יוצר קולנוע באובססיה

הוא החל לביים לקולנוע, אחרי שהתמחה בשורה ארוכה של סדרות לטלוויזיה, כבר לקראת סוף שנות ה-50, וסרטו הראשון "12 המושבעים" (1957), בו כיכב פיטר פונדה, כבר סימן אותו כבמאי מבטיח. אבל זה היה רק הקדימון המתגלגל ליצירתו הפילמאית של סידני לומט. אט אט, גם בשנות ה-60, בתוך מסכת עבודתו הטלוויזיונית הרצופה והעשירה, הוא רשם עוד עבודות קולנוע מצוינות, כשהוא שולח ידו בז'אנרים שונים, כמו "מסע ארוך אל תוך הלילה" (1962), על פי יוג'ין אוניל, בכיכוב קתרין הפבורן וראלף ריצ'ארדסון, "המשכונאי" (64'), שזיכה את רוד שטייגר במועמדות לאוסקר ו"הגבעה"
(1965), בו כיכב שון קונרי.
 
ולמרות כל ההישגים המוקדמים הללו, סידני לומט, שהלך אתמול לעולמו בגיל 86, לאחר שסרטן הלימפומה הכריעה אותו בביתו שבמנהטן, ייזכר כאחד מבמאי תקופת הפריחה של שנות ה-70 המעצבות בקולנוע האמריקני המשמעותי בעל המסרים החברתיים הנוקבים. זאת בצד יוצרים-עמיתים מצוינים כסידני פולק, ארתור פן, מרטין סקורסזה, פרנסיס פורד קופולה, ג'ורג' לוקאס ג'רי שצברג, האל אשבי וגם במאים זרים שהגיחו לאמריקה והשתלבו אז במסכת הזו, כמילוש פורמן ורומן פולנסקי. 
 

                      אל פאצ'ינו ב"אחר צהריים של פורענות" (תמונת יח"צ)

לומט גם ייזכר כיוצרי קולנוע שהטיל זרקור על המטרופולין ניו-יורק כזירת דרמת פשע-משטרה תוססת, וכזה ש"חטף" שחקן צעיר ומוכשר בשם אל פצ'ינו, אחרי תהילת "הסנדק" הראשונית שלו, והאדיר אותו כשחקן מוביל בסרטיו. מדובר כמובן בסרטיו "סרפיקו" (1973), על שוטר החושף שחיתות משטרתית, ו"אחר צהריים של פורענות" (1975), כרוניקה של שוד בנק שמשתבש והופך לאודיסאה חברתית חובקת משטרה-קהל-תקשורת - שהביא לו מועמדות שנייה לאוסקר כבמאי ולפצ'ינו מועמדות ראשונה כשחקן. שני אלה נחשבים ללא ספק לקלאסיקות של הקולנוע האמריקני.
 
בשנות ה-70 חתום לומט גם על "רצח על האוריינט אקספרס" (1974), על פי הרומן הבלשי הנודע של אגתה כריסטי ועיבוד למחזה "אקווס" (1977) של פיטר שייפר בכיכובו של ריצ'רד ברטון, כן הפתיע ב"הקוסם" (2978), עיבוד מיוחד על רקע ניו-יורק קסומה ומוזרה ל"הקוסם מארץ עוץ".
 
אבל ב"רשת שידור" (1976), בכיכוב וויליאם הולדן, פיי דנאוויי ופיטר פינץ', הגדיל לומט לעשות כשהיה אחד הבמאים הראשונים שתיאר את הטלוויזיה כמפלצת רייטינג חסרת מעצורים וגבולות ולמעשה היה גם נביא הזעם של הריאליטי. פינץ' גילם מנחה טלוויזיה נערץ הסובל מהתמוטטות עצבים ונכנס לטרנס של היסטריה חסרת שליטה, בעוד דנאוויי היא מפיקת טלוויזיה ממולחת שהופכת אותו לאייקון נערץ, גיבור עממי ודמות טראגית לאחר שהיא מאיצה בו להתאבד בשידור חי. פינץ' ודנאוויי זכו באוסקרים בזכות הסרט, אם כי פינץ' לא זכה לחבוק אותו, לאחר שהלך לעולמו מעט לפני הטקס.
 
בראשית שנות ה-70 הודה לומט שהוא יוצר קולנוע באובססיה, והדרייב לעשות את זה עוד יותר טוב מניע אותו. "כל מה שאני רוצה הוא להשתפר, ועשייה כמותית עוזרת לי לפתור את הבעיה", אמר ב-1973. "מרגשת אותי העובדה שאני לא יודע מה מספר הסרטים שעשיתי עד עתה. אם אין לי ביד תסריט שאני מעריץ אותו, אעשה סרט על פי תסריט שאני מחבב. אם אין בנמצא תסריט שאני מחבב, אעשה סרט עם שחקן שאני מחבב, או כזה שמציב בפניי אתגר טכני".
 
כבמאי שלא אחת השתמש באנסמבלים גדולים של שחקנים, והקפיד מאוד גם על ליהוק שחקני המשנה, הוא חתום על מטבע הלשון הידועה: "אין תפקידים קטנים, יש שחקנים קטנים".
 
גם בשנות ה-80 המשיך הבמאי להוציא תחת ידיו עבודות קולנוע מרשימות, כמו "נסיך העיר" (1981), בכיכוב טריט וויליאמס ו"פסק דין" (1982), בכיכוב פול ניומן. כמו כן הוא חתום בעשור זה עם "הבוקר שאחרי", בו כיכבה ג'יין פונדה ו"אהבה במלכוד", שגיבורו היה כוכב הנעורים המנוח ריבר פניקס. לאחר שנים רבות בהן לא הוציא תחת ידו יצירה משמעותית, הפתיע לומט ב-2007 בסרט משובח, "לפני שהשטן ידע", בכיכוב פיליפ סימור הופמן, איתן הוק ומריסה טומיי. 
 

פיליפ סימור ואיתן הוק "לפני שהשטן ידע" (תמונת יח"צ)

לומט היה מועמד לאוסקר כבמאי ארבע פעמים, בזכות "רשת שידור", "12 המושבעים", "פסק דין" ו"אחר צהריים של פורענות", ופעם אחת כתסריטאי, על "נסיך העיר". ב-2005 זכה סוף סוף לחבוק את הפסלון, אם כי כפרס על מפעל חיים.
 
הבמאי היה נשוי ארבע פעמים, ראשית לשחקנית ריטה גאם, לאחר מכן לאשת החברה גלוריה ונדרבילט. הבאה בתור הייתה גייל ג'ונס, בתה של לנה הורן, ממנה יש לו שתי בנות, איימי לומט והתסריטאית ג'ני לומט ("רייצ'ל מתחתנת"). אשתו האחרונה היא מארי גימבל.