רסיסי חיים

עוד לפני שראה אור כבר שמעתי נשמות טובות "מאשימות" את אהוד בנאי שאינו מחדש. מחדש? וכי למה הוא צריך לחדש? שנים לקח לו לעצב את הצליל שלו, למה הוא צריך "לחדש", שפירושו - בלשון העם - להשתנות? ומה יעשה, היפ-הופ? אר. אנ. בי.? פופ מזרחי?
 
אמנותו של אהוד בנאי היא ביכולת הסיפור המוזיקלית הייחודית שלו, ובה למרבה השמחה, אין שינוי. אותה ראייה, יכולת אבחנה ולשון קולחת שתופשות מקומות, מיקרים וזמנים, אישיים ופרטיים לכאורה, להתרחשות, זיכרון או חוויה שלוכדים את הכלל, והופכות את הרגעים הכי בנאליים של החיים, לסיפורים קסומים, רסיסי חיים עבור כולנו. כשהסיפורים שלו יחדלו לעניין, נדע שהוא לא רלוונטי ואז נבקש ממנו, בדחילו, להתחדש. ב"רסיסי לילה" הוא עדיין רחוק מאוד מכך.
 
באלבומו העשירי של אהוד בנאי, 14 קטעים ב-56:28 דקות. 11 שירים, מרביתם ככולם עוסקים בשעות האפלוליות של היממה כמו מצדיקים את שם האלבום,  ושלושה קטעי קישור-מעבר-חציצה מוזיקליים קצרצרים, לאו דווקא נחוצים.
 
כהרגלו, בנאי משוטט בישראליות שלנו, דולה פרטים, שמות, מקומות ואירועים ושוזר אותם בסיפורי מסע, שמובילים אותך מן הטבע ושדות הבר, אל האורבניות (גבעתיים בעיקר) והקניונים. בדרכו האופיינית הוא מציג את הראייה החברתית הפייסנית שלו: "עומד על גשר ההלכה, מחפש את דרך השלום" השיר הפותח "אני הולך", שבו גם, כאילו בהמשך ל"הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה", הוא הולך "באופן די קבוע" במצוות הרופא, כי "טוב ללכת כל יום קצת...".
 
ועוד באלבום התמונות של המציאות הישראלית אליבא דבנאי מפגש בין משורר וילד על חוף הכינרת בעקבות שיר של אלן גינצברג; פרק ב' של הכוכב מגוש דן כמזכרת מסיפור אהבה בדיונות המדבר בציור של כוכב לבן יהלום אבן ספיר; חילון המסכת ארבעה נכנסו לפרדס, לטובת ארבעה נערים מגבעתיים שניצלו את שהות ההורים בחו"ל כדי לחפש את האור; וכמובן "רמת גן גבעתיים" שהוא אמנם מסע לילי בכביש חוצה ישראל, אבל גם אלגוריה ושיעור בפוליטיקה מקומית. 
  

את סגנון הסיפור הליניארי משלימים גם שני פרקים על תא משפחתי וזוגיות מתבגרת, "רגעי קסם" ("היינו משפחה קטנה עם משקפיים") וגם "שיר זמני" העגמומי ("כל הדלתות פתוחות בשנות חיינו האחרונות, הנמשכות לנצח"). באשמורת השלישית של האלבום מצויים כמה שירים "רגילים". אמנם עניינו של "כמו ציפור ושרה" הוא מסעות תרמילאים אבל הדיאלוג שבו מאפיין את דור האי-מייל, מתוק, אמיתי ומהחיים. בעל פוטנציאל להיטי ולא בגלל צבעו האתני. "מפתח הלב" הנקי (רק גיטרה) והמרגש עוסק במחסומי יצירה, ו"עד הפעם הבאה", שהוא שיר הנושא מהסרט " שרון עמרני: זכרו את השם", הוא שיר סיום עם מבט אופטימי להמשכיות.
 
ואם המלים המפורשות אינן ברורות דיין, הלמות הלב של ההפקה המוזיקלית של גיל סמטנה מתאימה להם את קצב החיים האופייני כל כך בנגינת אולפן חיה וחמה, ללא הכפלות או העלאות מיותרות. מה ששומעים זה מה שיש. וזה יפה.
 
והעברית? קצת מאכזבת בוותרנות המכעיסה בהקפדה על ההגייה הנכונה. האלבום מתהדר בשלושה יועצי לשון (מאיר גורן, תנחום אבגר ויואב נתניהו) והם אפשרו יותר מדי טעויות של ו' החיבור בראש מלה (אם לפני בגד כפת) ואם לפני שווא נע בראש מלה (גם כמה בכל"מים נפלו קורבן להזנחה). לא טעויות קריטיות אבל הכמות ויותר מזה ההצטברות שלהן, יוצרות מסה של חוסר תשומת לב ורצינות. חבל.
 
אהוד בנאי. רסיסי לילה (אן.אם.סי יונייטד).

צילומי רנטגן מקומיים
 
גם לדן תורן אלבום עשירי, "מתחת לרדאר". שיתוף פעולה בין תורן לחברים קרובים טובים, שתרמו לחנים או טקסטים (ברי סחרוף, יהודית רביץ, מאור כהן, יהלי סובול, מאיר גולדברג, יא יא כהן אהרונוב), וגם נגינה או שירה, כל אחד לפי הצורך והיכולת. ותרומתם מסייעת לו להתגאות באחד מאלבומיו הטובים ביותר.
 
תורן, יוצר שהמסחריות אינה נר לרגליו ומי שמתנהל בנוחות רבה בדרך כלל על הגבול שבין השוליים למיינסטרים, עשה הפעם אלבום קומוניקטיבי ביותר (בסיוע ההפקה המוזיקלית האוורירית של עופר קורן ושיקו פלדמן). ועדיין, תורן נאמן לדרכו שלו וליצירה הקפדנית והלא מתחנפת שלו, שהיא תמונות מצב חברתיות וצילומי רנטגן של התנהלות מקומית.
 
"לפעמים הספינה היא לא המדינה, לפעמים זה הבית, לפעמים הדימוי הוא תורן נטוי, לפעמים זה אנחנו" הוא שר את מילותיו של גולדברג ב"ספינה" - שיר נוקב, אירוני אפוקליפטי, שארוז בהגשה מתקתקה טבולה בנימת קאנטרי לתועלת העיכול. והוא לא היחיד. "אבל נהיה לי קשה להתעלם... מהיד הרכה שמפעילה ארצי, באמת שקשה להביט בעיניים, להאמין שיהיה כאן נעים" הוא שר ללחנו של יותם בן חורין את "בשם אלוהים", שהפוליטיות שלו אינה תלויה בספק, ובו הערכה מרומזת לאריק שרון (אם כי לא בשמו) ולסיכוי שיהיה כאן שלום. מנגד "מעבר לפינה", פולק-רוק עם כהן-אהרונוב הוא אמירה צינית לגבי תקווה לאושר ולעתיד טוב יותר, אבל עדיין כזה שאי אפשר לטעות בעמדות של תורן.
 
אבל תורן הוא לא רק חיה פוליטית. הצילומים שלו הם גם חברתיים ואישיים, כמו הביקורת על עידן הסלבריטאות בשיר הנושא הריתם'נבלוזי, "בגינה הציבורית" או "מצאתי אהבה" שצבוע בפאנקי. "אל תצטער" הוא תמונה של אב ובנו בנימה בלוזית, "בליל אמש" (לחן: רביץ) הוא שיר על בדידות במתכונת שיר עם בלקני-משהו, מתוק ומענג, שמאפשר התנדנדות מצד אל צד; נימת קאנטרי קלטי יש ב"להגיע", המנון הופעה בפוטנציה; "הבית שלנו" שכתב יהלי סובול משקף את מירוץ החיים במבט זוגי ובשירה שלום חנוכית; בעוד הדואט "החופש לא חוזר" של תורן עם מאור כהן, הלהיט הגדול של האלבום, דומה שמלגלג על הנהיה אל הנוסטלגיה. את האלבום נועל תרגום של תורן ל"זמן" של טום ווייטס, מורבידי ויפה להפליא. 
  

11 השירים באלבום (41:52 דקות) כמו נועדו מראש להופעה. הלחנים ברורים, פשוטים, קליטים ואף מענגים, ותורן שר בכמעין מתק-שפתיים, ללא לחץ, עם כל הזמן שבעולם ובגישה חיובית לאללה.
 
והעברית? סבירה אם כי לא נקייה לגמרי. דווקא מיעוט הטעויות (בָּעָלים הנושרים, בְּכַּמויות מוגזמות, חלש וּפָּגיע) מעיד על הקפדה רבה, ועם זאת הגהות במהדורה הבאה לא יזיקו, להשוות בין הגרסה המושרת לגרסה המודפסת.
 
דן תורן. מתחת לרדאר (נענע דיסק).

אלבום של השראה
 
מה היה קורה לו אסתר שמיר הייתה יוצרת ומקליטה בקצב גבוה יותר? האם היא הייתה מתפתחת להיות ג'ון באעז ישראלית? מאוד סביר שכן, כי יש לשמיר מצפון, העזה, רגישות בכתיבה ושירה מצוינת, שיכולים היו להעמיד אותה כקול בולט וחשוב במוזיקה הישראלית הפופולרית. כמו שמעידה הפתיחה החזקה של אלבומה החדש, ראשון מאז "בגלל האנשים שאני אוהבת" מ-2003.

"עשיתי הכי טוב שאפשר" ו"זה בינך ובין אלוהים" (שיר הנושא) משלימים אחד את השני. הראשון הוא פנייה נשית שבאה להבהיר שלאשה יש כוח בידיה, היא צריכה רק לעשות ולנסות, בכדי שלא יהיה ספק באשר להשתדלותה. השני הוא פניה גברית דווקא, שגם בה, בערבו של יום, אדם צריך להתבונן בדמותו שבמראה ולהיות משוכנע שעשה כמיטב יכולתו.
 
זה אלבום של השראה, של הכוונה, של הוראת הדרך. "בעלת האור" למשל, הוא גם מזכיר לנו איזו זמרת נהדרת היא אסתר. אלבום של תראפיה רוחנית, הנחיות עשה (עשי, בעיקר) ואל תעשה, אלבום של אמונה ושל חיפוש משמעות ותובנות. לא אלבום של חזרה בתשובה או התחזקות, אך גם אם הוא מתחיל באיזו שהיא בשורה מרוממת ודועך לאיזו מינוריות מהורהרת על אמונה בכוח עליון (שזה הרי שמו להתגאות), הוא עדיין מסע אל הלב של אסתר שמיר ואל תמונת עולמה הנוכחית.
 
10 שירים באלבום, 40:53 דקות., עיבודים והפקה מוזיקלית של יונתן לוי (איזבו). השירים של אסתר שמיר עם על תשומת לב, על חמלה, על עזרה לזולת, על התחשבות. או שזה הצעד שאחרי האמירה הפוליטית או ששמיר שינתה התייחסות והתכוונות. השירים שלה מאוד אנושיים ונשמעים כמו תפילות חילוניות. כמו "התפילה הגדולה", שנושא משאלה שהלוואי וכל האנשים, באשר הם נמצאים, יוכלו להיות מאושרים ויזכו להיות חופשיים. או "שירת מחפשי הדרך" שבהחלט נשמע כממשיך אפשרי ל"אנא בכוח" של עובדיה חממה ובו בקשה לפקוח את עיניו לראות את מה שאיננו רואים.