"כל הזמנה היא אתגר"
 
בנימין יוסופוב, קונה לעצמו מקום מרכזי ביצירה המוזיקלית בישראל היום. הוא פעיל כאן כבר כעשרים שנה מאז הגיע לישראל. הוא נולד בטג'יקיסטן, שם למד ובהמשך למד במוסקבה.
 
לישראל הביא, יחד עם עוד קבוצת מלחינים בגילים שונים, את צבעיה העזים של המוזיקה מאזוריו המגוונים של חבל הקווקז הנרחב, כלים, מגוון מקצבים, לשון מוזיקליות שמשתמשת בטכניקה המערבית כדי ליצור ניב מוזיקלי אחר. "אחר" עבור מי שגדלו על המסורת המוזיקלית המערבית. שונה, מסקרן, מגרה לכל מי שאזניו בראשו.
 
במהלך השנים יצר יוסופוב מערכת קשרים עניפה עם תזמורות, מנצחים וסולנים ברחבי העולם. המוזיקה שלו מושמעת, כשהוא או אחרים מנצחים על ביצועה, במקומות רבים בעולם ובולטים בהם, גרמניה, שוויץ, איסלנד ארצות הברית, דרום-אמריקה, המזרח הרחוק, סרביה, טורקיה וכמובן במקומות רבים ושונים בישראל.
 
הצבע המיוחד שמאפיין את המוזיקה שלו שבה לבבות רבים. מישה מאייסקי מנגן קונצ'רטו לצ'לו מפרי עטו, מקסים ונגרוב ניגן ורקד יצירה שלו ברוח הטנגו לרקדנית ויולה ותזמורת, רביעיית סולנים נגנה סינפוניה קונצרטנטית של יוספוב בהשתתפותו ובניצוח של מקסים ונגרוב.
 
הכיוונים החדשים שיוספוב מציע למאזיניו, מאתגרים ולא מקוממים, מעשירים את החוויה המוזיקלית ולא מייגעים. השבוע, מיום רביעי תושמע יצירה חדשה שלו, קונצ'רטו לשתי קלרניתות ותזמורת, שחיבר לצמד הקלרניתנים התאומים בני ה-19 מאשדוד, דניאל ואלכסנדר גורפינקל.
 
השניים ינגנו את היצירה החדשה שנקראת "דמויות הנשמה" עם התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון, שהזמינה את היצירה, בניצוחו של שלו עד-אל.     
 
איך הגבת כשקבלת את ההזמנה לחיבור יצירה חדשה?
 
"כל הזמנה היא אתגר. כשאתה צעיר, אתה פשוט עושה מה שבא לך. והתגובות לכן מהירות יותר. עם הזמן, הכל נעשה קשה יותר, מורכב יותר, תהליכי יותר. אמנות אינה  פוליטיקה. אינך יכול להיבנות על הצלחות העבר, או לבנות לעצמך דמות על סמך מוניטין.
 
"באמנות כל הזמנה, אינה רק אתגר, אלא התחלה חדשה. צריכים כוחות נפש להתמודדות עם האתגר וככל שהגיל עולה יש הרבה עניינים שאיתם צריך להתמודד, עבודה, משפחה וכיו"ב וכשבאה הזמנה חדשה אני חש שאני צריך להיות רענן וחדש לקראת היצירה. אני צריך לתקשר עם קהל המאזינים ולדאוג שהוא יקבל מוזיקה שהוא יוכל להגיב אליה ולחוות אותה. אלא שאותה מוזיקה צריכה בה בעת, להיות אתגר לנגנים, למוזיקאים, למנצח, למבקרי המוזיקה.
 
אני יודע שיש מלחינים, ביניהם גם מוכרים וידועים, שיש להם מוטיב אחד ששב וחוזר ביצירות רבות שלהם. אני לא יכול ליצור בצורה כזאת. אני חייב משהו חדש בייחוד כאשר מדובר ביצירה לשתי קלרניתות.
 
יש היבט נוסף, אחר,  שאני מתחשב בו. המוזיקה שלנו (המלחינים) אינה עונה לציפיות הקהל ולדרישות שלו. אנחנו, המלחינים, לא נפגשים עם הדרישות. ישנה גישה מתנשאת של מוזיקאי. כזו היא למשל גישתו של פייר בּוּלֶז, מלחין צרפתי, מן החשובים בעשורים האחרונים, שאינו נפגש עם הקהל שלו או עם רצונותיו. אם יישָאֵל יאמר בולז: 'אני כותב לאלוהים' ולא חשוב מה יגידו האחרים.
 
בקצה השני של קשת מחברי המוזיקה, יש מלחינים שמפתחים גישה מסחרית – הולכים עם הזרם, היום מקובל 'לזרום' ויצירותיהם מתקבלות לכן יחסית בקלות. ישנה גישה שלישית, המנסה לבנות גשרים בין הקהלים השונים והמוזיקה. בישראל קהלים שונים יש בשפע: ימניים, שמאלנים, ערבים, יהודים, דתיים, חרדים וחילוניים, מי שקוראים ומי שאינם קוראים. כמו הקהל המרובד, גם המוזיקה המוכרת עשויה להיות מרובדת. את באך אפשר לשמוע ברובד ראשוני, לקלוט את הנעימה, בהקשבה שנייה ושלישית אתה מתחיל לחשוב על המתמטיקה שלו וכך הלאה".  
 

"דואו גורפינקל" (צילום: מירי שמיר)

"חזרה לשורשים בעתות מצוקה"
 
אז מהי הדרך שלך?
 
"לעומת בולז, החי במדיה מסוימת, בבועה משלו, אני מנסה למצוא אתגר, מדבר בין ג'אז, לקלאסי למחשבים. אני חושב שדווקא לצעירים הסגנון, או הסולם שבו כתובה היצירה, אינו חשוב. המוזיקה שלהם מנותקת מן הטעם המקובל. הם יכולים לשמוע ברצף למשל את מאהלר, את מייקל ג'קסון או מוזיקה לדוּדוּק, כאשר מה שמכתיב את הבחירה הוא חיבור אמוציונלי.
 
"לנו המבוגרים חשוב לאן אני הולך, איך אני לבוש, כל אלה נתונים משמעותיים עוד לפני שהתחלת לשמוע מוזיקה. ובהתאם לכך אני משוכנע שרובם של המאזינים אינם מקשיבים למוזיקה אלא מתייחסים אליה כאל אוכל שהם רגילים לאכול.
 
"ראשית כל, ועוד לפני שאני ניגש לחבר צליל אחד, אני יודע שאני מופתע כאשר אני שומע שמלחין יודע מראש מה ייכתב. אני, לפני כל יצירה, חש כצייר שמחזיק את לוח הצבעים ביד אבל לא יודע מה יקרה על הבד. במוזיקה שלי אני מנסה לייצר סיטואציה של מפגש וליצור חיבורים שעשויים להיראות  קיצוניים. כך למשל נפגוש רוק וטנגו בקונצ'רטו לוויולה, ולס ומוזיקה עממית רוסית בקונצ'רטו לצ'לו ועוד. אני יכול לומר שישנה תחושה של חזרה לשורשים, בעתות מצוקה. חזרה לטבע היא תהליך של הבראה ושל שיקום".
 
אתה חוזר לטבע שלך, למקור שלך?
 
"במידה מסויימת אני חוזר לטבע שלי. כל אדם מדבר את שפת אימו גם אם הוא שולט בשבע שפות אחרות. השפה האחת היא המקור היא ה-DNA. כתיבה בשפה אחרת מציע סוג של בריחה כמו הכתיבה של נבוקוב באנגלית.

"אני גדלתי בטג'יקיסטן ומרגיש שגדלתי בקונספט יותר אוניברסלי. בישראל יש פרדוקס. מנסים במוסיקה לדבר איתנו על מסורת של מוזיקה מערבית, גרמנית. אבל זה לא נכון כי מי שגדל בישראל לא גדל על המסורת הזאת. ילדים בגרמניה גדלים על בטהובן וברהמס. כאן התחלנו חיים חדשים, מי שנולד כאן נולד צריך להיות אדם יותר פתוח. הפתיחות הזאת, שצריכה להיות היום בכל העולם, היא המפתח לשלום, לאהבה בין בני אדם.

"השילוב של מוזיקות מקומיות, ערבית, טורקית, כלי זמר ומוזיקה מערבית נמצא בהישג יד. מכאן הדרך קצרה לשפה. הבת שלי לומדת עכשיו ערבית, כי זה מה שצריך לעשות. כולם היו צריכים ללמוד ערבית ולהכיר את הסביבה את השכנים. כך במוזיקה וכך במלים. ודווקא במקום כזה מנסים לומר לנו שמוצרט הוא המוזיקה היחידה.

"אני מודה שלמרות שאני מעריץ גדול שלו, ושלדידי גאונותו של מוצרט היא בכך שבעצם אצלו הגיוון הוא עצום ואין שתי תיבות דומות זו לזו, די נמאס לי להיכנס לאולמות שבהם משמיעים את מוצרט ולא את המוזיקה שלנו. מוצרט כאן הוא נטול משמעות, צריך להמיר אותו בתכנים חדשים. למה להיכנס לאולם קונצרטים שבו תלויות תמונות ישנות וקבועות ולא לאולם שבו מתרחשת ונוצרת מוזיקה".

יצירה לאדם אחד שהתפצל
 
 מה היה האתגר בהזמנה הזאת?
 
"הכלי הסולני, הקלרנית, הוא ראשית כל הסמל של הכליזמר היהודי. במרכז אסיה, משם באתי, הכלי הזה הוא יחסית חדש, אבל קדם לו באופיו כלי מסורתי, ה'דודוק'. כלי מוכר גם בבלקן. מנגד ישנו הכלי המערבי שהחל להיות מוכר מן המוזיקה של וובר, כלי שנגנים שונים הטביעו בו את חותמם האישי, נגינה אישית, רכה, ומנגד גם נגינה קרה ומדויקת.
 
"יש לי כאן מצב שונה: שתי קלרניתות, אבל לא סתם שתי קלרניתות אלא כלים זהים כאלה שבהם מנגנים תאומים זהים. למעשה שני דברים שהם בדיוק אותו הדבר, יש דו שיח בין שווים בצורה המוחלטת שלו. האתגר הוא איך זה יישמע, ובמקרה הזה גם איך זה ייראה. הקהל צפוי לאפקט ויזואלי ולאפקט אקוסטי באותו הזמן. על הבמה יישמע הדהוד אחר, אולי הדהוד אחד. תאומים זהים הם אדם אחד שהתפצל, לתופעה הזאת כתבתי את המוזיקה".
 
מה, אם כן קורה ביצירה עצמה?
 
"יצירה קונצרטית ובה ארבעה פרקים, כל אחד מציע היבט אחר של אופיו של הכלי. הראשון הוא המחזיר אותנו למסורת הנגינה העממית ב'דודוק'  כלי הנשיפה זאני מכיר ממחוזות הולדתי. הפרק השני הוא הפרק ה'כליזמרי' ביצירה, שאינו מצטט את המוזיקה היהודית העממית אלא מרמז עליה מסמן אותה ואת ההשלמה אנחנו המאזינים עושים בכוח הדמיון. פרק שלישי, נכתב בהשראת הפרק האיטי בסימפוניה החמישית של מאהלר ומקנה תחושה של רוגע ושל אינסופיות והפרק האחרון הוא שילוב של אנרגיה ורוחניות, במוזיקה עוצמתית נחוש איך האחרונה מזינה את הראשונה".
 
 
הקונצרטים יתקיימו בתאריכים 24, 26, 27, בפברואר 2011 ב- 20:30 בהיכל התרבות ראשון לציון וב-23 בפברואר ב-20:00 במשכן לאמנויות הבמה בתל-אביב. כרטיס: 160-100 ₪. טל': 03-9484840.