קהילת קולנוע

את משיכתו לקולנוע החל ערן מירב ( 35) לממש בלימודים בעיר הולדתו, חיפה. "הייתה פעם שלוחה של 'קמרה אובסקורה' בחיפה, ובגיל 20, לקראת השחרור מהצבא נרשמתי לשם ולמדתי שם בהתחלה", הוא משחזר ומציין בצער ש"היום מי שרוצה ללכת ללמוד קולנוע בחיפה, אין לו ממש לאן ללכת". לאחר מכן עבר ל"סם שפיגל" בירושלים, שם יצר במסגרת לימודיו סרט קצר, "אנדרדוג", שסימן אותו כהבטחה - כמו שנוהגים לומר - וגם גרף שבחים וציון לשבח בפסטיבל ברלין, ב-2002.
 
"אני זוכר שאז עוד הייתי צריך להסביר שם שיש קולנוע ישראלי", הוא נזכר. "אנשים שראו את הסרט הופתעו מכך שעושים קולנוע כזה בארץ. לא ראו עדיין סרטים ישראליים כמו שרואים עכשיו. אני זוכר את עצמי עומד שם בפני קהל משתומם ואומר להם: זה בטח הסרט הישראלי הראשון שאתם רואים. ואנשים אמרו לי, 'תודה שהצגת בפנינו את הפן הזה של ישראל'. בזירה הבינלאומית היה ידוע אז רק עמוס גיתאי, אני חושב. זו הייתה מן חוויה כזאת שכיום כבר לא קיימת, ואני שמח על כך".
 
מקובל דווקא לחשוב שכבר ב-2000, סרטו של דובר קוסאשווילי "חתונה מאוחרת" זכה לתהודה בחו"ל וסימן את הרנסנס החדש של הקולנוע הישראלי.
 
"נכון, אבל זה התפתח שכבה אחר שכבה, סרט אחר סרט. עם הזמן זה הלך ותפח, וכל פסטיבל שמכבד את עצמו הכניס סרט ישראלי. אז זה עוד לא היה ברמה הזו, וזה כמובן לא מוריד כמלוא הנימה מערכם של הסרטים שנעשו לפני".
 
 למירב יש תובנות על יוצרים שעושים כאן סרטים ומגיחים לחו"ל עם עבודותיהם. "בבית הספר אתה אוכל קש, כי בסך הכל לא קל לעשות סרטים, אבל יש איזו אמונה שקשה באימונים קל בקרב", הוא אומר. "ואז כשיצאנו בפעם הראשונה עם סרט, פתאום ראינו איך מתגמלים יוצרי סרטים. בפסטיבלים יודעים לפנק את אלה שהצליחו לעשות את זה. בפסטיבל ראשון שלך, כשכמעט לא היית בחו"ל לפני כן, אתה מקבל חבילת נופש משתלמת יותר מאנטליה. מה שהכי הפתיע אותי זה שכתבתי בעברית על איזו פנימייה בשכונה והקרנתי את זה לקהל זר וקלטתי שיש קהילת קולנוע, שלא דוברת שפה ספציפית אחת, אלא מקבלת סיפורים מכל מקום. זו חוויה אמנותית ובאמצעותה מתקשרים".

 
נון אקטורס ושחקנים מקצוענים
 
סרט הביכורים של מירב באורך מלא, "ציון ואחיו", עוסק בסיפורם של ציון (ראובן בדלוב), נער בן 14, ואחיו הגדול מאיר (עופר חיון), שביניהם מתקיימת מערכת יחסים מורכבת של ריבים והשלמות, והם רוב הזמן יחד. השניים מתגוררים בשכונה קשה בקריות שבשולי חיפה עם אם חד-הורית אילנה (רונית אלקבץ), החולמת לעבור לגור עם החבר שלה אלי (צחי גראד), במקום טוב על הכרמל. היא בקושי מצליחה לגדל את בניה ולהשתלט על גחמותיהם. כמה ימים לאחר שמישהו גונב את נעליו של ציון בחוף הים, הוא מגלה אותם על רגלי סלומון, נער אתיופי שמוכר פרחים בכניסה לשכונה. ציון קורא לאחיו הגדול להתמודד עם הנער החזק ממנו. מתנהל מרדף והעניינים יוצאים משליטה. האחים לא מספרים דבר לאיש, אבל הסוד מערער את האמון ביניהם ומערכת היחסים ביניהם. השניים יתמודדו, כל אחד בדרכו, בשאלות מוסר נאמנות והתבגרות.
 
בולטת העובדה שהימרת ובחרת בשחקנים לא מקצועיים לתפקידים הראשיים של הנערים, ועוד בסרטך הראשון. 
 
"לא אני המצאתי את שיטת העבודה עם נון-אקטורס. יש בזה לא מעט יתרונות, אך גם חסרונות. כי בכל זאת, שחקן זה מקצוע, משהו שמלמדים אותו, מתעסקים ומתנסים בו, וההתנסות מאוד חשובה, כי כל יום צילום מאוד יקר, ואתה קם מוקדם בבוקר ורוצה שבסוף היום יהיה לך את הסצנה. יש לך מפיק מאחוריך ולא תמיד יש לך את הכסף או את הרצון לעשות את האקספרימנט הזה.
 
"אבל, הרבה פעמים זה גם מאוד משתלם, כי קודם כל יש תחושה נהדרת של חשיפת אנשים חדשים. אתה מרגיש קצת אבא גאה על שגילית ילדים שאחר כך ימשיכו ויעשו עוד דברים. וגם, אנחנו רוצים להיות כמה שיותר שקופים. כלומר, שאנשים שיגיעו לקולנוע יראו דמויות אותנטיות.
 
"מצד שני, יש אנשים שנורא רוצים לעשות סרט שכאשר הקהל מגיע הוא יזהה את הכוכב, בא עם הרקע שלו ומצפה ממנו לתוצאה מסוימת. אצלי זה נורא מחולק, לנון-אקטורס מוחלטים, פנים חדשות שלא ראינו, ולמקצוענים. מצד אחד, עופר חיון שהיה בזמן הצילומים שחקן שנה א' באיזה בית ספר למשחק, פרח משחק, וראובן בדלוב והבחורה שמאיר מפלרטט איתה בסרט, מישל (ליה ליין), הגיעו בלי ניסיון בכלל. ומצד שני, רונית אלקבץ וצחי גראד. העבודה ביניהם הייתה מין קפיצה, של לחצות קו כל פעם. זו הייתה עבודה מאוד שונה".


רונית אלקבץ (תמונת יח"צ)
 
למה בעצם לא בחרת גם לתפקידי המבוגרים שחקנים לא מקצועיים?
 
"כדי שלא אתמוטט. זה היה סיכון אדיר אילו הייתי עושה זאת. בסופו של דבר אני נורא שמח שזו הייתה הבחירה, כי במהלך העבודה היו הרבה סצנות שידעתי שיש לי על מי להישען. כשיש דיאלוג בין שחקן מוביל משמעותי עם ניסיון, ושחקן שאין לו שום ניסיון, היכולת של השחקן המנוסה לעזור להוציא יכולות משחק מהשחקן הלא מנוסה היא נהדרת.
 
"אז מצד אחד זה הילד הקטן, שאפילו לא קרא תסריט, ורק יודע את הסיפור. ולעומתו רונית אלקבץ, שעושה את כל הרשימות שלה על התסריט, כל דף מלא הערות, שאלות ודברים שהיא חושבת. הרבה ניתוח. היא יודעת מאיפה באים ולאן זה הולך. והילד קם בבוקר ויודע שמצלמים את הסצנה ושהוא הולך מכאן לשם, ומודע רק למה שמצטלם עכשיו. אין אצלו עתיד, והוא לא יודע איך הדברים יתחברו בחדר העריכה. אז אתה צריך לעבוד איתו כל יום הצילומים הארוך בתשומת לב, כדי שיהיה מדויק ולא יתפזר". 
 
סיפרת שראובן בדלוב היה בכלל סוג של טראבל-מייקר               
 
"זה היה סיפור שבסרט השני לא אחזור עליו. לא אגיע למצב שבו יום לפני הצילומים לא אדע אם הגיבור הראשי שלי יגיע לצילומים. אני זוכר את עצמי ביום שלפני תוהה אם הוא יגיע או לא. היום זה נראה לי מטורף. בחזרה האחרונה או הלפני האחרונה הוא הסתפר, למרות שאמרנו לא לחתוך את השיער, ולא הגיע. אבל הייתי כמו אחד שמאוהב בעיוורון. כשראיתי את הפנים שלו ואת המבע שלו. הוא לא זכר טקסט, אבל היה בו משהו כל כך אמיתי וכל כך אמין – שהתאהבתי בו. היה לי קשה מאוד לוותר עליו ואני מאוד שמח שנלחמתי עליו.
 
"בכלל, השלושה ששיחקו את דמויות הצעירים לא ראו מצלמה קודם לכן. הייתי צריך להסביר להם הכל מההתחלה. שסרט מצלמים עם מצלמה אחת, שלא מסתכלים למצלמה, וכו'. זה היה ממש להתחיל איתם מאפס. זה לעשות להם בית ספר לקולנוע ולמשחק מאוד מאוד מזורז. וכמו שאמרתי, רונית וצחי איזנו את התמונה".
 
בצילום יש גוון מונוכרומטי אופייני מיוחד
 
"יש צבעים שהחלטנו הצלם איציק פורטל ואני לא להשתמש בהם. החלטנו על בניית אווירה שהייתה בה בחירת צבעים מאוד מוגדרת. רציתי שהתחושה תהיה של נער כלוא, בין בטון, גשרים, אוטוסטרדות ומסילות רכבת, עם הרבה בטון, ושהמפלט היחיד שיהיה לו הוא הים. שזה דבר שאני זוכר טוב גם מהקריות וגם מהשכונה שגדלתי בה, בת גלים, מקום שאין לך באמת לאן לברוח ממנו. הים הוא באמת מוטיב של מקום מפלט בקולנוע וגם בספרות. ב'הזר', של קאמי, למשל".
 
שני סרטיך, הקצר והארוך, מתארים נוער שוליים שמגיע מרקע סוציו-אקונומי נמוך. זה משהו שחווית?
 
"לגמרי. האמת היא שבסרט הקצר לא אמרתי את כל מה שרציתי להגיד, כי היריעה מאוד קצרה, ולכן ריכזתי אנרגיות לעשיית סרט באורך מלא. אחרי שקיבלתי מענק מאחת הקרנות לא ידעתי איפה אצלם. מאחר שלא עמד לרשותי תקציב גדול מדי וגם לא הרבה זמן להשלמת הכתיבה, החלטתי שמבחינה כלכלית הכי ישתלם לי לחזור לשכונה שלי, בת גלים, כדי לכתוב, לאכול חובזות ולשתות מים.
 
"תוך כדי הכתיבה אתה מצייר את הסביבה שלך, ורואה את הלוקיישנים. חשבתי לצלם בשכונה, אבל אז עברתי בקריות מאוד מוקדם באיזה בוקר, וראיתי את חיפה 'מהצד השני של הנהר', ומבחינה טופוגרפית זה מאוד התאים לי לסיפור. כי הוא בעצם על אישה שרוצה לצאת מאיפה שהיא חיה, והקריות זה המקום הטופוגרפי היחיד שיש בו גם הר ומפגש עם הים, וכמובן פסי רכבת, וחיפה נראית כמו העיר המפותחת, כמו המקום שאליו אתה יכול לשאוף לעבור. היא נמצאת לפני עיניך, בתור העיר הגדולה, הארץ המובטחת, היהלום על ההר". 

 
ערן מירב (צילום: קארין בר)

איך היית מאפיין את הדמות של אילנה, שמגלמת רונית אלקבץ?
 
"היא מישהי שהייתה יכולה להיות הרבה מאוד דברים, אבל פספסה כל צומת בדרך. היא עשתה את כל הבחירות הלא נכונות, וכשכבר התעשתה, זה היה מאוחר מדי. רונית הביאה לא רק את כל המורכבות שלה, אלא שיש בה גם איזה זוהר שהתחבר עם מי שהיא הייתה רוצה להיות. כלומר, אילנה הייתה רוצה להיות רונית והייתה יכולה להיות רונית, אבל זה לא קרה. אני בטוח שהדמות הזו של אילנה הייתה רוצה להיות רונית אלקבץ".
 
דיברת על הזיקה שלך לניאו-ריאליזם האיטלקי, רק שאצלך במקום "גונבי האופניים" אלה גונבי הנעליים

"ב'גונבי האופניים' ברגע שמתחילים לחפש אותם, זה כל הסרט . אצלי ברגע שמוצאים את הנעליים זו תחילת הסרט. זאת אומרת של מה שקורה אז. אבל הדף החלק הראשון שניסיתי לעסוק בו הוא סיפור קטן ברמה מאוד בסיסית. אם רוצים לעשות אנלוגיה בין שני הסרטים, אז בשניהם הסיטואציה הייתה יכולה להיפתר בקלות יחסית של 20 דולר. משהו כזה. אבל אני יכול לומר בוודאות שלא עשיתי מחווה ל'גונבי האופניים'".
 
למה החלטת לבחור בצעיר אתיופי בתור האנדרדוג, או ה"קרבן", אם תרצה, בסיפור הזה? זה לא יותר מדי סטריאוטיפי לבחור באוכלוסייה שגם ככה נחשבת דפוקה?
 
"כאשר כתבתי את התסריט, הרעיון בסיפור היה לעסוק במשפחה של אאוטסיידרים, וחשבתי שהקרבן האנטגוניסט שלהם צריך להיות האאוטסיידר שבין האאוטסיידרים. כלומר, אילו היה עליי לצלם את הסרט ב-2012, יכול להיות שהוא כבר היה בן של פועל זר. הרי ישראל משנה את פניה כל 25 שנה. יש גלים של הגירה והמערכת החברתית משתנה מאוד מהר. כאשר התחלתי לכתוב הקהילה האתיופית ייצגה מבחינתי את המודל הכי קיצוני-דפוק מבחינה חברתית".
 
קולנוענים על קצה של הר בשומקום
 
עוד לפני הצילומים זכה מירב בפריבילגיה שלא יוצרי קולנוע רבים משלנו זוכים לה. הוא התקבל לסדנאות מכון סאנדנס ועבד שם עם אנשי מקצוע מעולים שסייעו לו לשדרג את תסריטו. "לסדנאות התקבלתי על סמך התסריט, מאוד אהבו אותו", הוא מספר.
 
" אם היום היו אומרים, לך תעשה סדנה ותדחה את הצילומים בשנה, אז קרוב לוודאי שהייתי הולך על ההפקה. אבל כשזה פרויקט ראשון שלך, אז זה מדהים לקבל פנייה כזאת ואתה נענה לה מייד. אני מאוד שמח שהתקבלנו לסדנאות התסריט והבימוי שם. אני חושב שקיבלתי שם את הכבוד להיות חלק מקהילה של אנשי קולנוע מהשורה הראשונה שנפגשים על קצה של הר בשומקום ביבשת הענקית של אמריקה ומורידים את האגו ואת החליפות ומדברים על דברים שהם אוהבים, ועל העבודה הבאה שלהם, בפתיחות ובפרגון".
 
נדמה לי שצריך להגיד על כך תודה למייסד, רוברט רדפורד
 
"הוא עצמו מסתובב שם והמקום מאוד קרוב ללבו. מכון סאנדנס הוא באמת הלב של הקולנוע העצמאי האמריקני. אישית, לקחתי משם הרבה דברים שילוו אותי לפרויקטים עתידיים. בעיקר התזכורת שזה מקצוע שהוא לא לאומי אלא אמנותי. מה שכן, צריך גם לדעת לא להסתחרר מהסדנאות האלה, כשאתה מגיע אליהן מדירה שכורה בקומת קרקע בתל-אביב. יש לי רק דברים טובים לומר על הסדנאות האלה".  
 
מה גם שיצאת משם ברווח כפול
 
"כן, הכרתי שם את רעייתי, ב-2006. היא תסריטאית אמריקנית שבאה לשם עם במאי ופרויקט משותף שלהם, סרט שמתרחש באלבמה בשנות ה-30 – מאוד רחוק מהפרויקט שאני באתי איתו. אני מחלק את זמני כעת בין אטלנטה, שם אני גר איתה זה שנתיים, וישראל. טכנית אני על הקו. אבל למרות שמוקד הפעילות שלי התרחב לעוד מקום. אני לא מפנטז כרגע לעשות סרט אמריקני, גם כך קשה לעשות סרט. לא צריך להוסיף עוד קשיים. מה יקרה בעתיד, אני לא יודע. אני כרגע בעניין של סרט נוסף בארץ". 
 

ציון ואחיו (תמונת יח"צ)

זכית להכיר מקרוב ממסדי קולנוע ופסטיבלים באירופה ובארה"ב. יש לך השגות לגבי השוני ביניהם בהתייחסות ליצירה הפילמאית?             
 
"ממה שיכולתי להתרשם מהקולנוע האמריקני והאירופי - דרכי ההתבוננות שלהם על יוצרים זרים, סרטיהם והתמיכה בהם, שונות לחלוטין. האמריקנים רואים כישרונות וחוטפים אותם, מנסים להביאם לעשות סרטים באנגלית בארצות הברית.
 
"האירופים, ובראשם גרמניה וצרפת, הם בדיסציפלינה של לתמוך ולהשקיע בבמאים ובסיפורים שלהם מהמקומות שהם באים מהם ובשפה שלהם. בדרך הזו הם מעשירים את עצמם ומשיגים אינפוט על קולנוע של תרבויות אחרות, ולא בכך שיחטפו אותם אליהם. אז גם אנחנו שם על הלוח, בתור קולנוע זר אקזוטי. אגב, עקב כך קם באמריקה גם הקולנוע העצמאי, שהוא לא פחות אירופי מהסרטים שנעשים באירופה, והם גם מתקשרים ביניהם".