זהות, עצמאות, אובדן ומה שביניהם

המחזה "ליקוי" מאת הסופרת האמריקאית ג'ויס קרול אוטס הוא הטקסט הדרמטי הראשון מאז הקמתה של קבוצת התאטרון הירושלמי  שאינו נוצר ונכתב על ידי חברי הקבוצה ומייסדיה, או טקסט השואב ממקורות יהודיים עתיקים. זהו מחזה קצר ומדויק באמירתו על הקשר המורכב, המיוחד והטעון שבין אם לבת, על זהות, עצמאות, אובדן ומה שביניהם.
 
האם, מיוריאל היא אישה בת 76, תוססת, קרייריסטית, פמיניסטית בזכות עצמה, אם חד הורית שגידלה את שתי בנותיה במקביל לעבודתה כמורה למדעים. בשלב מסוים היא החלה לגלות סממני התנהגות מדאיגים ואחרי 40 שנה כמורה למדעים הופסקה עבודתה אחרי שהואשמה באלימות כלפי תלמידים. מאז היא נתונה לשינויי מצב רוח וההתנהגות שלה הופכת להיות יותר ויותר בלתי צפויה, כולל סממנים של קלפטומניה, והיא סובלת מספק הזיות ספק פיצול אישיות, ואולי אף מתסמיני אלצהיימר. 
 
בעוד הבת ג'ין התרחקה אל חיים עצמאיים משלה, נותרת עם מיוריאל סטפני בת ה-38,  אישה נאה, המתנהלת בישירות ובביטחון עצמי מלבד בזמנים מסוימים שבהם היא מאבדת שליטה על המצב עם אמה. היא כועסת על אמה, מיוראל אך הכעס שלה אינו מאפיל לגמרי על העובדה שהיא אוהבת אותה אהבה עזה. כשרגע ההכרעה של סטפני מתקרב, האם להישאר או להרחיק מהאם לעבודה בדנוור-קולורדו, היא נעשית משותקת בגלל סוגיות של זהות ועצמאות משל עצמה.
 
בין מציאות להזיה
 
יואב מיכאלי תרגם היטב את המחזה לטקסט בהיר ומדויק המאפשר לבמאית אילת סטולר לשחק בין מציאות לאשליה, כאשר היא מגדירה את המרחבים הנפרדים או המשיקים שבהם נעות האם ובתה. המגע ביניהן מתחלף בניתוק פיזי, וברגעים רבים נראה כי הן חולפות זו על פני זו כבליקוי מאורות. את הריאליזם המובהק היא מותירה לתמונה שבה מגיעה עובדת ממרכז העזרה לקשישים לבדוק תלונה בדויה של האם כנגד הבת. את ההיפוך המוחלט היא שומרת לתמונת השקיעה של האם בזרועות אהוב חדש, אמיתי או רק פרי דמיונה.
 
גבריאלה לב מגלמת באנרגיה רבה את האם, כשהיא מיטיבה לעצב את המעברים בין ההזיות, ובינן לבין רגעי המציאות. היא יוצרת דמות חידה מסקרנת, ויודעת לחשוף את הכאב או את שמחת החיים ברגעים הקצרים שבהם היא צלולה.
 
צהלה מיכאלי כבת סטפני מעצבת דמות מרשימה במיוחד של אישה שהמסירות, הדאגה והאחריות לאמה כמעט ומעבירות גם אותה על דעתה. בתמונה האחרונה, בשתיקה, מיכאלי מצליחה לבטא את אגם הצער שהבת טובעת בו נוכח המתרחש עם אמה.
 
נורית אטיאס מביאה לבמה ממד קומי-סאטירי בדמות עובדת מרכז העזרה לקשישים המגיעה לבדוק ולחקור את התלונה שמיוריאל הגישה כנגד סטפני, כאילו זו כבלה אותה בחדרה. צבי טל הוא האהוב שהיה-לא-היה ובכל זאת הגיע עם פרחי צבעוני לבן.
 
נועה היימן עיצבה תפאורה נוחה שמתפקדת היטב על קו התפר בין מציאות לדמיון, ואשר התאורה שעיצב סרג' ווקנין מגדירה היטב את החללים הפיזיים השונים שלה ואת החללים הרגשיים של האם ובתה. גבריאל גולר סייע בעיצוב תנועה, ומירב בן דוד סייעה לעצב את פס קול ההצגה, המורכב מקטעים מוכרים, ומוסיף גוונים למתרחש.