עולם שלם של רגשות בעשר דקות

המופע "ברלין- יפו הלוך חזור", קופרודוקציה ישראלית-גרמנית של "דה דה דאנס" מישראל ולהקת "Wee Dance" מברלין נקרא כך על שם כרטיס נסיעה קצרה בתחבורה הציבורית בברלין. כמו נסיעה בתחתית כך גם צפייה ב'ברלין יפו' היא מעין מסע בין תשע תחנות של יצירות קצרות ושונות מאוד באופיין.

המופע בנוי מיצירותיהם של חמישה כוריאוגרפים:  יערה דולב ועמית גולדנברג ("דה דה דאנס") דני פלג ומרקו ויגרט (Wee Dance Company)  והכוריאוגרף האמריקאי סמר אולריקסון.

יערה, איך מצאתם את עצמכם בקופרודוקציה ישראלית-גרמנית?
 
"דני פלג הוא ישראלי לשעבר שנמצא כבר 15 שנה בברלין , אנחנו מכירים עוד מהימים שרקדנו באנסמבל בת שבע ושלושתנו שמרנו על קשר לאורך השנים. תמיד דני פלג ומרקו וויגארט הגיעו לפרמיירות שלנו ואנחנו לשלהם. באחת הנסיעות שלנו לברלין סיפרנו להם על העבודה שלנו "עVרים" שהיתה רגע לפני בכורה. ואז הם הציעו לנו לראות איזה דואט שהם יצרו ללהקת Wee Dance והדואט הזה השתלב כמו כפפה לתוך העבודה שלנו ועלה במסגרת אירועי הרמת מסך בסוזן דלל, זכה לביקורות משבחות והוביל לשיתוף הפעולה הנוכחי".
 
ובכל זאת?
 
 "הכל התחיל בשיחה אקראית עם דני על הפלצנות של סצינת המחול הברלינאית האינטלקטואלית", מספרת יערה דולב, "דיברנו על הטרנד האחרון של עבודות ארוכות במיוחד של שלוש שעות ועל כך שהיום ליצור עבודה קצרה בברלין זה להצהיר שאתה לא אמן רציני. החלטנו לעשות דווקא, ולנסות ליצור עולם שלם של רגשות ותחושות בזמן שלא יעלה על 10 דקות".

"ברלין יפו הלוך חזור", צילום: איתי באזל
 
ביצירות האירופיות יש משהו יותר פילוסופי
 
עד כמה בא לידי ביטוי בתוך העבודות שיתוף הפעולה הישראלי-גרמני?
 
 "העבודות הישראליות והגרמניות מתערבבות בערב זו בזו. ניסינו ליצור אינטגרציה בין שתי הלהקות, בין הרקדנים ובין היצירות. זה מעניין כי כל כל ההכנות להופעה הן בעצם דרך המחשב ואז אנחנו נפגשים חמישה רקדנים מכאן  וארבעה רקדנים משם מסנכרנים מחדש ואז מופיעים. מה שהחלטנו לעשות עכשיו למשל הוא להשתמש באותו פורמט וליצוק לתוכו תכנים חדשים של הלהקות, כי התחושה היתה שעברנו שינוי".
 
מה ההבדל בין המחול הישראלי למחול הגרמני?
 
"בעיני יש שוני מהותי בין היצירות הישראליות לגרמניות בכל הנוגע לתפישות האסתטיקה, התנועה והשימוש. ביצירות האירופיות יש הרבה יותר התייחסות לאסתטיקה, משהו יותר אינטלקטואלי פילוסופי. בעוד שביצירה הישראלית זה כבד משקל הגוף מחובר לאדמה, קצת יותר Raugh, קצת יותר פיזי, נוגע ישר בבשר החי. יש רגעים שאני כבר כל כך בתוך זה שלפעמים נדמה לי שאולי עם הזמן כבר אין הבדל".
 
יש משהו שקרה בעבודה שהפתיע אותך?
 
"בדרך כלל בתוך תהליך יצירה אני תמיד מפתיעה את עצמי. אני נותנת לעצמי להיות פתוחה, להיות מושפעת מסרט, מוזיקה, מגוון מקורות אמנותיים.דווקא בברלין-יפו בגלל שזו הפקה טרנס-אתלנטית אנחנו באים לשם כל כך מוכנים, כל דבר אנחנו מבררים לפני. ועדיין תמיד יש דברים שאתה מגלה תוך כדי תנועה. לדני היה קטע שהכוריאוגרפיה שלו היתה מיועדת לשלושה רקדנים ואז חמישה ימים לפני ההופעה הוא החליט שזה צריך להיות לעשרה רקדנים ותוך כמה ימים הוא שינה את העבודה. והוא צדק והתוצאה היתה מדהימה וזה הפך להיות ה'פינאלה' של העבודה".
 
היקף הזוגות שפועלים בשותפות בתחום המחול בישראל הוא חסר תקדים מבחינת אחוזים. איך זה להיות כל הזמן בעשייה  משותפת?
 
"אני ועמית יצרנו כל השנים ביחד. ב- 2008 אחרי שנתיים סוערות למדי שחלפו עלינו מאז שמוננו למנהלי תחום המחול במרכז ביכורי העתים בתל-אביב והתמוסס החלום, הגענו להחלטה להפסיק ליצור במשותף ולתת מקום אחד לשני בסטודיו. כעת כל עבודה של הלהקה נוצרת בידי אחד מאיתנו, והשני משמש מלווה בלבד. בנוסף, החלטנו כי שנינו נכהן כמנהליה האמנותיים של הלהקה, אבל עמית הוא זה שמחליט החלטות שקשורות יותר להובלה של הלהקה ולניהול ופחות למקום האמוציונלי".
 
למה הוא הסכים לזוז הצידה? זה נראה לי ויתור גדול
 
"כשזה קרה זה לא נראה כמו ויתור, למרות שזה מעניין לחשוב על זה ככה. הוא הרגיש שזה נכון לו ושהוא צריך להתמקד במשהו ולהיות פחות מושפע פחות אמוציונלי. אני מוכרחה לומר שזה גם עשה נורא טוב לנו, לביחד. אצלנו העבודה אף פעם לא נשארה מחוץ לדלת, לא פעם אנחנו מוצאים את עצמנו בארוחות ערב יושבים ומדברים על עבודה בין שני הילדים, ואנחנו אומרים לעצמנו: לא לא לא אבל ממשיכים לעבוד, וזה די מתיש". 
  

בעבודות האחרונות שלך "בלוסם" וב"באחו" לא רקדת וכאן ב"ברלין- יפו הלוך חזור" את רוקדת למה בעצם? הנוכחות שלך חשובה לעבודה?
 
"אני נורא נהנית לרקוד. זה חשוב לי, אני לא בטוחה שלקהל מבחוץ. אני חושבת שגם בגלל שב'ברלין- יפו' לא כל האחריות על המבט החיצוני היא עלי, אז אני באה למחול ממקום נוח יותר. והאמת היא שכולנו מצאנו את עצמנו רוקדים בעבודה מלבד עמית, שתלה את נעליו לצערי הרב".
 
לתמיד?
 
"כן. עמית רקדן מדהים, לפעמים בסטודיו הוא עושה את הניהול חזרות ויש לו עין מדהימה. עבדנו גם עם נעמי פרלוב וגם עם אוהד נהרין והוא הצליח למצוא לעצמו דרך משלו שעוברת ביניהם שזה נורא מעניין. אצל נעמי הכל מאוד מאוד בגוף בתנועה, ואילו אוהד כמעט לא ידבר איתך על התנועה אלא יותר תחושתית על ההרגשה. ושניהם משיגים תוצאות מדהימות.
 
"ויש את הרגעים האלה שכמנהל חזרות הוא מדגים תנועה לרקדנים ואני אומרת לעצמי: אין סיכוי שמישהו יבצע את זה ככה וזה ממש מתסכל אותי. עמית מבין את התנועה שלי כל כך טוב שאני לא מאמינה שיש מישהו שיכול לבטא אותה כמו שהוא מבין את זה".
 
עדיין חולמת על אוהד נהרין
 
מבחינה אמנותית: מהו החזון המשותף שלכם?
 
"אני חושבת שאת החזון האמנותי שלנו אפשר לחלק לשלוש תקופות שונות: בתקופה הראשונה בעבודה הראשונה שיצרנו, 'הפולניות', ניסינו לעשות את הדבר הכי רחוק מ'בת שבע' שיכול להיות והיינו הרוקיסטים של עולם המחול, רצינו לשבור גבולות גם במוזיקה וגם במה שנהוג לכנות אסתטיקה בימתית. זה מה שחיפשנו. התנועה של אוהד היא משהו שמאוד נתפס אצלך בגוף היא כל כך הרמונית וכל כך עם הגוף שמאוד פחדנו ללכת עם זה.
 
"אחר כך לעמית היה איזה משבר והוא כבר חשב לחזור ל'בת שבע' ונולד לנו ילד ראשון ויום אחד מצאנו את עצמנו בבית של ההורים רואים בטלויזיה את הסיכום השנתי של האסונות בעולם, והרגשנו שאנחנו צריכים לשנות משהו ולהביא משהו מעודן יותר, טוב יותר שיש בו חמלה. והיה לנו ברור שזה רק שנינו בלי להקה, בלי לסחוב אף משא על כתפינו. ואז עברנו לשלב היותר רגשי-אסתטי ויצרנו את 'ברלין-יפו' ואת 'דה דה' לפסטיבל ישראל וזה הגיע לשיא של עומק ונסיון למצוא איזה שורש ב'בלוסם'" .
 
מה עמית נותן לך במחול?
 
"תראי, ב'בלוסם' לא נתתי לו להיכנס לסטודיו עד שידעתי שיש לי גרעין חזק. וכשהוא נכנס הוא התחיל לשאול אותי שאלות ואז הייתי חייבת לשאול את עצמי שאלות והוא עשה את זה מאוד חכם. אני נורא מעריכה את הפירגון שלו אבל יותר מהכל הוא מבין אותי לגמרי".
 
ומה את חושבת שאת נותנת לו במחול?
 
"את שואלת אותי שאלות מאוד קשות. אני יודעת שהוא מאוד מעריך את היצירתיות שלי ואת נקודת ההסתכלות שלי ואני רוקדת ביצירה החדשה שלו וגם פה הייתה לנו התלבטות כי הוא אמר שאולי הוא ירצה אותי כעין חיצונית ואני נורא רציתי לחזור לרקוד. ויכול להיות שגם פה יחזור השלב שהוא ירצה אותי כעין חיצונית ולא כרקדנית".


"ברלין יפו" (צילום: איתי בזל)

יערה דולב כל הזמן תולה את החיבור שלה ושל עמית גולדנברג בעובדה שהם שניהם באים מאותו בית ספר- מבית מדרשו של אוהד נהרין. בשבילה מה שאוהד נהרין נתן להם שוקל את משקלו בזהב, לא פחות. הקרקע המוזהבת הזו הייתה קרקע נכונה מאוד עבורם להתחיל ממנה. 19 שנים של הליכה באותה דרך גרמה להם להבין אחד את השני בלי מילים- וכל תיקון תנועה ברור להם בשנייה שהוא קורה.
 
כשאני שואלת אותה אם אוהד נהרין ראה את העבודות שלהם, היא אומרת שלא אבל שכשהם נפגשים הוא שואל עליהן באופן מאוד אבהי. "אני עדיין חולמת עליו בלילה לפעמים" כשאני נדרכת היא ממהרת לחייך ולהרגיע  "לא חלומות אירוטים. אלה חלומות בהם אני נמצאת איתו בסיטואציה בסטודיו, או על במה ממשיכה לרקוד בעבודות שלו".
 
מופעי הבכורה של "ברלין יפו הלוך חזור" יעלו בימים ראשון ושני, 27, 28 במרץ 2011 ב-21:00 במרכז סוזן דלל בתל-אביב. כרטיס: 120 ₪. טל': 03-5105656