ספרה האחרון של יעל נאמן "היינו העתיד" (הוצאת אחוזת בית) מגולל בגוף ראשון רבים ובלשון רגישה ופיוטית את סיפור ילדותה בקיבוץ יחיעם, שהוא סיפור ילדותם של דורות רבים שגדלו והתחנכו בקיבוצי השומר הצעיר. 

"היינו העתיד" הפך לאחד מספרי המקור המצליחים של השנה האחרונה, הוא זכה לשבחי הביקורת ומופיע תדיר ברשימות רבי המכר.

בימים אלה נפגשת יעל נאמן עם קוראים במסגרות שונות ברחבי הארץ  וביום חמישי הקרוב תגיע לקיבוץ יפעת בעמק יזרעאל.
 
והנה 5 ההמלצות שלה:  
 
1. ספר

"בארכיונים של פרויד" מאת ג’נט מלקולם (הוצאת עליית הגג). זהו ספר קטן בהיקפו, עמוק ומורכב, שהתחיל כסיפור עיתונאי-בלשי שפורסם ב"ניו יורקר", כשמלקולם עקבה אחרי שלוש דמויות מרכזיות הפועלות בעולם הפסיכיאטריה ואחרי מלחמת הגרסאות ביניהן (בנוגע לפרויד ומורשתו), והפך – בשנים הרבות שבמהלכן המשיכה הכותבת לעקוב אחר הדמויות - לספר מתח של ממש שמספר סיפורים רבים על חולשות אנושיות, על אמת ועל המרדף אחריה, על פרשנות, מחקר וחקירה.


"בארכיונים של פרויד" (יח"צ)  
 
2.  סרט

"הרשת החברתית" של הבמאי דייוויד פינצ'ר ("מועדון קרב") והתסריטאי ארון סורקין  ("הבית הלבן"). סרט נפלא ומהיר עם  תסריט מזהיר. זה סרט על יצירה, על יוצר, על גאונות, על קצב עשייה אחר ועידן אחר, הרבה יותר מאשר על פייסבוק ואינטרנט. סרט עם התבוננות סוציולוגית על מועדוני הסטודנטים באוניברסיטאות האמריקאיות המובילות, על יהודים, על מקובלים ודחויים, על מחירה (הליטראלי והמטאפורי) של יצירה. על מחירו של כסף. הסרט לוקח את החלום האמריקאי בוחש אותו עם שנינות בריטית ועם טרגיות יוונית והקוקטייל המוגש בסוף מתוק כמו חלום אמריקאי ומר כטרגדיה יוונית.   
 

   
3. אלבום 
 
לפני כמה שנים, במהלך העבודה על הספר על הקיבוץ, באחד המרדפים אחרי חומרים ברשת, נתקלתי בקליפ של גבע אלון מקיבוץ מעברות, כשהוא מבצע שם את "שיירת הרוכבים" בביצוע קאנטרי.  זה היה בום ללב  תחושה של קיבוץ פיוז'ן: רוח הנעורים של המוסד מעורבבת עם ריח הדשא, הכל היה שם מבעד לקצב, למילים, לחדוות העשייה. הומור ועומק וכל מה שצריך. אני לא שומעת אותו לפי אלבומים, אלא בחוש מקליפים, דברים ברשת וכו'. 

מאוד קשה לי לראות הופעות חיות. הקהל, האורות, הסאונד, הכל מפריע לי להיכנס לזה עד הסוף ומהווה טריגר להתקף חרדה פוטנציאלי. במופעים גדולים אני סובלת ממש – ניסיתי המון ואני עדיין מנסה. החוויה הנפלאה, המושלמת, הטוטלית ביותר שחוויתי, היא הופעתה של פינה באוש, "ציפורנים". לא בגלל המקום (זה היה בקיסריה) ולא בגלל הזמן (זה היה לפני מיליון שנה, בשנות ה-80) - אלא כי כל מה שמסביב נעלם ורק ההתרחשות על הבמה התקיימה, ומה שקרה שם היה מעבר למחול ולכל מופע שראיתי עד אז ומאז.

זאת הייתה ההופעה שבה הם ביצעו את The Man I love בשפת החירשים-אילמים. ההופעה כולה הייתה רקומה משפת דימויים שונה ממה שראיתי עד אז, מחוכמה עמוקה ומגרה ומאסתטיקה מושלמת. אני מחכה בכיליון עיניים לסרט של וורנר הרצוג על אודותיה.

אני אוהבת לקרוא בלוגים מסוגים שונים. אחד מהם, שאני תמיד עוברת בו לראות מה חדש, הוא בלוג השירה (ולפעמים קטעי פרוזה קצרצרים) של שולמית אפפל ב"רשימות". אני אוהבת  מאוד את השירים שלה וגם את האופן שבו הם חיים בבלוג – צורתם הקצרה ותוכנם (קונקרטי ומעבר בעת ובעונה אחת). הפתעה בכל פעם.

שיר לדוגמה:

תראי דפנה / שולמית אפפל

תִּרְאִי דַּפְנָה, הָאִישׁ הַזָּקֵן שֶׁבָּא מוּלֵנוּ בִּמְעִיל אָרֹךְ כֵּהֶה בְּיוֹם חַם בְּדִיזֶנְגוֹף הָיָה פַּעַם הַמו"ל שֶׁלִּי
אֲנִי מְסַפֶּרֶת לָךְ אֶת זֶה כְּדֵי לְמַתֵּן אֶת הָרֶגַע בּוֹ הַזִּכָּרוֹן שֶׁדָּבַק בִּי כְּמוֹ כְּאֵב לָעוֹר
נִפְרַד מִמֶּנִּי בְּגַלֵּי הֶדֶף כְּאֶבֶן שֶׁשָּׁקְעָה בְּמַיִם רְחוֹקִים

ובכמה מילים על "היינו העתיד"
 
גילוי נאות מחייב אותי להזכיר שיעל היא חברה שלי ואחת ההפתעות הגדולות שהביא עמו פרסום הספר היה גל עצום של מגיבים ותגובות אישיות. 

אילו סוגים של תגובות את מקבלת בעקבות הספר? 
 
קיבלתי תגובות מהמון סוגים – מזרים מוחלטים ומאנשים הכי קרובים. מקיבוצניקים ומעירונים. התגובות מאוד יפות ומושקעות. מיילים, הודעות פרטיות בפייסבוק מכתבים בדואר, טלפונים. מישהו (שלא יהיה אישי מדי להסגיר את מה שכתב, ובזה כוחה של התגובה המסוימת-החוזרת בוואריאציות הזאת) כתב לי: "נולדתי וגדלתי בקיבוץ בדרום. אני מבוגר ממך ב-15 שנה, אני גבר, מתגורר בחו"ל מאז שעזבתי את הקיבוץ – אז איך יכול שכל עמוד בספר נכתב עלי".

 
                             עטיפת "היינו העתיד" (יח"צ)

מפגש עם יעל נאמן יתקיים ביום חמישי, 26 במאי 2011 ב-20:00 בקיבוץ יפעת בעמק יזרעאל.