הזמרת שלא הייתה
 
אני בקושי זוכר את אסתר שמיר מהופעותיה בשנות השמונים. בעיקר אני זוכר את הניסיון המשותף שלה ושל בעלה המיתולוגי, אפרים שמיר, להעמיד מופע משותף, שנגנז במהירות ובצדק רב, מיד לאחר טרום-בכורה. אבל אין בכלל ספק שהיא לא הזמרת ההיא: היא בוגרת ובשלה, מפגינה ביטחון, רוגע ומיומנות, ואפילו רבת ניואנסים וריבוד קולי, וזה מפליא לגבי זמרת שנעדרה 23 שנים מהבמה. וגם אז, עשתה זאת אחרי סיבוב ההופעות הראשון שלה כסולנית; מה שמלמד על פריכותה דאז, אבל לא על החומרים המשובחים שמהם עשויה יצירתה.
 
לטעמי היא הייתה חסרה. בגלל מה שהיא, כזמרת יוצאת מן הכלל וכיוצרת חשובה, עם יצירה שקולה ומפוכחת, שמיטיבה להתבונן על סביבותיה, לפרש ולפענח אותן במלים מדויקות ולעטוף אותם בלחנים ייחודיים ומושלמים. רק עזבו אתכם מההגדרה הפומפוזית "חלוצת הרוק הישראלי הנשי". היא עצמה לא מתייחסת ברצינות לתואר הילדותי הזה, וטוב שהיא לא צריכה להוכיח אותו, למרות שהיא בהחלט יכולה לתת עצה-שתיים לזמרות רוק עכשוויות.
 
"זה בינך ובין אלוהים", אלבומה החדש (השביעי?) הוא הזדמנות מצוינת לקאמבק. בעיקר מפני שאינה צריכה להוכיח דבר, בטח לא לשחזר איזו קריירה גדולה שהובילה או החמיצה, וגם לא לגשר על פער השנים שעברו. אלא פשוט להיות היא עצמה, נכון להיום, יוצרת דעתנית, אמא ומורה מנוסה. והיא לא היתה סולחת לעצמה כזמרת שלא היתה אם לא היתה מנסה זאת עכשיו, כשיש לה את שיר הנושא ואת "עשיתי הכי טוב שאפשר", שבעצם הוא גם המוטו למופע: "בסוף היום אני רוצה לדעת/ עשיתי הכי טוב שיכולתי... להגיד לעצמי, לא נכנעתי/ גם בלא ידוע ולא המוכר...".
 
מכוונת וחדה
 
אסתר צוררת במופע הנוכחי 18 שירים. מחציתם מהאלבום החדש (רק "ים הנצח הצחור", הרצועה הנועלת אותו, נשאר בחוץ), מחציתם להיטים ושירים בולטים מ-30 ויותר שנות יצירה, שאותה, השבח לאל, לא הפסיקה, ורק למענם אפשר לבוא עם ראש נקי ואוזן כרויה, לשמוע ולראות איך מאסטרית מבצעת את שיריה. ושמיר לא איבדה את זה. להיפך.

אמנם היא לא נראית להוטה וסמוקת לחיים, אבל אי אפשר שלא לחוש בלהט לשיר ובתשוקה לבמה שההיעדרות הממושכת חרטה בה סימנים. והיא נשמעת מכוונת וחדה במיוחד בשירים החדשים, ספוגי האהבה, עם התובנות שלה מן החיים ונסיונה להנחיל אותן למאזיניה, בעיקר מאזינותיה. ואסתר מקפידה לזגזג בין השירים החדשים לישנים, שניים ברצף לכל היותר, מכל חטיבה.
 
אחרי המוטו והצהרת הפתיחה, כאמור לעיל, שמיר חוזרת ל"בגלל האנשים שאני אוהבת", אלבומה הקודם מ-2003, עם "גחליליות", אחד מהשירים החריפים שכתבה בעקבות הפיגוע של ה-11 בספטמבר; בעקבותיו "בעלת האור" ו"עולם הפוך ראיתי" מהאלבום החדש. האחרון הוא סוג של הארה, מיסטית-תפילתית, עם השורה החזקה "אין שלם מלב שבור".

 
היא נזכרת במפתיע ב"גבר ללילה אחד" שכתבה ושרה עבור "קוראים לזה אושר", המופע המשותף לה וליהונתן גפן. שיר בלוזי, רק גיטרה ופסנתר (וקצת תופים), אותו היא מגדירה כ"לא מתאים" לגילה הנוכחי, והיא צודקת. למרות היותו פרגמנט תל אביב חשוב (הרבה לפני עדין הפיק-אפ בר) הוא מיותר לגמרי במופע זה.
 
אחרי "בואי אליי" החדש, עם אנרגיה רוק'נרולית שמבשרת את "הרכבת כבר עברה בתחנה" שיגיע בעוד שלושה שירים, היא חוזרת ל"אמצע ספטמבר", אחת היצירות הפוליטיות הכי חשובות שלה, שנכתבה כזכור ב-1982, מלחמת לבנון הראשונה, שנתיים לפני סוף העולם האורווליאני. ביצוע מזהיר עם שתי גיטרות אקוסטיות ומוטיב בארוקי חזק. את בלדת הפסנתר "התפילה הגדולה", אותה היא מגדירה כלב של האלבום החדש, אפשר לקחת כמעט בכל כיוון, אם כי הגישה הרומנטית-נאיבית לתפילה ההחילונית פילוסופית הופכת אותו להמנון יומרני מדי לטעמי. שונה כל כך מהרוק'נרול הברור, המובהק והניצחי של "הרכבת כבר עברה בתחנה", האילוסטרציה לחיינו המתרחקים והמתמעטים.