דיאלוג אינטימי בין נשים

מקהלת הנשים "שיראנא" היא אחת ממקהלות הנשים הייחודיות בארץ, גם בהרכבה וגם ברפרטואר שלה. היא הוקמה על ידי המרכז הערבי-יהודי ביפו לפני שלוש שנים בעקבות יוזמה של המוזיקאית מיקה דני, כיום מנצחת המקהלה.

הרכב המקהלה כולל נשים מוסלמיות, נוצריות  ויהודיות בכל הגילאים (מ-32 ועד 70), הנותנות קולן ברפרטואר מעורב, מ"חד גדיא" ועד "אעטיני אלנאי", בערבית, עברית, אנגלית וגרוזינית, כשאחד השיאים האמנותיים כולל שיר שמה שמזין אותו, תרתי משמע, הם מתכוני חצילים של שני העמים.

השבוע תתארח המקהלה במסגרת "ניגון עכשיו!" - סדרת מופעי מוזיקה אתנית בעריכת אתי בן זקן ואיתן שטיינברג המתקיימת במשכן הכט באוניברסיטת חיפה.

"מהניסיון שלי עם מוזיקה בכלל ועם שירה בפרט, אין דבר שיותר מחבר ויוצר קשר בין אנשים מלעשות מוזיקה ביחד", אומרת דני, "עוד לפני שמתחילים לדבר. לפני כמה שנים עברתי לגור ביפו, וכשהרגשתי שאני לא מצליחה להשפיע בדרכים המקובלות על כל הנושא של ערבים יהודים וכל מה שקורה פה, הגעתי למסקנה שהדרך הכי טובה להשפיע זה לעשות את מה שאני יודעת לעשות, וחשבתי שקבוצה כזו של נשים יכולה להיות מקום שאפשר ליצור בו דיאלוג אינטימי, וזה מה שאכן קרה".

האמא הפלסטינית והאמא הישראלית

איך בא לידי ביטוי הקשר בין המשתתפות מעבר לעבודת המקהלה?

"יום שלישי, יום החזרות, הוא משהו שכולן מחכות לו ובאות אליו נורא בשמחה. העבודה היא מאוד מקצועית ומוקפדת, אנחנו לא 'שכונה' מה שנקרא, אבל יש נשים שמביאות את הילדים הקטנים שמסתובבים שם, ואנחנו חוגגות ביחד אירועים משפחתיים, נוצרו חברויות מאוד חמות בין הנשים במקהלה".

ובכל זאת, אין רגעים שבהם משפיעים על הקשר חיכוכים פוליטיים, מדיניים, חברתיים?

"אני יכולה לספר לך סיפור אחד שממחיש את זה. באופן כללי, לאורך כל הדרך, בכל פעם שנזרק לחלל האוויר דיבור פוליטי כלשהו הן התחמקו מזה והראו בכל צורה אפשרית שבחדר הזה הן לא רוצות לדבר על הדברים האלה. אבל אז פרצה המלחמה בעזה, ועברנו אותה ביחד.

"המלחמה פרצה בשבת והייתה לנו חזרה ביום שלישי והיינו באיזו עבודה על שיר חתונה ערבי נורא שמח, וברגע שזה קרה היה לי ברור שאי אפשר להמשיך כאילו כלום לא קרה, והכנתי את מה שהיום נחשב לשיר הדגל שלנו, 'חד גדיא', השיר האיטלקי של אנג'לו ברנדוארדי שחווה אלברשטיין תרגמה לעברית והוסיפה לו בית משלה שרלוונטי למה שקורה פה.

"ביקשתי ממישהו שיתרגם לי את השיר לערבית ועשיתי ערבוב בין השפות, ואמרתי, זה הרגע לעבוד על השיר הזה. הבאתי אותו למקהלה. הייתה אווירת נכאים בחזרה, כמה נשים לא הגיעו באותו יום, והגענו למסקנה שהפעם כן צריך לדבר על הדברים ואת המפגש שאחרי כן הקדשנו לשיחה שאותה ניהלה העובדת הסוציאלית שעבדה איתנו באותו זמן. הנשים שיתפו, כולן דיברו על הכאב הגדול על כך שנהרגים אנשים וילדים, כולן התחילו לבכות, והיה מאוד מאוד קשה.

"אחת הנשים היהודיות אמרה שיש לה שתי תמונות שלא יוצאות לה מהראש, זו של האמא הפלסטינית שרצה החוצה מהבית להציל את התינוקת שלה ובאותו רגע נפל לה טיל על הבית והרג את ילדיה האחרים, והתמונה השנייה של האמא הישראלית שאיבדה את הבן החייל שלה.

"השיחה לא הלכה לפוליטיקה אלא לכאב על שני הצדדים, ולתסכול על כך שלא מתחילים מגן הילדים לחיות ביחד כמו שאנחנו מסוגלות לעשות את זה. הנשים לא נכנסו למלכודת של לדבר על פוליטיקה ולריב מי אשם, וזה סוג של מדיניות שלא הוחלט עליה בשום צורה אלא שהן באופן טבעי בחרו בה כולן, מתוך הבנה שיש כל מיני דעות במקהלה ושזה בכלל לא רלוונטי משום שמה שחשוב זה שלמרות הדעות השונות אנחנו יכולות לחיות ביחד ולשיר ביחד, וליצור ברמה האנושית חברות אינטימית וקשר אמיתי".


מיקה דני, מקור: אתר המרכז הקהילתי יהודי-ערבי

"כשמרתיחים זה נהיה אדום מבפנים"

ואיך הגעתן  לשיר על החצילים?

"הוזמנו להשתתף בפסטיבל הבינלאומי לתיאטרוני רחוב בבת ים שנערך בספטמבר האחרון וחשבתי שבמקום לשים איזה במה ולעמוד ולשיר את השירים שלנו, הייתי רוצה להשתמש שם במרחב ולכתוב משהו מיוחד לדבר הזה, ומזה בא הרעיון לכתוב שיר צעקות כזה של שיחת שכנות מרפסת מול מרפסת.

"אחד הדברים שתמיד אפשר לדבר עליהם כמובן זה אוכל, כי הרבה נשים אצלנו מבשלות ומביאות, ובהפסקה יש תמיד אוכל נורא טעים, וחשבתי על חצילים כי זה משהו שעושים ממנו הרבה דברים. באחת החזרות באמת ביקשתי מהן שיספרו איך הן עושות חצילים, הקלטתי את המתכונים מגירי הריר שהן נתנו, בבית הקשבתי לכל המתכונים ומצאתי שם שני מתכונים לחצילים כבושים, שנתנו אישה יהודייה ואישה ערבייה. ואז נראה היה לי שאין מה להגיד, זה צריך להיות חצילים כבושים".

רק עכשיו נופל לי האסימון

"מה שיותר מדהים מזה אפילו זה המילים שהן השתמשו בהן כשהן נתנו את המתכון. 'לוקחים חצילים קטנים, שמים בסיר גדול, מכסים במים וסוגרים טוב טוב מכל הכיוונים שלא יהיה שום פתח. ואז מרתיחים. כשמרתיחים זה נהיה אדום מבפנים'..."

אוי ואבוי

"זה המתכון, אף מילה לא שלי. 'החצילים הקטנים הכבושים שאוכלים אדום מבפנים, זה לא הצבע, זה כשמרתיחים נהיה אדום.' אחת מהן גם ממלאה את החצילים אז היה שם, 'לוקחים עם פלפל ועם מכתש מרסקים, דופקים, כותשים', חזרה על זה כמה פעמים.

"בסוף המתכון היה משפט שאמר, 'מסדרים בצנצנת כמו חיילים, שורה שורה וסוגרים טוב טוב, את זה את יכולה להחזיק סגור אפילו שנה שנתיים'. אז לקחתי את כל הטקסטים האלה, ביקשתי מאחת הנשים שתתרגם הכל לערבית, עשיתי ערבוב, וכתבתי להן מעין אינטונציות מוזיקליות כאלה.

"בבת ים לא מצאנו מרפסות שהיו מוכנות לארח אותנו אז הפכנו את זה לשתי קבוצות שיושבות בפיקניקים ומתחילות להחליף מתכונים. זה שיר החצילים, ואיתו זכינו בפרס בפסטיבל בבת ים."

בנוסף לשיר הטעים הזה שעומד לך, מצד שני, בגרון, שרות חברות המקהלה רפרטואר הכולל שירי אהבה עממיים שרובם בעברית ובערבית, לצד תוספות יווניות, גרוזיניות ועממיות נוספות.

"הרעיון שעומד מאחורי בחירת השירים הוא מה שנקרא 'בחירה בחיים'", מוסיפה דני. "רגשות שמשותפים לכולנו כבני אדם.

"כשהתחלתי לעבוד איתן חשבתי שאני לא אקח שירי שלום וכאלה דברים כי חשבתי שזה נורא פלקטי, ושעצם זה שאנחנו שרות ביחד זאת האמירה בעצמה ולא צריך להוסיף לה שום דבר, אבל תוך כדי עבודה הבנתי ולמדתי שאי אפשר לא להגיד את זה. כשאתה בא לשמוע מקהלה כזאת אתה מצפה לאיזו התייחסות ספציפית, אבל כן ניסיתי לצאת מבחירות בנאליות, וככה הגעתי ל'חד גדיא' ולעוד כמה בחירות שעומדות בקרוב להיכנס לרפרטואר".
 
מקהלת "שיראנא" בליווי עידן טולדנו (עוד, אקורדיון, קלידים, בוזוקי), אורי דקל (כלי הקשה וקלידים), ועזרא פינקר (כינור) תופיע ביום חמישי, 5 במאי 2011 במשכן ע"ש הכט באוניברסיטת חיפה וב-28 במאי בצוותא תל-אביב במסגרת פסטיבל תרבות של שלום.