פסטיבל חיפה הבינלאומי ה-21 להצגות ילדים יצר עבורנו את ההזדמנות המושלמת לארוז שתי אימהות, אחת קטנה בת ארבע וחצי וחברתה בת החמש, ולהקדיש את היום החיפאי שלנו לשתי הצגות מתוך ההיצע המרשים של הצגות מהארץ ומחו"ל.  האחת התחילה מצוין ונגמרה לנו פחות טוב, ובשנייה זה התחיל קצת צולע אבל נגמר מצוין.

"השרשרת" – מסר חזק מדי

מעשה בחלומית הנסיכה שחייה בממלכה מתנהלים, בדומה לשמה, כמו בחלום יפה שבו היא רצה לה בין הפרחים ומדמיינת שהיא דבורה, עד היום שבו הכל משתנה, כשהיא מודדת את השרשרת המלכותית שלאיש חוץ מהמלכה אסור לגעת בה.

כשחלומית מנסה להסיר את השרשרת מעל צווארה נקרע חוט הזהב, כל החרוזים מתפזרים, ומרגע זה נקלעת חלומית – המנסה להסתיר את מה שקרה מפחד תגובת אמה – לשרשרת של שקרים המובילים לכך שהיא בורחת מן הארמון.

החלק החזותי של ההצגה של תיאטרון גושן יפהפה. תפאורה המצוירת בטון חלומי על בדים ארוכים שמייצרים את הארמון, עבודת תאורה נפלאה המגלמת תפקיד מרכזי בעיצוב הבמה והדרמה, תלבושות מושקעות ומוצלחות, ומוזיקה שמיישרת קו עם צבעי החלום ואחר כך גם עם צבעי סיוטי הלילה של חלומית המבועתת מהמחשבה שאמה תנשל אותה מחייה כשתגלה שזו העזה לגעת בשרשרת המלכותית. סצנות הסיוט, אגב, הן המרשימות ביותר מבחינה בימתית, מרשימות עד כדי הפחדה אמיתית של שתי הילדות.

קטינת הבית שאוהבת, כהגדרתה, לפחד, היא לא אינדיקציה במקרה הזה, אולם חברתה בת החמש של הקטינה הטמינה לא פעם את פניה בחיקה של אמה, ונדמה שמשהו בנימה הדרמטית מדי של ההצגה, ובחוסר ההומור שלה, עוצב בצורה קצת מאיימת בעבור חלק מהילדים.

גם המסר מתאים לנו, לכאורה, כנושא חדש שממש לאחרונה החל לעלות אצלנו על הפרק ולעורר את הדיון של איך נכון לנהוג כשעושים משהו שפוחדים שממש יכעיס את ההורים, ואת הניסיון שלנו כהורים להסביר למה כדאי להגיד את האמת גם כשזה אומר שאמא תכעס.

אבל בדיוק פה, לטעמי, נחלשת ההצגה, עם התחושה שהצורך של יוצריה להעביר את המסר כל כך חזק כך שהוא הופך את כל האלמנטים הבימתיים היפים למגמתיים להפליא, כשהם נרתמים כולם רק לטובת המסר על חשבון עוצמתו של הסיפור, ומותירים את שתי האימהות, לפחות, עם תחושה לא נעימה של צדקנות מוגזמת.

"למה היא פשוט לא אומרת להם את האמת?", תמהה הקטנה כשהיא רואה את התלאות שעוברת חלומית כתוצאה מהשקר המקורי הלא כל כך גדול שמוביל אותה למכתב פרידה טרגי ולעזיבת הארמון, משם היא נודדת מכפר לכפר וישנה בלילות במקומות מסתור, רעבה, עייפה ורדופת ביעותי לילה איומים.

מותשת מגיעה הנסיכה לשיח שיכול לספק לה את חוט הזהב המבוקש, אך כשהיא ממשיכה ומשקרת גם לו בניסיונה להסביר מדוע היא זקוקה לחוט כזה, היא מקבלת ממנו שורש אדמה רגיל ולא את חוט הזהב אותו היא צריכה.

"למה אתה לא נותן לי חוט זהב?!" שואלת הנסיכה בייאושה, ומקבלת את התשובה "כי את לא אומרת את האמת!" בצורה שגורמת לשתי אימהות לחשוב שאולי עדיף כבר לשקר אם זה מה שצריך לעבור כדי להעביר את המסר.  

מצד שני, בתשאול קהל היעד מתקבלות שתי תשובות מנוגדות: קטינה מפוחדת אחת בת חמש שלא נהנתה, וקטינה שנייה בת ארבע וחצי שנהנתה מכל רגע של ממלכה, נסיכה וכל הג'אז הזה, ולא רצתה שייגמר.

לגילאי 10-4. מחזה ובימוי: מיכל רובין. מוזיקה: תמר ברק. עיצוב תאורה: אורי מורג. שחקנים: מעיין ויינשטוק, אמילי בן עמי, גלעד גל, אסף דגני, עמית ברעם, יאיר מוסל
 
 
"אגדת טבע" -  עולם הדמיון מתעורר לחיים

"אגדת טבע" הייתה אחת ההצגות האורחות בפסטיבל חיפה  ואחד מהמאפיינים היפים שלה הוא ראש פתוח, גישה בימתית אקזוטית ושונה מהמוכר לנו בעולם הילדים, והדרך המתוקה בה היא מעבירה לקטנים, וגם לחלק מהגדולים שנצפו באולם הקטן של מתנ"ס הדר, את המסרים הניו אייג'יים, שהם בהפוך על הפוך המסרים העתיקים מן העבר שעוברים התאמה והשתלבות לאלף השלישי המערבי.

מהרגע הראשון מכניסה אותך המוזיקה הנפלאה של רועי ירקוני  (גילוי נאות: לחתומה מטה יש קשר לא מבוטל עם המוזיקאי, אבל מאותן סיבות: היא מאמינה שהוא מוזיקאי נפלא) לאווירה השבטית העוצמתית שתלווה את המפגש המרגש בין שאמאן חולה הנוטה למות לנער הצעיר שיחנוך כמחליפו, תוך שהוא מלווה אותו במסע פלאי במהלכו רוקד הנער לתוך נשמותיהן של בעלי החיים הנקרים בדרכו, ומגלה, בין מציאות וכישוף, בין ריקוד וקול ובין חיה ואדם, את סוד החיים.

באמצעים פשוטים מאוד מביאה ההצגה לבמה עיסוק ברגשות בסיסיים של פחד, אהבה וחמלה, כשהיא משתמשת בתנועה, במעט מאוד אביזרים הכוללים מזוודה ובה החפצים שישמשו את הנער בריקודיו ומעין מחצלת שעליה מפוזרים פסלי עץ קטנים. המוזיקה ללא ספק משחקת את אחד התפקידים הראשיים בהצגה.

"אגדת דשא" (מקור: אתר פסטיבל חיפה להצגות ילדים)


"עשית נכון, לא התערבת בטבע של היען, עכשיו אתה מבין מהי חמלה, מהו קשב. כולנו רקמה אחת, חיים על אותה אדמה ומאותו גשם. עכשיו תוכל להבין את שירת הזאבים ואני רגוע כי אני משאיר את הכפר בידיים טובות ואוהבות", אומר השאמאן לנער, כך שגם פה כמו ב"השרשרת",  מונע הסיפור על ידי המסר, אבל ללא ספק המסר נשזר פה בצורה טבעית ולא מאולצת, ומשרת את הסיפור, ולא להפך.

גם אם מדובר בסמלים בסיסיים מאוד, אין ספק שעולם הדמיון מתעורר פה לחלוטין לחיים. זה עובד חזק מאוד  על הילדים ונראה שהם לגמרי בעניין. גם על האמהות זה עובד בסופו של דבר. אם בהתחלה מצאנו את הסיטואציה שבה שחקנית במבטא רוסי חזק מלמדת ילדים ישראלים פרקים בתולדות הריטואל השבטי האפריקאי משעשעת משהו, מרגע לרגע גם אנחנו נכנסות לעולם האחר המוצג בפנינו.

השחקנית ג'ולייט שאלתיאל ממסגרת את העלילה במילים, מפעילה את בובת השאמאן, מדובבת אותו, ומדי פעם מצטרפת בשירה ובתיפוף אל העבודה הבימתית שרובה על כתפיו המנוסות והחזקות של איציק גבאי, שחקן מצוין ורקדן מרשים, בתפקיד הנער חסר הניסיון שהוא היחיד שיכול להחליף את השאמאן בריקודי החיות המכושפים.

המרשימים שבהם: ריקוד שבו הופך גבאי ליען ענקי ומדהים באמצעות יד ונוצות בלבד, וריקוד הקרנף, עוד ביטוי גופני יפהפה של גבאי המצליח להיות בו זמנית גם קרנף וגם האדם שמולו.
במינון שבין מחול לתיאטרון תמצאו דגש רב על התנועה המרשימה ומלאת הנשמה של גבאי, שזורה בהסברים מילוליים של ג'ולייט שאלתיאל המקדמת את העלילה באמצעות מסרים מהשאמאן ("ריקוד החיה, תחקה אותה בתנועותיך והיא תעניק לך מתכונותיה").

האווירה השבטית נבנית באמצעות וילונות שחורים ואדומים שהחשיכו את האולמון הקטן, הריקודים המכושפים, והשירה די מפחידה לפרקים. גם המוזיקה מכניסה אותך לתחושה של ריטואל שיש בו גם משהו מפחיד ומאיים, אבל ראה זה פלא -  שום פחד לא נרשם אצל הצופות. שתי הבנות נהנו בטירוף מהכניסה לעולם החדש שנפתח בפניהן באמצעות "אגדת טבע". מומלץ ומעניין.

סיפור, בימוי ותכנון בובות: אלית ובר, כוריאוגרפיה: מאיה לוי. מוזיקה מקורית: רועי ירקוני. שחקנים: איציק גבאי, ג'ולייט שאלתיאל