יד שמאל המופלאה ביותר בעולם הג'אז

רק 8 שנים עברו מאז שחררה הירומי את אלבומה הראשון Another Mind ולנו נדמה כי הייתה פה תמיד. בגיל 32 היא כוכבת בינלאומית, כבר הייתה בארץ  כמה פעמים וכמו בכל מקום- היא כובשת את הקהל מייד.
 
טכניקה עילאית, חוש לדרמה והומור, ואהבה אמיתית של הקהל מעורבת בהתנהגות משוחררת ובלתי אמצעית, נטייה למעשי קונדסות בפסנתר המוגדר אצלה – "חברי הטוב ביותר מזה 25 שנה". כל זה מעורב לא פעם בקיטש סנטימנטלי, בווירטואוזיות לשמה ללא תוכן אמיתי ובקלישאות מתחום ההרמוניה והמלודיה, אך כמו שאראה בהמשך, זה לא פוגע בחוויה, ורק מחדד בשלב מאוחר יותר את הקריטריונים שלנו לגבי הגדרת האמנותי.
 
הירומי פתחה את התכנית בווריאציות על השיר הידוע של גרשווין I Got Rhythm.  כיוון שיש לה את יד השמאל המופלאה ביותר בעולם הג'אז של ימינו (יד שמאל כזו מקבלים רק אחרי 10 שנים לפחות של נגינת מוזיקה קלאסית) ביצעה הירומי תערובת של גדולי הפסנתר כאוסקר פטרסון, ארט טאטום או פאטס וולר, ומפעם בפעם חיקוי של  "צ'יקו "מרקס, הפסנתרן של האחים מרקס.
 
יש קשר ברור בין הצד הקומי של נגינתה ובין נגינתו של צ'יקו, המוזיקלי בין האחים שהיה פסנתרן מצוין ואב טיפוס לכל הסטנדאפיסטים הפסנתרנים. הקהל נכבש באופן טוטאלי ובין מאות הצעירים שגדשו את האולם המלא לחלוטין – היה גם קהל מבוגר, שזכר כי אמנות הג'אז הייתה פעם בידור טהור- לפני שהפך לצורת אמנות.
 
ההמשך הזכיר  לנו צ'יקו אחר: צ'יק קוריאה, אחד מהאנשים שעזר לה והשפיע עליה היה נוכח ברוחו בקטע מאלבומה החדש "מקום להיות בו" שהוא אלבום תיעוד מוזיקלי של מסעותיה התכופים ברחבי העולם (כיאות לסופר סטאר היא מבלה את רוב ימיה בטיסות טרנס-אטלנטיות ומחברת מוזיקה בדרך).
 
היצירה הראשונה, "כחול סיציליאני", היא בלדה יפה בנוסח  צ'יק קוריאה, שגם חיבר בעבר לחן בעל נושא דומה. בנגינת בלדות- המוחצנות  של הירומי איננה עושה שירות הכי טוב לתוצאה. מי שמכיר את נגני הבלדות הגדולים – מאחמד ג'מאל (שהיה אחד ממוריה של הירומי) דרך ביל אבנס עד ברד מלדאו יודע את חשיבות הנגינה הפשוטה והנקייה של הלחן הבסיסי. לא אוכזבתי מהפיתוח שלו זכה הלחן אלא מחוסר היכולת לנגן משפט פשוט החודר אל הלב ביד אחת.
 
לשמחתי מספר הקטעים האיטיים היה מצומצם. הקטע הבא B L K שהוקדש לאחת מהדרכים המרכזיות (high way ) המוטרפות ביותר של ניו יורק היה יצירת מופת של כוח פסנתרני. ללא חנופה וקיטש הזכירה הירומי את ההופעה הראשונה בארץ בפסטיבל אילת, שם כילתה את חמתה בפסנתר בצורה רוקיסטית. אפשר היה לחשוב על פרוקופייב או שוסטקוביץ' מנגנים ג'אז: מסות של אקורדים ביד שמאל, נגינת אוקטאבות ביד ימין ושתי הידיים פועלות כביכול ללא קשר. רעשי התחבורה הפכו לאבנים בפסיפס מוזיקלי מרהיב.
 
את אותה אינטנסיביות זכינו לראות במספר קטעים בהמשך. אני חייב לציין גם קוריוזים קטנים. על ידי הכנסת שרשרת מתכת לפסנתר היא הפכה את חלקו האמצעי לצ'מבלו וכך נגינה מעין סוויטה  בארוקית תמימה שהפכה, עם הוצאת השרשרת לקטע ג'אזי סוחף.

הירומי הקשוחה והירומי המתוקה

היפה אצל הירומי, בניגוד לפסנתרנים האחרים העוסקים בפריטה בתוך הפסנתר, הוא שהיא אינה מחמיצה גם פעימה קצבית אחת בשעה שהיא מפעילה את פנים הפסנתר. בקטע אחר נשענה ביד ימין על המיתרים הנמוכים וביד שמאל ניגנה קצב פאנקי שצלצל כמו מין בס חשמלי. נגינה ביד אחת בלבד אצל הירומי נשמעת כפסנתר מלא - וזה עונה בעצם, על שאלות שנשאלו כמו מדוע לא הגיעה אלינו בהרכב מלא או לפחות בדואו עם נגן הבונגוס לני וויט, כפי שניתן לראות ביו-טיוב.

התשובה היא שדווקא כסולנית היא מגיעה למיצוי עצמי מלא. זה בלט במיוחד כאשר ניגנה ביד שמאל את הליווי בלבד, תוך שהיא משאירה לדמיון שלנו למלא את החסר. וכמובן היו אלפי ציטטות- מ"רפסודיה בנוסח בלוז" ועד My Favorite Things . הציטטות זוהו מייד ולוו במחיאות כפיים.

לסיכום: הירומי הקשוחה, המעמיסה אשכולות צלילים, הכועסת עדיפה בעיני על הירומי המתוקה העושה אוונטות, אמנם בחן אינסופי, אבל לעתים מוגזם ביותר.
 
הפסטיבל ידע שהוא מביא כוכבת תקשורת וקיבל תגובה בהתאם. וכאן המקום להעיר שהפסטיבל, שמצטיין, לדעתי, השנה בתמיכה גלויה בתשעה מופעי פרינג' בתיאטרון מנהל מדיניות שמרנית ביותר בפינת הג'אז. שני ההרכבים האחרים- הטריו של אלי דג'יברי וההרכב של ביל קובהאם היו מספר פעמים בארץ. לפני שנתיים היה מופע יוצא מהכלל של צ'רלס לויד בבניני האומה. השנה הפסטיבל, לפחות בכל מה שנוגע לג'אז, אינו נוטל סיכון. 

 
הירומי אוהרה, פסנתר סולו, 31 במאי 2011, תיאטרון ירושלים.