מעמקים של תודעות

צירופי מקרים בין מציאות לאמנות אינם דבר חדש, ועל כן כאילו דומה שהמקריות איננה זרה לעובדה שבכורתה החדשה של יסמין גודר עוסקת בסופה ומועדה בעיצומם של ימי החשש הכבד האופף את איי יפן ואף מעבר לה. וכאשר במהלך המופע הבהיק אור צהוב מאחורי המסך הלבן הגדול שברקע – לא היה אפשר שלא לחוש בתזזית מסוימת של התודעה הצופה במתרחש על בימת סוזן דלל.
 
"סוף סופה בוא" נוצר על ידי גודר בשיתוף עם איציק ג'ולי וששת מבצעיה מוגדרים כרקדנים-יוצרים, וכהגדרתו הוא אכן מסע מפרך – על הבמה ובאולם – אל מעמקים של תודעות. אין זה מופרך להעריך כי בתוככי הזמן התודעתי מתרחשים זעזועים סייסמיים, שמסעירים את סביבתם לא פחות משהם מטלטלים את החוויה האינדיבידואלית. הכוריאוגרפיה של גודר, הדרמטורגיה של ג'ולי, והביצוע של הרקדנים מצליחים לבטא זאת.
 
מה גם שהחוויה האישית של כל אחד מהמבצעים מתרחבת בהדרגה למצבים זוגיים, קבוצתיים מצומצמים, ושואפת להגיע לאיחוד כל המתחים הנוצרים לתוך גוף יחיד. העיניים של הרקדנים המצוינים – שולי אנוש, שורה וילהלמסון, ענת ועדיה, דליה חיימסקי, צוף יצחקי ודני נוימן – אומרות אימה ופחד מפני ההישארות לבד, ואף יותר מכך מפני ההיטמעות בתוך הזולת, יחיד או רבים. הפחד מפני השינוי גדול לא פחות מהפחד להישאר לבד.
 
הם מתרחקים זה מזה, מתעוותים, נפלטים אל מחוץ לתחום, אבל באופטימיות זהירה,  כל אחד שב ומנסה למצוא את זהותו ואת קיומו בתוך הסערה, באחריתה, בהתחדשותה הפתאומית עד הרגיעה הסופית. בדרך לשם הם יגלו בתוכם את דימוי החיה שבאדם, הם ייאבקו זה בזה, כטורפים המאיימים לנגוס – אם לא בטלפיהם לפחות בעיניהם שמרחוק, מתוך האולם, נראות לפתע מאיימות.  כאילו הם האריות והנמרים שנבלעו בבטן האדמה, מתחת להריסות, והם מחפשים מוצא בחזרה אל זירת ההתגוששות ההדדית. 
 

"סוף סופה בוא" (צילום: איציק ג'ולי)


היצירה מתקדמת על רקע פס קול מוזיקה (Hajtsch –1992) בעיצוב ועריכת סאונד של אייל שינדלר, עם תנודות של רחשי סופה מתקרבת, עוד ועוד, מתפרצת, נרגעת ושוב שוטפת ובתלבושות מגוונות, בגזרתן או בצבעיהן, שעיצבה מיכל בסעד, ובעיקר על רקע התאורה המיוחדת שעיצב עומר שיזף, כמו במכחול המעביר שכבות דקות של צבעי מים על המשטח הלבן והרקע הלבן.
 
"סוף סופה בוא" הוא יצירה שאיננה מבקשת להיות נינוחה, ויותר משהיא בונה על המתאר האסתטי היא פונה אל החשיבה ואל ההתבוננות העצמית של כל אחד מאתנו, ומבהירה כי ימי סופה עדיין לא תמו.