טריגר לסרט : "עוגה, עוגה, עוגה"

הבמאי הגרמני פלוריאן קוסן נכח כאן לפני כשבועיים בפרמיירת סרטו הארוך הראשון, "היום בו לא נולדתי". מפתיע לגלות שהוא עצמו נולד בתל-אביב ב-1979, בהיותו בן של דיפלומט גרמני.
 
"נולדתי כאן ועזבתי עם המשפחה כשהייתי בן ארבע", הוא משחזר. "חיינו בהרצליה כאנשי השגרירות הגרמנית, ומכאן עברנו לקנדה, משם לספרד ואז חזרה לגרמניה. יש לי מעט זיכרונות מכאן, אבל אלה שנשארו מאוד חזקים. מאז חיי בישראל כילד כבר ביקרתי כאן פעם אחת, לפני כשלוש שנים, ואז הלכתי לראות את הבית בו גרנו. עמדתי מולו רגעים ארוכים ובשלב מסוים שבו גם הזיכרונות מהמקום. אבל תמיד לחזור לכאן, ועוד עם סרט ראשון, זוהי עבורי סגירת מעגל".
 
סרטו עוסק בנושא שרואים לא אחת בעבודות קולנוע ארגנטיניות בעיקר: התוצאות הטראומטיות המתמשכות של שלטון הגנרלים העריץ בארגנטינה בשנות ה-70 וראשית   ה-80, אז נעלמו אלפי אנשים שנחטפו מבתיהם באופן שרירותי על ידי קלגסי השלטון הדיקטטורי וגורלם לא נודע עד היום. גם לא לילדיהם שרבים מהם גדלו כשתעלומה אופפת את עברם, לפעמים מבלי שיהיו אפילו מודעים לכך.
 
כזה הוא הסיפור של מריה (ג'סיקה שוורץ), גיבורת "היום בו לא נולדתי", שחיינית כבת 30, היוצאת לתחרות שחייה ביעד כלשהו בדרום אמריקה. בנחיתת ביניים בבואנוס-איירס היא שומעת בטרמינל שיר ערש בספרדית, הגורם לה לבכי אינסטינקטיבי ומציף בה זיכרונות מודחקים. החוויה המערערת גורמת לה להישאר בבירת ארגנטינה, ואביה השומע על כך ממנה עולה בדחיפות על טיסה אליה ובחוסר רצון בולט מגלה לה פרטים על ילדותה אותם לא ידעה, כמו העובדה שהינה בת מאומצת. בעזרת שוטר מקומי איתו התיידדה יוצאת מריה לחפש אחר זהותה האמיתית ובטוחה גם כעת שאביה לא סיפר לה הכל.
 
מתברר שאחד הטריגרים של קוסן לסיפור, שכתב עם חברתו התסריטאית, הוא ההאזנה מקרית מאוחרת לשיר הילדים "עוגה, עוגה, עוגה", אותו שמע פתאום שנים רבות לאחר חוויית הילדות הישראלית שלו, אליה חיבר אותו בתודעתו. ובכל זאת, אני שואל אותו, מדוע בחרת כבמאי גרמני לעשות סרט ראשון דווקא על נושא ארגנטיני, ואף לצלם אותו שם, מה שבוודאי הקשה על ההפקה, איתה ועם המורכבויות הכרוכות בה היית צריך להתמודד בפעם הראשונה כיוצר. 
 

"היום בו לא נולדתי" (תמונת יח"צ)

"נסעתי לארגנטינה לראשונה ב-2006", הוא מספר. "כשהגעתי לשם נחשפתי באופן מעמיק לתופעה של אלפי אנשים שנעלמו בזמן שלטון הגנרלים, ושל יותר מ-500 מקרים מוכרים של ילדים שנחטפו ואומצו אז על ידי משפחות אחרות. הנושא מאוד עניין אותי והתחלתי לצפות בסרטים דוקומנטריים על יותר ממאה ילדים כאלה שאותרו. מה שהכי דיבר אליי בנושא הוא שאותם ילדים הם פחות או יותר בני גילי, ילידי 1975 עד 1980. בני הדור שלי.
 
"שמעתי על כמה מקרים של ילדים שהובאו אז מארגנטינה לאירופה והתחברתי רגשית לסיפור של צעירים שנאלצים לפתע לברר מהי זהותם האמיתית. הסרט לא מבוסס על מקרה ספציפי אחד, אלא על שילוב של כמה מקרים כאלה של ילדים מארגנטינה שבעצם גדלו באירופה - אותם תחקרתי במשך כשנה לפני כתיבת התסריט. דיברתי עם הרבה אנשים שחוו סיפורים כאלה. הסרט שלי אמנם פיקטיבי, אבל מאוד דומה בפרטיו לאותם סיפורים ששמעתי".
 
שמעת ספציפית על ילדים שנחטפו, הובאו לגרמניה וגדלו שם בלי לדעת על עברם?
 
"לא שמעתי על מקרים כאלה בגרמניה, אבל אני יודע על מספר מסוים של ילדים שהובאו מארגנטינה לאירופה, ובמקרים האלה קשה מאוד לעקוב ולאתר את שורשיהם ומקורם. ארגונים בארגנטינה עוסקים בכך ומנסים בעזרת דגימות די.אן.איי של משפחות שאיבדו את ילדיהן לאתר אותם באירופה. המקרה הכי קרוב לזה הפיקטיבי שלנו בסרט הוא של ילד ארגנטיני שאותר באנגליה, והסיפור שלו שימש לנו כסוג של מודל להיאחז בו".
 
ככל הידוע לך, במרבית המקרים האלה מדובר בחטיפה או באימוץ כחוק?
 
"על רוב המקרים שאני שמעתי, מדובר בחטיפה, אם כי ישנם סוגים שונים של מקרים. ישנה תבנית קבועה ידועה של ההתרחשויות האלה. ההורים נלקחו מבתיהם, עונו ונעלמו או מתו, וילדיהם פשוט נלקחו על ידי משפחות אחרות. ברור שגופים שונים, כמו המשטרה ובתי החולים, שיתפו פעולה עם הצבא וסיפקו מידע על תינוקות ללא הורים שנמצאים בבתי חולים ובמקומות אחרים, ומי שחפץ בהם יכול היה לקחת אותם מבלי להישאל שאלות כלשהן ומבלי למלא טפסים רשמיים של אימוץ. הממשל, שפעל נגד עמו, חשב שכך יצליח להיפטר ממתנגדיו בעלי הדעות השמאלניות ויגרום לילדיהם לגדול במשפחות אחרות ולהפוך ל'אנשים טובים יותר'. פילוסופיה מוזרה וחריגה ביותר".   
 
עד כמה מסובך היה זה עבורך לעשות סרט שנע בין שתי מדינות ושתי שפות?
 
"מאחר שזהו סרטי הראשון אני לא יכול להשוותו לשום דבר שעשיתי בעבר או לעבודות של אחרים, ולדעת אם זה קל יותר כשאתה עושה סרט במדינה אחת ובשפה אחת. הפרויקט ארך ארבע שנים, וזכינו בהמון תמיכה מהרבה אנשים שהתגייסו לעזרתנו. תהליך הצילומים היה מהיר ופשוט יחסית, אבל העריכה ארכה הרבה זמן, שנה וחודשיים. לגבי השפות, גרתי שש שנים בברצלונה אז אני שולט בשפה הספרדית, ולצורך הסרט הייתי רק צריך לדאוג שהמבטא יהיה הולם. אני וחברה שלי  כתבנו יחד את התסריט בגרמנית ובספרדית. כאשר שכרנו צוות טכני, שהיה ברובו ארגנטיני, דאגנו שאחד האנשים יתרגם את כל התסריט לספרדית, כדי שיהיה לשחקנים ולהם מושג מלא על עלילת הסרט".
 
היית משוכנע שתצליח לתאר באמינות את הנושא הטעון והפולקלור הארגנטיני?
 
"הדבר שהיה לי הכי חשוב הוא הפרספקטיבה שממנה אני מגולל את הסיפור, היה לי מאוד ברור שזה הולך להיות מנקודת ראותה של הבחורה, שמעולם לא הייתה בארגנטינה, וחוקרת וחושפת את כל הנושא מאפס. ידעתי שאני לא הולך לעשות סרט שבו יהיה עליי להסביר את ההיסטוריה. זה לא סרט על הדיקטטורה הצבאית, אלא על בת והקונפליקט שלה עם אביה כאשר היא נוכחת לדעת שיש לשורשים שלה קשר לדיקטטורה הצבאית.
 
"במקרה שלנו בתחקיר האישי, הפצצה הראשונה שמתפוצצת היא רגשית. הדבר הראשון שמטריד אותה הוא: אבי אינו אבי, יש לי משפחה שלא ידעתי עליה בכלל, נולדתי בחודש אחר מזה הרשום בדרכון שלי. ולתוך כל זה נכנס המימד הפוליטי. אבל ההתחלה באה ממקום מאוד רגשי ועל זה רצינו לעשות את הסרט. היינו רק שבעה אנשי צוות שהבאנו מגרמניה, ועל המקום ואופיו למדנו מהצוות המקומי ששכרנו, שמנה 25 איש. מניהול ליהוק וניהול אמנותי ועד מחלקת הביגוד. זו הייתה קו-פרודוקציה מוחלטת".

"היום בו לא נולדתי" (תמונת יח"צ)

איך בחרת את השחקנים שגילמו את בני משפחתה של מריה?