עצמאות של צעירים

נתחיל מהסוף: כדאי להגיע לקונצ'רטו לסולנים של התזמורת הקאמרית הקיבוצית. יש בו עשיית מוזיקה לשמה ללא תוספות בעלות ניחוחות שיווקיים, ברוח קריצה או פזילה לקהל. יש בו גם הצגה של סולנים שכבר שמענו ועוד נשמע עליהם בעתיד.
 
ולעצם העניין. את מוצאי ימי העצמאות בישראל של שנות השבעים במאה שעברה, נהגה התזמורת הפילהרמונית הישראלית לציין בקונצרט של צעירים. מנצחים וסולנים ישראלים, בחלקם כמובן ידועי שם היום, נחשפו לקהל הגדול של התזמורת באירוע מיוחד שברוחו תאם את נעילת אירועי החג. אותה מסורת עברה תהפוכות שונות, ולבסוף נעלמה. בקונצרט הסולנים המתנגן בימים אלו בתזמורת נתניה – הקאמרית הקיבוצית, מככבים שישה סולנים, כולם ישראלים. מיקומה של הסדרה בסמוך יום העצמאות, מעלה אפשרות תיאורטית של יצירת מסגרת חדשה לאותה מסורת מבורכת. עצמאות של צעירים.
 
הקונצרט הנוכחי  בסדרת התזמורת מארח כאמור שישה סולנים. זו אינה בדיוק המתכונת ההיא העתיקה, כי היא משלבת את הצגת נגני התזמורת עצמם כסולנים  - דפוס קבוע בתזמורות לחשוף את האיכות הסולנית של נגני התזמורת עצמם, בהצבתם בחזית הבמה לצד אמנים אורחים. 

שלוש שכבות של מוזיקה
 
הקונצרט עצמו היה במה לשלושה בי"תים, המלחינים באך בארבר ובטהובן...(ואכן כמה לא מפתיע שחבריו של בארבר לספסל הלימודים בארצות הברית יצרו את הצירוף המחמיא הזה לבן כיתתם). 
 
החיבורים התכניים מעניינים שכן דווקא שתי היצירות הראשונות של באך ובארבר נשענות על מסורת הקונצ'רטו גרוסו, מסורת שבה יש יותר מסולן אחד, והקבוצה הקטנה מנהלת דיאלוג עם התזמורת כולה. באותה מסורת, שנכבתה בין היתר לטובתם של נגנים חובבים, נהגו להעמיד במרכז את המיטיבים לנגן ובתזמורת להושיב נגנים שהתמודדו עם משימות מוזיקליות פשוטות יותר. החוויה המצטברת בהאזנה לקונצ'רטו גרוסו או דומיו היא לפחות בת שלוש שכבות של מוזיקה: הנגינה הסולנית, הנגינה התזמורתית והשילוב בין הסולנים והתזמורת.
 
בקונצ'רטו לאבוב ולכינור של באך (שנכתב במקורות לשני כלי מקלדת), בלטו הסולנים האבובנית הילה צברי פלג, והכנר אסי מתתיאס, גם באיכות הנגינה וגם בהענקת האיכות הבארוקית שהאוזן התרגלה אליה בעשורים האחרונים. לעומתם, נגינת המיתרים של התזמורת נשארה מהוססת -  בין נגינה מודרנית יותר (קלאסית רומנטית) לבין נגינה הבארוקית.
 
פער סגנוני זה נעלם לחלוטין בנגינת הקונ'צרטו "קפריקורן" (מזל גדי) לחליל, אבוב וחצוצרה של המלחין האמריקני סמואל בַּארבֶּר. יצירה קצרה שפותחת בפרק שבו המנעד רחב, המעט סינמסקופי, ברוח הנופים הנרחבים שנגלים לעין הצופה עד לכניסת הפרשים הראשונה.
 
 ביצירה זו נתן גוטפריד המנצח מקום נרחב ומוצדק לצליל התזמורתי המלא והתזמורת ככל הנראה חשה כאן יותר בבית. הסולנים בפרק זה נשמעים כמאלתרים יותר על המוזיקה התזמורתית ואת פרקי הפרק מזמן בארבר בעיקר לסוף הפרק הראשון וליתר הפרקים. בפרק השלישי, בעיקר באמצעות החצוצרה , הוא מצדיע ל"ברנדנבורגיים" של באך וגם לסטרווינסקי ביצירותיו הניאו-קלאסיות.

אסי מתתיאס, צילום: יח"צ
 
בדקויות הסולניות בלטו הסולנים יותר בפרק השלישי הנמרץ מאשר בקטעים האיטיים של הפרקים השני והראשון. החצוצרן גיא שריג היטיב להדגיש את האיכות ה"תרועתית", אלה איסקוב בחליל המקפץ והילה פלג-צברי בתפקיד הכאילו מחקה את תפקיד החצוצרה והאבוב המעגל את שני תפקידי קודמיו.
 
הקונצ'רטו המשולש לכינור צ'לו ופסנתר של בטהובן, הוא, למרות שמו, קודם כל קונצ'רטו לצ'לו. לטללית צ'רסקי, צ'לנית התזמורת, ענין זה ברור לחלוטין, נגינה בטוחה, נוכחת ומובילה ואפילו מכתיבה, לשני הסולנים השותפים, הכנר אסי מתתיאס, בצליל יפהפה (שבכל פעם נקטע מחדש בגלל האיכות האקוסטית הבעייתית של האולם בנתניה) והפסנתרן ויקטור סטניסלבסקי, שנוכחותו הייתה מורגשת בעיקר בקטעים הליריים.
 
כאמור היה זה קונצרט חגיגי ומפרגן בצדק לנבחרת סולנים מרשימה.   

תזמורת נתניה הקאמרית הקיבוצית, קונצ'רטו לסולנים, 7 במאי 2011, היכל התרבות נתניה. מנצח: ירון גוטפריד.