר כאשר ניגן בשקט.
 
זה קרה בעיקר בתחילת הקטעים שנהפכו עד מהרה לנגינה עמוסה: הנגינה טובה, הרגש והטכניקה זמינים במקום-ועכשיו יש לצחצח, להיפטר מעודפים ולהתרכז במהות של כל קטע ובמה שמבדיל בין הקטעים - אחרת יש סכנה שהכל הומוגוני מדי.
 
החלילנית ניקול מיטשל בחרה רוב הזמן (למעט קטע אחד) לנגן ללא כלי הרמוני בהרכב של בס, תופים וחליל. דרייק הנהדר ניגן בתופים והבסיסט האריסון באנקהד החזיק את ההרמוניה לבדו. טכניקות האצבעות שלו כל כך טובה עד שיצר רושם שהוא מנגן בפסנתר- ואמנם באחד הקטעים עבר לפסנתר- אך ניגן עליו פד קבוע של הרמוניה, ללא סולו.
 
דרייק ישב באמצע הבמה של האולם הגדול (מקומו של הסולן בדרך כלל), כשפניו אל הקהל, מימינו החלילנית ששמרה על קשר עין מתמיד עם הבסיסט שעמד בצד השני של הבמה. בקיצור-פחות אינטימי מאשר באולם הקטן והרבה יותר סולני.

דרייק ובאנקהד רוב הזמן יצרו טקסטורות מלוות לחליל ועסקו פחות בדיאלוג פנימי: לא היתה זו האינטנסיביות הרגשית שגילה דרייק עם בגר. אבל ניקול מיטשל הפליאה לנגן וגם כן דיברה וניגנה בו זמנית - כמעשה בגר יום קודם. אמונים על אסכולות הג'אז החופשי של שיקגו התגבש הטריו תוך כדי נגינה ואיפשר לכל חבריו להבריק –כל אחד בתורו. בסך הכל- תענוג גדול.
 
היום השלישי: איילת רוז היא מלחינה אדירה
 
ביום השלישי קיבלנו באולם הקטן את המופע התרבותי של הפסטיבל. "תרבות" אינה מילה גסה, ומותר בג'אז לנגן תפקידים כתובים בנויים כהלכה שאינם היסטריים. מותר להקשיב לטקסט ולתת לקהל לשיר טקסט.
 
על הבמה: ארבע בנות ושני בנים - כולם צעירים, לבושים בצניעות המזכירה ערב מוזיקה קלאסית אינטימית ומנגנים בשקט. לו הייתם צריכים לנחש בשלב הזה מי תהיה הסולנית  (שהיא גם מלחינה נהדרת וזמרת בעלת חוש קצב ונוכחות דינמית מובהקת) לא הייתם מצליחים.
 
אצל איילת רוז מופיעים סולמות מזרחיים, קטעי כליזמר, ג'אז ופופ ישראלי והכל טבול בהקשבה מחוייכת- אבל לא באירוניה ובציניות: חוסר נסיונה התבטא אצלי בעובדה שהציגה כל שיר באמצע מחיאות הכפיים של השיר הקודם.
 
הטקסטים לקוחים משירי משוררים מקוריים ומתורגמים. המופע, ששמו הצנוע "בצידי דרכים" הולם אותו ככפפה, התהדר בנוכחותו המקסימה של אלון אולארצ'יק ששר עם הלהקה כמה שירים וגם "שר קולות". אבל למעשה כולנו שרנו קולות. בקטע מסויים נתבקשו הגברים שבקהל לשיר-"מרקיע לרקיע עוברים החולמים" והנשים שרו במלודיה אחרת ובקצב אחר "יש בכוחנו לחיות כפי שצריך לחיות" ואיילת רוז הוסיפה קולות משלה.
 
אולי טעיתי במלים אבל לא טעיתי בהבנת התוצאה שהפכה את הקהל לגוף מבצע אמיתי, ( ולא ה"כפיים" הנוראות אותן מבצע הקהל כדי להפיס את רוחו של האמן המבקש).
 
ההרכב –אבוב, פסנתר, בס המנוגן בקשת, גיטרה המתחלפת בעוד וכלי הקשה המנוגנים ביד- הזכיר לי את להקת "אורגון" המהוללת בראשית דרכה. כולם היו טובים, אבל שמתי לב לפסנתרנית קטיה טובול, לאורה בועזסון בבס וליעל זמיר באבוב. לעיתים רחוקות נדבר על קונצרט "רוחני" בלי להוסיף שווא באות חית, וזה אחד המקרים. איילת רוז היא מלחינה אדירה שכל עתידה לפניה. 

די אלכסנדר, טיגראן האמאסיאן, צילום: יח"צ

  
באולם הגדול הופיע וירטואוז אמיתי, ילד פלא שהחל לנגן בגיל שנתיים ולא הפסיק מאז - טיגראן האמאסיאן. הפסנתר שלו נשמע אחר משום שהוא גדל על מוזיקה קלאסית וכל קליד נשמע ברור ונקי. טכניקה מהממת, אלתור מצוין ושיתוף של מוזיקה אתנית. שני המלווים שלו מצטיינים באותו סוג של נגינה-בדגש על  מלאכת כפיים.
 
האמאסיאן היה יכול להצטיין באותה מידה בתחרות נגינה קלאסית: ולמרות שזה לא My Cup of Tea לא יכולתי שלא להצטרף  לקריאות הבראוו: האמאסיאן מזכיר לך את אהבת הכלי הבסיסית ורגשותיו פרושים לעיני כל- החל בהתפעלות מעצמו וכלה בסחף רגשות של הקהל. יום קודם לווה האמאסיאן את הסקסופוניסט שאולי עינב והוכיח כי גם כמלווה הוא וירטואוז גדול.

היום הרביעי: אפרת גוש שרה ג'אז
 
ביום האחרון התחלנו עם הזמרת די אלכסנדר: זו היתה הופעתה השנייה בפסטיבל. אחרי שההופעה הראשונה הוקדשה לתקליטה האחרון, בהופעתה השנייה החליטה להקדיש ערב לשתי אלילות נעוריה: דיאנה וושינגטון ונינה סימון.
 
אלכסנדר (בת 55, אך עם טמפרמנט של ילד) היא זמרת מקצועית מאוד - שיר רודף שיר,הפסנתרן מיגל דה לה קרנה מריץ את הערב עם פתיחות וסיומים ברורים: הבסיסט שעבד עם ניקול מיטשל- האריסון באנקהד- עובד גם פה, כמובן משנה את עצמו כדי להתאים לקונספט יותר מסחרי.
 
כאשר שרה די את שיריה הקופצנים של דיאנה וושינגטון הרגשתי בבית. כאשר חיקתה את נינה סימון בכמה שירים כועסים באתי במבוכה אמיתית: כמו רבים באולם ראיתי את סימון בהופעות חיות- והכעס שלה אינו מניירה הניתנת לחיקוי: גם סגנון הפסנתר שלה אינו משהו שניתן להשאיל. מי שרוצה לעשות ערב של בילי הולידיי, או נינה סימון, או אדית פיאף חייב להתרכז בדמות וביצירות שלה ולמצוא את הפרשנות האישית שלו.  די אלכסנדר פשוט חיקתה את נינה סימון, מבלי ליצור את הקונטקסט המוזיקלי והחברתי שבה פעלה האחרונה.

 
אפרת גוש, צילום: יח"צ

הפסטיבל הסתיים עם הזמרת אפרת גוש ששרה עם תזמורת הג'אז של תל אביב בניצוחו ובעיבודיו של עמיקם קימלמן. התזמורת, החייה מפסטיבל לפסטיבל כוללת את רוב הנגנים בעלי הנסיון בישראל האוהבים ומתאימים לביג בנד. הבעיה: למרות שכל עיבוד מנצל היטב את הפוטנציאל המסחרי-העיבודים כוחניים, מנגנים בדינמיקה דומה ואינם מספיק שונים זה מזה. הרעב להשמיע את כל חלקי התזמורת מביא רגעי שיא מרובים מדי על חשבון השירה. מותר לפעמים ללוות רק בכלי אחד או שניים או שלושה.
 
אפרת גוש מקסימה, בעלת איכות חתולית מאוד סקסית ומבטא אנגלי מזעזע בכנותו. ( זוכרים את השורה: "שלום מדבר אנגלית , ממש כמו בקיבוץ..." מתוך "יונתן סע הביתה"). אני אוהב את האנגלית הזו ואוהב את האומץ שלה. היא לא מפחדת מכלום - גם לא מזיופים. אני מאמין שאם גוש, אוהבת ג'אז אמיתית, תעבוד על הנושא ותדייק יותר היא תהיה זמרת ג'אז מצוינת. לא הייתי שר במקומה את השיר MY Man's Gone Now מתוך "פורגי ובס" של גרשווין, הדורש עבודה הרבה יותר ספציפית על כל צליל אבל בשירים פחות מורכבים - נעים לראות ולשמוע אותה.
 
לסיכום:אני אוהב את הפורמט של ארבעה ימים, המאפשר הופעות חוזרות והשוואות. אני אוהב את ההרכבים בלובי בין המופעים, בהם שמעתי למשל את הגיטריסט הנפלא עופר גנור, את הבסיסט מקס אוליארצ'יק, את הזמרת סימונה ארונס ועוד. הלובי הופך לאתר מרכזי בהפסקה ההכרחית בין שני המופעים המרכזיים בכל ערב. מאוד אהבתי את חמיד דרייק, אלברט בגר, איילת רוז וטיגראן האמאסיאן.
 
נכון שלא היה השנה עוגן מרכזי ( אפרת גוש מצד אחד וחמיד דרייק מצד שני אינם עוגן ) וביומיים הראשונים נוכחות הקהל לא היתה מספקת. הפסטיבל כבר ילד גדול ופרט לכל הצימוקים הנהדרים שקיבלנו אנחנו מחכים לבשר בצורת דמויות מרכזיות בג'אז של ימינו-שגם אם הן יקרות יותר- פסטיבל אמיתי  לא יכול בלעדיהן. חוץ מזה –היו ארבעה ימים של כיף.
 
פסטיבל הג'אז ה-22 של תל אביב, סינמטר ל-אביב, 18-15 בפברואר 2011. ניהול אמנותי: ניצן קרמר וברק וייס. הפקה: המחלקה למופעים בעיריית תל-אביב-יפו.