תנופה שופעת רעיונות מוטרפים

קצת יותר משלוש שעות נמשכת ההצגה האורחת ממוסקבה שיוצרת מפגש עם מסורת תיאטרון שמעניקה פרשנות "אחרת" למחזה הפופולרי ביותר של אנטון צ'כוב שבמרכזו דמותו האבודה של וניה, גבר בן 47, שמגלה כי חייו היו לריק, נאמנותו הייתה לשווא, ולאהבתו אין מענה.
 
הפרשנות האחרת קשורה לשמו של הבמאי הרוסי וכטנגוב, שביים את "הדיבוק" של הבימה, ואחר כך את "הנסיכה טוראנדוט" – ולמעשה תוך כדי כך – בתיאטרון שלו, לפני שמת ב-1922. זו פרשנות המתבוננת באדם ובנסיבות חייו ופעולתו מבעד לעדשה של גרוטסקה כפולת מיקוד: דרמה גדולה מזה, ומנגד סאטירה חריפה.
 
כזו היא גם תפיסתו של הבמאי רימאס טומינאס מליטא המנהל האמנותי את תיאטרון וכטנגוב מאז 2007. ההתבוננות שלו במחזה חופרת אל הנואש והמגוחך באישיותן ובמעשיהן של הדמויות גם יחד. הוא מתעלם משכבות הרבות של פרשנויות "קלאסיות" של המחזה ומהניואנסים הדקים או הפיוטיים שמלווים אותו מאז פרסומו ב-1897 והצגתו הראשונה, כעבור שנתיים בתיאטרון האמנותי של מוסקבה בבימויו של סטניסלבסקי.
 
המחזה מתאר מפגש משפחתי באחוזה כפרית המנוהלת על ידי וניה יחד עם אחייניתו הצעירה, סוניה. הם נרגשים לרגל בואם של אביה של סוניה, פרופסור מכובד לאמנות, שאחר מות אמה – אחותו האהובה של וניה – נישא בשנית לאלנה, צעירה יפהפייה, שעמה הוא חי במוסקבה. אבל הביקור עולה על סדרת שרטונים כואבים: וניה מאוהב באלנה, בז לפרופסור הנצלן, שמתכנן למכור את האחוזה. אלנה משחקת בינו לבין וניה וביניהם לבין רופא המחוז, אסטרוב, צמחוני, ובעיקר בעל תודעה "ירוקה", שסוניה מאוהבת בו.
 
כבר מתיאור זה ניתן להבין כי תהיה זו טעות להגיד כי טומינאס ממציא את ההיבט הגרוטסקי של "הדוד וניה". יותר נכון יהיה לומר שהוא שולף מתוך הטקסט של צ'כוב את היסודות האבסורדיים המטורפים ומקצין אותם. באמצעותם הוא מאיר את הנשמות המעונות המאכלסות את המחזה, את המאבק הנואש של כל אחד ואחת מהם כנגד השיממון והריק של חיים מבוזבזים, אהבות ותשוקות שלא מומשו, ופחדים מפני שינוי ואובדן הטעם לחיים.
 
טומינאס עושה את זה בתנופה שופעת רעיונות מוטרפים, המודגשים מעת לעת באמצעות מונולוגים ישירים מרגשים – מעין הפוגה טרגית במהלך הגדול, הסאטירי-קומי. זה קל ומוכר ככל שמדובר דמויות משנה כמו אמו הפמיניסטית דוברת הצרפתית, של הפרופסור, או טלגין, בעל אחוזה שירד מנכסיו, או האומנת הזקנה מרינה, שצ'כוב מיטיב לעצב אותן כדמויות מורכבות מגיחוך וטרגדיה.
 
זה בעייתי יותר ככל שמדובר בחמש הדמויות המרכזיות - וניה, אסטרוב והפרופסור, סוניה ואלנה – וזה גם האתגר הגדול הניצב לפני כל במאי וכל שחקן המגלם אותם. הגרוטסקה הגדולה ביותר מודגשת בעיקר ככל שמדובר בפרופסור ובאלנה, שטומינאס מעצב אותם ואת שיגיונותיהם בהקצנה חריפה, שזוכה למשחק נפלא כשלעצמו של ולאדימיר סימונוב ואנה דוברובסקאיה. הם חיים נהדר את הטירוף וחוסר הטעם של הווייתם וקיומם. סימונוב הוא וירטואוז קרקסי, ודוברובסקאיה היא בובה שנלכדה בתוך אהבה ריקה מתוכן, והיא מנסה להשתחרר מהחוטים המפעילים אותה.
 
יבגנייה קרבדז'ה צוברת נוכחות מרשימה בתפקיד סוניה, החל מתמונת הפתיחה שבה היא ילדותית בהגזמה – כמו להבהיר לנו שזאת צעירה שילדותה נעצרה בטרם עת, עם מות אמה, ועל כתפיה הדקות הועמסה אחריות גדולה, כמין שליחות חשובה. ולאדימיר וודוביצ'נקוב הוא אסטרוב מושלם בנוכחותו הפיזית הגבוהה, בקולו המרשים, ובהטעמת אין-אוניו מול המציאות.
 
בראש הצוות הנפלא ניצב סרגי מקובצקי, שחקן קולנוע ותיאטרון מועטר ואהוב ברוסיה, שיוצר דמות מכמירה של וניה כגבר מאוהב. מקובצקי פשוט נפלא כשהוא מגיע עם זר שושנים לבנות עבור אלנה, אך מוצא אותה כמעט נאנסת תחת גופו של אסטרוב. המבוכה שלו וגיחוכו מודגשים חזק כאשר הפרופסור נכנס ווניה נותן לו את הזר.
 
מקובצקי מגיע לשיא משחקו בעיצוב הצלחתו היחידה של וניה – מניעת מכירתה של האחוזה. זה קורה דווקא באמצעות כישלונו הגרוטסקי להרוג את הפרופסור. ואת התמונה הזאת, במערכה השלישית, מקובצקי ממצה על כל הבטיה כילד קטן שמגלה את האמת על עליבותו. אחר כך, ברגעי הסיום, בעוד סוניה נושאת נאום נמלץ בהקצנה קומוניסטית, מקובצקי מצליח להפיק בשתיקה את הרגע המרגש היחיד בכל ההצגה.
 
למעט אולי גרסתו המרגשת של המלחין פאוסטאס לאטנאס ל"כל נדרי" יצירתו של ארנסס בלוך, המשמשת כמוזיקת הנושא של ההצגה. אין לי שום הסבר לבחירה הזאת, וייתכן שכל כולה בחירה מוזיקלית טהורה, אבל היא אפקטיבית כשלעצמה, ובאוזניי גם בה יש מהגרוטסקה.
 
בסופו של הערב יצאתי בתחושה מעורבת, באי ודאות. זו הצגה שיש בה עיצוב נפלא של הבמה, משחק נהדר של כל הצוות, ורעיונות מרתקים של הבמאי. וגם אם אינני בטוח שכל זה מתחבר למשהו שלם, אני שמח שטעמתי את טעמו המיוחד.