"אמא שלנו חיה כאן לפני הקמת המדינה"
 
האחים כהן רואים בעצמם יוצרי קולנוע שמרנים ההולכים בתלם, יותר מאשר אמני אינדיפנדנט נועזים וחתרנים, כמו הדימוי שיצא להם. "תמיד היינו די שמרנים באופן בו אנו מספרים סיפורים", אמר אית'ן כהן אתמול, בפאנל אקדמי בעל השם המבטיח "לקבל את המסתורין", שקיימו הכהנים באוניברסיטת תל-אביב, שם קיבלו יום קודם לכן את פרס דן דוד לקולנוע ולחברה.
 
"אנחנו כן חושבים במונחים הוליוודיים, אבל בכל זאת מצליחים איכשהו למנוע מהסרטים שלנו להיות ממש מסחריים". וג'ואל בכל זאת מאזן קצת את התמונה. "לא חשבנו יותר מדי על הוליווד לפני שהתחלנו לעשות סרטים, וכשהתחלנו ליצור ציפינו שזה יהיה רחוק משם", הוא מודה. "בהמשך כן הפכנו לחלק מאותו מנגנון, אבל זה קרה לנו יותר במפתיע מאשר במתוכנן".
 
לדבריהם, האמא היהודייה שימשה פקטור בולט בחייהם, אבל לא מספיק חזק, מתברר, כדי לגרום להם לבוא לישראל עד עתה. האחים יוצרי הקולנוע האמריקנים המצטיינים הגיעו לארץ השבוע לראשונה. "אמא שלנו, שחיה כאן לפני הקמת המדינה, אמנם ניסתה לשכנע אותנו במרוצת השנים לטוס לישראל", מודה ג'ואל. "אבל איכשהו החיים משנים לך תמיד את התוכניות. היינו עסוקים כל הזמן, אז זה לא יצא לפועל. אבל אנחנו מאוד שמחים להיות כאן עכשיו".
 
"אנחנו עושים סרטים, לא נותנים להם פרשנות"
 
אית'ן, 53, קצר שיער ונמוך יותר מאחיו בעל השיער הארוך ג'ואל, 56, שניהם מרכיבים משקפיים עם מסגרות שחורות. שניהם כותבים, מפיקים ומביימים יחד את סרטיהם הייחודיים, בעלי החותמת האישית המובהקת. ברזומה שלהם קרוב ל-20 סרטים, כש"ארץ קשוחה" זיכה אותם בארבעה פרסי אוסקר והמערבון "אומץ אמיתי" היה מועמד השנה   ל-12 פסלונים. ברשימת יצירותיהם מצויים סרטים נהדרים כ"ביג ליבובסקי", "צומת מילר", "אחי, איפה אתה", "אכזריות בלתי נסבלת", "פארגו", "הקפיצה הגדולה", "חברים לרצח", "בייבי אריזונה", "האיש שלא היה שם" ועוד.  
 
הכהנים לא ממש אוהבים את הפרשנויות והמשמעויות שמוצאים לעיתים קרובות בסרטיהם. "אני לא מצליח למצוא משמעויות נלוות בסרטים שלנו, גם לא כשמנסים להכריח אותנו", אומר אית'ן. "יש בהם ייצוג של החברה האמריקנית, כי אנחנו אמריקנים וככה זה יוצא. אנחנו עושים סרטים, לא נותנים להם פרשנות. אולי לאחרים זה נראה כמו משהו שמייצר אמירה מעבר לסרט עצמו. אבל אנחנו כיוצרים חושבים אך ורק על הסרט, לא מעבר לו. אנחנו יורדים לפרטים הכי קטנים כדי שהסיפור יעבוד, לא כדי להעביר מסר מסוים לאחרים. אתה ממציא סיפור כשאתה עוסק בפרטים ספציפיים".
 
"יש הבדל בין המצב שלך כשאתה יושב לכתוב סיפור, לבין כשאתה יושב ורואה אותו", אומר ג'ואל. "עשינו הרבה סרטים על מקומות שונים בארצות הברית, ואנשים חושבים שאנחנו משקפים את תמונת המצב שלהם, אבל אנחנו פשוט נהנים מהאקזוטיות שבהם וממה שהיא מעניקה לסיפור. לפעמים מדובר בערך אסתטי בלבד".
 
הזיקה שלהם למוצאם היהודי היא לדבריהם מרכיב שלא בא לידי ביטוי מודע ביצירתם. "יש דמויות יהודיות בסרטים שלנו, ולא רק ב'יהודי טוב'", אומר ג'ואל. "אבל אי אפשר לייחס את זה למוצאנו. אני לא יודע אם אנחנו יכולים לנתח איך אנחנו בוחרים את הדמויות לסרטינו. אנחנו באים מקהילה יהודית בצפון אמריקה התיכונה (מיניאפוליס, מינסוטה), אז אני מניח שהמורשת היהודית השפיעה על האופן שבו אנו רואים את הדברים וגם מחלחלת ליצירתנו. אבל באופן מודע - סיפורי הסרטים שלנו הם סיפורים אמריקניים, לאו דווקא יהודיים, כי זה מה שאנחנו מכירים. אנחנו גם לא מתיימרים לכתוב סרט שעוסק בנושא ישראל, כי אנחנו לא באמת מכירים את ישראל".

 
האחים מודעים לעובדה ש"ביג ליבובסקי" הוא אחד הסרטים היותר "פולחניים" שלהם, ושהדמות שגילם בו ג'ון גודמן, של וולטר, נחשבת למעין מודל של פילוסוף. "כן, וולטר הוא שומר שבת, למרות היותו יהודי מומר", אומר איתן. "הדמות הזו לא מבוססת על מישהו ספציפי מהחיים, למרות שבכל הסרטים שלנו אנחנו מכניסים עובדות או סיפורים של דברים שקרו, כשאנחנו מעבדים אותם בדרכנו, כך שבסופו של דבר הם לא מבוססים על מקרה או אדם מסוימים. זה שסרט כזה או אחר שלנו הופך לקאלט זה בהחלט מספק, כי זה מראה שאנשים מתחברים איכשהו לסרטים האלה".
 
האחים סיפרו שמאז ומעולם נמשכו לספרות הפאלפ-פיקשן האמריקנית בכלל, ולספרי הבלש של ריימונד צ'נדלר בפרט. עם זאת גילו שבחירתם לעבד לקולנוע את "אומץ אמיתי" ו"ארץ קשוחה", נבעה מהעובדה שמדובר ברומנים ז'אנריים טיפוסיים. ג'ואל: "כמובן שאנחנו צריכים להתחבר לנושא. זה בעיקר צריך להיות משהו שלא יכולת לכתוב בעצמך. ואז אתה אומר, לא הייתי עולה על זה בעצמי כסיפור, אבל הייתי רוצה לראות את זה כסרט. העובדה שלא אתה חשבת על זה, היא חלק מהמשיכה".
 
על אופן העבודה שלהם עם השחקנים אומר אית'ן: "הייתי רוצה לומר שאנחנו לא מדברים עם השחקנים, אבל זה לא נכון. אנחנו נהנים לשוחח איתם על דברים שלא קשורים ישירות לעבודה. אנחנו בוחרים בשחקן וכשהוא מסכים לעבוד איתנו יש קצת חזרות, כדי שהשחקנים יסתדרו זה עם זה. אבל בגדול אנחנו לא מכוונים אותם הרבה".
 
"קשה לי לחשוב על מה שאנחנו עושים היום כעל עבודה"
 
הם עצמם גדלו, מתברר, על סרטים בהם צפו בטלוויזיה כשהיו ילדים. ג'ואל: "אנשים מתקשים להאמין לנו, אבל אלה סרטים של דוריס דיי ורוק הדסון. רוב החינוך הקולנועי שלנו הגיע מסרטי אולפנים שראינו בטלוויזיה, והם היו המודלים למה שרצינו לעשות".
 
על האופן שבו החלו לעבוד יחד כנערים מספר ג'ואל: "התחלנו כאנשים שאין להם מה להפסיד ולא כמקצוענים, אז עשינו מה שבא לנו. למזלנו הסרט הראשון שלנו ('רציחות פשוטות') הצליח, ואז עשינו עוד אחד, וכך הלאה, עוד ועוד. לא הבנו שאנחנו ממש עובדים יחד, עד שמצאנו את עצמנו כותבים יחד את התסריט הראשון שלנו. קשה לי לחשוב על מה שאנחנו עושים היום כעל עבודה".
 
על האפיונים החוזרים בגיבורי סרטיהם אומר ג'ואל: "אנחנו נוטים להעניש את הדמויות שלנו, כי זה דרמטי ובונה סיפור". אית'ן: "קשה לי לדמיין סיפור שבו שום דבר רע לא קורה לדמויות. אם משהו רע קורה להן זה מעניין, ואז אם משהו גרוע יותר יקרה להן, זה יהיה עוד יותר מעניין".
 
 בתשובה לשאלה למה סרטיהם נוטפי אלימות אכזרית לפעמים   אומר ג'ואל: "זה כמו לשאול למה אנחנו בוחרים לעשות סרטים אלימים בעולם מלא אלימות. כלומר, כמו לשאול למה אנחנו עושים סרט שמשקף את התקופה בה אנו חיים". 

השניים עורכים בעצמם את סרטיהם, אם כי ממציאים שמות בדויים של עורכים, ואלה מופיעים בקרדיטים של הסרטים. אית'ן: "השמות שלנו מופיעים בקרדיטים כל כך הרבה פעמים, שחשבנו שזה יהיה בטעם רע לשים אותם שם שוב, גם כעורכים. העורך היה מועמד פעמיים לאוסקר, וזה היה מאוד מסעיר! עמדנו לבקש מאלברט פיני לבוא ולהעמיד פנים שזה הוא אם נזכה, אבל הוא היה עסוק".
 
כמו בכל מרכיבי סרטיהם, גם הפסקולים שהם מתאימים להם נושאים אופי מיוחד. "זה לא שיש לנו איזה קונספט קבוע, אלא שהדבר משתנה מפרויקט לפרויקט", אומר ג'ואל. "בכמה מסרטינו הפסקול היה משהו שכבר החלטנו עליו עוד בטרם נעשה הסרט. ואילו במקרים אחרים לא היה לנו מושג איך יישמע הפסקול עד שסיימנו את צילומי הסרט. ב'אומץ אמיתי', למשל, החלטנו על הכיוון לאחר הצילומים. אית'ן הציע שנבקש מהמלחין לבסס אותו על תפילות פרוטסטנטיות שהוא תזמר אותן בדרכים שונות. הפסקול משקף בעצם את דמות הילדה,שאותה גילמה היילי סטיינפלד".
 
האחים מגלים שהם כמעט לא צופים בסרטיהם לאחר שסיימו ליצור אותם. "אנחנו תמיד בהלם כשאנחנו רואים קטעים מהם לאחר מכן", אומר ג'ואל. "אני בדרך כלל הכי אוהב את הסרט שאנחנו כותבים באותו רגע, כי אותו עדיין לא הרסת. כשאתה כותב, קל לדמיין שהוא יהיה מושלם".
 
לעשות סרט בישראל זה משהו שהם דוחים בנימוס אך בתקיפות. "אפשר לכתוב רק את הסיפורים שאתה יודע לכתוב עליהם, ויצא שאנחנו אמריקנים, אז כשאנחנו חושבים על סיפור, הוא יוצא כזה. אשתי (פרנסס מקדורמנד) כל הזמן מבקשת שנצלם בטוסקנה, אבל גם זה לא קורה. אולי יום אחד מישהו יציע לנו תסריט שיתאים לזה, אבל בכל הנוגע לסיפורים שאנו ממציאים בעצמנו, אין סיכוי גדול שזה יקרה".
 
לאחרונה נפוצו בארה"ב שמועות שהפרויקט הבא שלהם יהיה "גמביט", עוד רימייק, הפעם לסרט פשע שביים רונלד נים ב-1966 וכיכב בו מייקל קיין, כשהפעם יחליף אותו קולין פירת'. ג'ואל מסביר שזו לא עבודת בימוי של האחים. "רק כתבנו את התסריט", הוא אומר. "מביים את הסרט הזה ממש בימים אלה מייקל הופמן. שכרו את שירותינו לכתוב את התסריט הזה, על פי הסרט משנות ה-60, וכתבנו אותו כבר לפני שמונה שנים ומאז הוא שכב באיזו מגירה. המעורבות שלנו בפרויקט הזה היא מינימלית".  
 
כן פורסם שהכהנים עובדים על סרט המבוסס על ספרו של מייקל שייבון, "איגוד השוטרים האידיים". ג'ואל טורח להדגיש גם כאן ש"אנחנו כותבים את התסריט, כמו במקרה של 'גמביט', אבל לא נביים את הסרט הזה".
 
הכהנים מודעים לחרם התרבות שמטילים על ישראל אמנים ויוצרים מאירופה בעיקר, החריף שבהם במאי הקולנוע ממוצא יהודי מייק לי, שביטל ביקור מתוכנן בארץ. "אנשים מגיבים לבעיות אמיתיות מהלב והם חושבים שזה מה שנכון", אומר איתן. "אנחנו, מן הסתם, לא שותפים לדעה הזאת, שככה צריך להתמודד עם הבעיות האלה, ואנחנו נוהגים אחרת".