ביום חמישי הוא יפתח את הכנס השני של יוצרי הקולנוע הדוקומנטרי בעין גדי. אורי רוזנווקס, יו"ר פורום היוצרים הדוקומנטריים ובמאי עם המון קבלות, מדבר על האג'נדה של העוסקים בקולנוע תיעודי ועל המאמץ לפיתוח התחום ואיתור משאבים חדשים ליצירה
סוף שבוע רגוע
קיבוץ עין גדי יארח בסוף השבוע (5-3 במרץ 2011) את "דוקו 420-", הכנס השני של יוצרי הקולנוע הדוקומנטרי בישראל. "זו הפעם השנייה ברציפות שאנו עורכים את המפגש הזה, יחד עם הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה ופורום היוצרים", מסביר אורי רוזנווקס, יו"ר פורום היוצרים הדוקומנטריים.
"בשנה שעברה התארחו אצלנו שני במאים מאוד ידועים, ניק ברומפילד ואריק גנדיני, והשנה מגיעים אלינו תומס בלמס, יוצר שעושה סרטים גדולים ובעלי תהודה. הפרויקט האחרון שלו (Babies) חצה יבשות והתפרסם מאוד, ורוס מקאלווי (במאי 'המצעד של שרמן', שהיה מועמד לאוסקר), שסגנונו שונה לגמרי, יותר אישי ומופנם, במאי-צלם שמספר עם מצלמתו את סיפור חייו האישי.
"זה בעצם חידוש של מסורת שהפורום החל בה לפני שנים, של סמינרים בינלאומיים כאלה, והתחדשה בשנה שעברה. מבחינתנו, מהרבה בחינות - כיוצרים שעסוקים במאבקים, בניסיון לשרוד ולהבטיח את היצירה שלנו, וגם ליצור בארץ, דבר לא קל – זה פתאום לקחת פסק זמן שבו נפגשים כל הגורמים בתעשייה לסוף שבוע במקום קצת מרוחק ורגוע, באווירה אחרת, כדי להיזכר לפעמים בשביל מה אנחנו במקצוע הזה בכלל.
"יבואו לא רק יוצרים אלא גם נציגי הערוצים השונים לאיזה פיץ', יגיעו גם אנשים מהרשות השנייה, מהמועצה לתרבות ואמנות, ממועצת הקולנוע, וכל זאת באווירה אחרת".
דיברת בהזדמנות קודמת על חוסר פרגון הקיים בין היוצרים הדוקומנטריים. אז זו גם הזדמנות לאחד את השורות?
"זה לא משהו שאופייני רק לתחום הדוקומנטרי. בכל תחומי היצירה בישראל חסר לנו טיפה פרגון אחד לשני. בגלל תנאי היצירה הקשים בארץ, כל אחד מרגיש שאם מישהו עושה משהו, אז זה בטח על חשבונו. מהדברים האלה צריך להשתחרר.
"אני בתפקידי הציבורי רוב היום בשוחות, מנסה להילחם בכוחות הרשע... אז בשבילי המפגש הזה בא גם כדי להרים את הראש ולפתוח אותו, לראות איך הדברים נעשים בעולם, איך אנשים עובדים, לספוג רעיונות, לנהל הידברות. יש גם סדנאות שאנחנו עורכים, כמו זו שמעבירה אילנה דיין, ודברים אחרים. זה מאפשר להתעדכן וללמוד ובעיקר להיות ביחד".
"יש פה סיפורים מטורפים, כל הזמן, כל דקה"
אין ספק שהיצירה הדוקומנטרית שנעשית פה מאוד מוצלחת ומצליחה, ועושה לעצמה בזמן האחרון שם גם בפסטיבלים ובאירועים נחשבים בעולם.
"רק השנה שלושה סרטים של יוצרים משלנו - I Shot My Love של תומר הימן, 'שתיקת הארכיונים' של יעל חרסונסקי ו'חיים יקרים' של שלומי אלדר - היו בזירות הכי מרכזיות ובפסטיבלים הכי נחשבים. גם הסרט 'התליין' של נטעלי בראון ואביגייל שפרבר הגיע להישגים יפים בפסטיבלים בחו"ל. היום אין פסטיבל בינלאומי שמכבד את עצמו, ומהשורה הראשונה בתחום הדוקומנטרי, שאין בו סרטים ישראליים. זו כבר תופעה. רק בפסטיבל ברלין שהסתיים לא מזמן הוקרנו שישה סרטים משלנו".
מה בעצם היקף העשייה הדוקומנטרית בארץ?
"בארץ נעשים בין 100 ל-150 סרטי תעודה שונים, ותלוי מה הקריטריון שעל פיו אתה קובע מהו סרט דוקומנטרי. וזה המון, יחסית לגודל התעשייה כאן. ויש את הוויכוח הנצחי מה באמת תיעודי ומה לא. יש כמובן דברים שמשודרים בערוצים השונים, ש'לא ראויים למאכל אדם'. אני מניח שנעשים כאן 80 סרטים דוקומנטריים אמיתיים בשנה. חצי מהם בערך מקבלים תמיכה של קרנות כאלה ואחרות, כאשר הסרטים היותר גדולים גם מגייסים מימון מחו"ל, שזה מאוד חשוב. כשיוצאים למסע של שנתיים או שנתיים וחצי, שזה הזמן שלוקח לעשות סרט רציני, והתקציב שלך הוא כ-500 אלף שקל, הרווח של היוצר ברוב המקרים לא עומד בשום פרופורציה להשקעה שלו".
ובבל זאת, רק לפרס אופיר מגיעים למיון ראשוני כ-50 סרטים דוקומנטריים בשנה
"ולנו יש את התחרות שלנו, שהיא יותר גדולה ומגיעים אליה כמאה פרויקטים בשנה. זו עשייה אדירה, לא רק בקולנוע התיעודי אלא בכלל. חוק הקולנוע שעבר לפני 12 שנה שיפר פה את התעשייה באופן דרמטי. אבל צריך לשכלל ולשפר אותו עוד יותר. אם היו מגדילים את התמיכה כמו שזה קיים במדינות אירופאיות, שם התמיכה בתרבות היא אחוז מהתוצר, אז פני הדברים היו טובים לאין ערוך. יש כאן כישרונות אדירים, ואנשי קולנוע מכל העולם שמגיעים לכאן כל שנה המומים מהרעיונות ומהנושאים.
"אחד היתרונות הברורים שלנו הוא שאין מדינה מטורפת כמו שלנו. מה שאנחנו עוברים כאן כל שבוע, בבלגיה ייקח חמש שנים להגיע לזה. יש פה סיפורים מטורפים, כל הזמן, כל דקה. מבין חמש הקרנות המרכזיות הפועלות כאן במסגרת מועצת הקולנוע: קרן הקולנוע הישראלי, קרן רבינוביץ', הקרן לקולנוע וטלוויזיה, קרן גשר וקרן מקור - ארבע תומכות גם בקולנוע דוקומנטרי, אם כי יש עדיפות לפיצ'רים והתקציבים הם אחרים".
גוגל דוקו
מהי עמדתך לגבי הסרטים שהיו שנויים במחלוקת בשנים האחרונות מבחינת שיוכם הז'אנריסטי: "ואלס עם באשיר" ו"המדריך למהפכה"?
"אני חייב להודות שזה נושא שמעסיק אותי הרבה. אני לא חושב שצריך כל הזמן להתעמק ולדון בהגדרות - אם בסופו של דבר הכוונה של היוצר כנה ואמיתית ולא נעשית מתוך איזו קומבינה. כשרואים את 'ואלס עם באשיר', זה משנה אם הוא דוקומנטרי או עלילתי? וגם בנוגע לסרט של דורון (צברי), השאלה המרכזית היא האם יש כאן עבודה כנה של יוצר. דורון עבד על הסרט הזה המון זמן ועבר איתו לא מעט מכשולים. אז לבוא אחרי זה ולעסוק בסוגה אליה הוא שייך, זה לא כל כך לעניין ומאוד בעייתי.
"התחום הזה בכלל, בביטוי שלו ובתמורות שהוא עובר בטלוויזיה ובמדיות החדשות - אלה הדברים שאנחנו צריכים לתת עליהם את הדעת. יכול להיות שעוד עשר שנים, כמו שיש לך היום Google Earth, יהיה גם גוגל דוקו. לך תדע לאיזה מצב זה יכול להגיע. צריך להתמודד עם הדברים האלה. חוקים ורגולציות ברמה האמנותית לא עושים את זה. בכל מקרה, אנחנו לא צריכים להיות השוטר של האמנות. יש דברים אחרים שאנחנו כן נזעקים בנוגע אליהם - כשאתה רואה למשל שערוץ מסחרי לוקח איזו בדיחה והופך אותה לסרט דוקומנטרי. זה סיפור אחר".
ראינו כמה מקרים שבהם עשו סרטים, על אמני מוזיקה בעיקר, שהוציאו אלבום או החליטו לצאת מהארון, שהיו מוצרי יחסי ציבור נטו
"זה תמיד היה קיים וכנראה תמיד יהיה קיים. בעיניי, אלה לא סרטים. פה צריכה לבוא לידי ביטוי הרגולציה של הרשות השנייה, ועל זה אנחנו כן מדברים. לא שאין חוקים לדברים האלה, אבל סרטים כאלה לא צריכים להיקרא דוקומנטריים. יכול להיות סרט מדהים על אמן שיצר תקליט ועקבו אחריו ועשו על זה סרט. ישנם סרטים מצוינים כאלה. אבל לא כל תרגיל יחצ"ני של איזה אמן יכול להיות סרט.
"הבעיה היא במקרים רבים שבמקום לעשות סרטים ראויים, עושים את זה. לכן הנושא הזה הוא אחד המאבקים הגדולים שלנו, ובגלל זה אנחנו עושים פיצ'ינג עם מנהלי התוכן של הערוצים, כדי לבחון יחד מה כן אפשר. מצד אחד לעשות דברים ראויים ומעניינים, ומצד שני לבלום דברים לא מתאימים שיש המנסים לדחוף אותם. אנחנו מנסים להמשיך ולפתח את הדיאלוג הזה".
מזה כשש שנים מתקיים טקס חלוקת פרסי הקולנוע הדוקומנטרי, אבל מה שהחל בקול ענות תרועה בתיאטרון היהלום ברמת-גן ושודר בערוץ 10, הלך ודעך עם השנים. "אני לא חושב שזה דעך ומבחינתנו זה אירוע מאוד חשוב", אומר רוזנווקס. "אני יכול לומר דבר אחד. בגדול, בטקסים התחרות היא נפלאה, אבל יש בעיה עם המושג טקס ואתה רואה שבאקדמיה שמעניקה את פרסי אופיר זה אותו סיפור. לשדר טקס של שעתיים-שלוש זה מאוד בעייתי, ואנחנו כל הזמן מנסים לפצח את הנושא הזה. השנה נפתח את התחרות לרפורטז'ות עיתונאיות רציניות וננסה להכניס אליה סרטי סטודנטים.
לגבי הטקס, זה באמת משהו שאנחנו מתלבטים בו. כי בסופו של דבר טקס זה דבר די משמים. השנה חלק מהבעיה של החשיפה זו העובדה שהטקס היה בערב של השריפה בכרמל. הייתה אמורה להיות במסגרת הטקס הופעה גדולה של 'הג'ירפות', וביטלנו אותה ועברנו באופן מובן מאליו למשהו הרבה יותר צנוע".
יש עוד בעייתיות בטקסים: מי שמועמד ו"חושד" שהוא לא יזכה לא תמיד מגיע. ראה מקרה הזוכה בטקס פרסי אופיר שלומי אלדר (אחר כך הוא הצטער על שלא בא בגלל שמועות שסרט אחר יזכה, ושלח מכתב התנצלות לחברי האקדמיה).
"אמרתי לכל החברים שמי שמשתתף בתחרות צריך לקבל עליו את כל הכללים שלה. מעבר לזה, קיימת פה בעיה של חוסר פרגון. זה לא חוכמה רק להעמיד את הסרט שלך לתחרות. אתה צריך לבוא ולמחוא כפיים למי שזוכה. זה חלק מהבגרות שלנו כיוצרים".
"זה המילואים שלי"
רוזנווקס, 45, יליד ירושלים שגדל בבאר שבע ואוחז בתעודת בוגר של החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב, פעיל כבמאי מאז אמצע שנות ה-90. את הקריירה הוא החל דווקא בקולנוע עלילתי ובין הקרדיטים שלו בתחום "שבת חתן", סרט בן 50 דקות, פרויקט גמר בחוג לקולנוע שזיכה אותו בכמה פרסים, המיני-סדרה "בלש בירושלים" והסרט/ פרק "עיניים שלי", שנעשה במסגרת הסדרה "סיפורים קצרים על אהבה". בז'אנר הדוקומנטרי יצר בין היתר את "פועלים ירוקים" ואת הסדרה "דרך האוכל עם אהרוני וגברי". כמו בין 1993 ל-2007 ביים כ-60 כתבות במסגרת התוכנית "עובדה", של אילנה דיין, ובנוסף חתום על הסרטים "החוג לקולנוע", "מדינה זבל", שני פרקים בסדרה התיעודית "גיבורי תרבות", הסרט "דור שלם דורש שלום" ועוד.
איך, עם כל מסכת העשייה הזו, אתה "מרשה" לעצמך עכשיו לאחוז בתפקיד מנהלתי כמו יו"ר פורום היוצרים?
"זה המילואים שלי. כל אחד מהיוצרים שעוסקים בתחום וזכה גם ליהנות ממנו ולקצור פירות, צריך לעשות את השירות שלו. אני רואה בזה שליחות ואמרתי כשנבחרתי שאני היו"ר לשנתיים הקרובות ושהמשימה העיקרית שלי בשנתיים האלה היא למצוא מישהו שיחליף אותי. כי זה לא קל. זה תפקיד שדורש ממני בין יום ליומיים שלמים בשבוע, וזה גם שוחק. אתה עושה את זה כמובן בהתנדבות אבל אתה לומד מזה המון, גם על עצמך.
"אני חושב שזה שירות חשוב ומקווה שאצליח לעשות את שלי. קדמו לי אנשים מכובדים, ואני מקווה לעמוד בציפיות, כי זה מאבק מאוד קשה. כל פעם שאתה מרגיש שרשמת איזשהו הישג, תמיד מישהו 'קם עלינו לכלותינו'. זה עניין של סולידריות של כל האיגוד, מטה מאבק ארצי שמאוגדים בו במאים, מפיקים, טכנאים וכו'. המאבק המרכזי הוא להמשיך לקיים יצירה חופשית ולהציב מראה מול החברה הישראלית, במקום שיש בו חיבור חזק לבעלי הון ואינטרסנטים שונים. זה מאוד חשוב".
יש איזשהו פרויקט מקצועי שאתה שוקד עליו במקביל לעבודת היו"ר?
"התחלתי לעבוד עכשיו על סדרה לערוץ 8 על ישעיהו לייבוביץ', שזה אתגר מטורף שרק בתחילת דרכו ואני מאושר שקיבלתי את זה".
"דוקו 420-", הכנס השני של יוצרי הקולנוע הדוקומנטרי בישראל יתקיים בין התאריכים 5-3 במרץ 2011 בקיבוץ עין גדי.