פוטנציאל ווקאלי מפואר

לא בכל יום, לבטח לא בכל שנה, ובכלל אני לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה שבה ביקרה בישראל זמרת השנה של צרפת. והיא בכלל שלנו. יעל נעים. כשמה, נעים מאוד נעימה וסימפטית, בשירים, בלחנים, בשירה ובהגשה, גם כשהיא עולה לצעקה ועל אחת כמה וכמה בבלדות. בהן עיקר כוחה, אבל אל תזלזלו ביכולתה.
 
בכלל, דומה, על הבמה היא לא אותה הזמרת של האולפן. כלומר, היא אותה זמרת, אבל הפלטפורמות מדגישות פנים אחרות שלה. כשהיא מקליטה בבית, כמו שהיא מספרת על האלבום החדש, זה הדמו שלה לעצמה, יותר רך, ידידותי ונינוח. על הבמה היא מוציאה לפועל את הפוטנציאל הווקאלי המפואר שלה - בג'אז, בנשמה, בגוספל. והיא זמרת עצומה עם קול נדיר ונהדר ומנעד מרשים, ואישיות מלבבת, כובשת, מחלחלת, מפוררת הגנות.
 
יש ליעל נעים שירים מתוקים, מושלמים, שהיא כותבת בעצמה. באלבומיה, לפחות השניים שמוכרים לנו - יעל נעים מ-2007 ו-she is a boy החדש, מסוף 2010 (ומלפני שלושה שבועות גם אצלנו בישראל, בהפצת חברת nmc יונייטד) - הפופ שלה בעל אוריינטאציה ג'אזית מובהקת, בעיקר בנגינה אך גם בשירה ובצבע קולה.

יש לה איכויות של זמרת משנות ה-40 וה-50 של המאה הקודמת, זמרת שחורה, קלאסית, מהקולות שמהם נוצרות דיוות. לכך אפשר להוסיף גם את המראה הקלאסי שלה. פנים נקיות, תסרוקת פשוטה, שיער פזור עם שביל באמצע הראש. חסר רק פרח בשיער (יש אחד, אדום וקטן, מעל לבה, במחשוף שמלתה).
 
על הבמה, הדגש הוא גוספלי. אותה הגברת, רק בשינוי אדרת: הג'אז הוא הצד הקולי של הנשמה, הגוספל הוא הצד הפראי, מלא המחויבות של הסול. ונעים, שאין עליה טיפה של פוזה, חפה לחלוטין מגינוני כוכבות, נראית כמו בת השכנים בשמלה לבנה מעוטרת מלמלה, בטייטס שלושת-רבעי שחורים ויחפה בגרביים שחורים, מפזזת בהנאה לצלילי המוזיקה שלה, נסחפת לצליליה. טרובאדורית של עצמה.

אי אפשר לעמוד בפניה
 
המופע הנוכחי שלה, שלוש שנים אחרי גיחת ההופעות הקודמת שלה (אז, בעקבות ההצלחה הגדולה של New Soul), הוא כמו דף חדש. מתוך 17 שירים שבו (שעה וארבעים כולל הצגת נגנים והדרנים) תריסר כלולים ב-she is a boy. אמונה מוחלטת בשירים החדשים, והם לגמרי לא רעים והאם לא לזה התכוון המשורר באומרו מסע הופעות לקידום האלבום החדש?
 
היא פותחת עם my dreams בביצוע עוצמתי, שמנוגד לאופיו הנינוח, המינורי של האלבום. גם "אתה יכול לעמוד מתחת למטריה שלי", למרות היותו בלדת פסנתר, היא טוענת בעוצמות קוליות כאילו אין לא עוד שעה וחצי על הבמה. אחרי הצמד בפתיחה היא נותנת מרגוע לנשימתה, ומשתפת את הקהל הישראלי בראשי הפרקים של קורותיה עד כה, דבר שאינה עושה - הרשו לי לנחש - בהופעותיה במקומות אחרים בעולם. היא גם מחמיאה לנשים באולם שהשאירו את הגברים שלהן בבית, לראות כדורגל (גמר גביע האלופות).
 
מצוידת בהרכב נגנים מרובע - חאווייר טריבולה בכלי הקשה, קלידים ואקורדיון, ז'וליאן פלטן בגיטרות, דניאל רומרו בבס ודויד דונאסיין המתופף ושותפה להקלטות, לעיבודים ולהפקה - מנווטת נעים בין הפסנתר לגיטרות (אקוסטית, חשמלית ויוקלילי; באלבום מנגנת המולטי-טלנטית גם בכלי נגינה נוספים). את come home שפותח את האלבום היא שרה מאחורי הפסנתר - ממתק פופ ג'אזי גרובי, מלא חיוניות וכיף בימתי, שהופך בהדרגה (ובסיום לבטח, בהפעלת הקהל כמקהלה גדולה) להימנון גוספל סוחף.
 
ב-never change היא עוברת לקדמת הבמה עם גיטרה אקוסטית, והשיר מקבל, הרבה בזכות נגינת הגיטרה החשמלית המדוייקת והמהדהדת של מסייה פלטן, לבלוז מייבב וכואב. עדיין עם האקוסטית היא מבצעת את שיר הנושא, כשטריבולה מוסיף צלילי אקורדיון מחבקים, והנגנים האחרים מתקבצים לידה בקדמת הבמה, למעין גרסת אנפלאגד. בהחלט שיר מתוק ומתערסל, שמקנן בו אלמנט אתני מזרחי מסתלסל.
 
הנגנים פורשים לאתנחתא שלהם. נעים, הפעם ישובה על כסא בר גבוה, מעלה חוויות ראשוניות מעיר האורות ב"פאריס", השיר הפותח מאלבומה הקודם - בעברית, מתובלת בקצת צרפתית. עדיין לבד על הבמה היא חוזרת אל הפסנתר לביצוע מרגש של הבלדה today, אפילו בלי הצ'לו של האלבום. כשהנגנים חוזרים גם היא חוזרת אל הגיטרה, לשיר את הבלדה I try hard, על הדרך והצורך להיאבק בפחדים שמלווים את כולנו. "אל תדאגו", היא אומרת בתום השיר. "לא הכל עצוב במופע שלי. עוד יהיה שמח...".
 
ואכן מיד מגיע go to the river. מכונת תיפוף קובעת את הקצב הגרובי. נעים, אולי בשיר היחיד בהופעה שבו אינה מנגנת, מייצרת מבע עולץ, מקפיץ וכובש של אר אנ בי שחור משחור, שבשיאו נשמע כמו גוספל מדלתת המיסיסיפי. גם כשהיא עוברת לגיטרה חשמלית האלמנט הגוספלי, הגרובי לאללה, ממשיך לככב בmystical love, במיוחד כשהבנים מלווים אותה בשירה.